לנצח בוויכוח בדרך היפה (3): המימד האישי

argument_again

בערך בתקופת היסוד של "תפרים" כתבתי שני פוסטים על טכניקות וויכוח. באותה תקופה הייתי מעורב יותר בדיונים עם חברים קרובים, והפריע לי שאני מנצח את הדיונים האלו בקלות מדי – אני לא לומד מזה כלום ולא יכול לאתגר את העמדה שלי ואולי לשנות אותה, ולחברים שלי גם מגיע סיכוי לעשות עבודה טובה. אז התרכזתי בכמה כלים טכניים שהם ממש הבסיס, ולאחר מכן בכלים להרחבת הדיון כך שכולם יוכלו ללמוד ממנו, לא לפני שתהיתי מהו בכלל ניצחון בוויכוח. כמה דיונים שהייתי מעורב בהם לאחרונה החזירו אותי לחלק שלישי שתכננתי לכתוב הרבה זמן ובכל זאת נשאר על המדף. בניגוד לחלקים הקודמים, שהתבססו על דברים שלמדתי במועדון הדיבייט, החלק הזה מיועד במיוחד לכלים שמחוץ לתחרות המובנית הזו, שמטפלים בצדדים של מאמץ השכנוע שהתחרות הזו פשוט לא מתעסקת בהם.

בדיבייט תחרותי בעצם אין לך סיכוי לשכנע את הצד השני, ואתה מתרכז בשופט, שגם הוא בעצם מחליט מי עשה עבודה טובה יותר, אבל לא ממש נתון לשכנוע. אז איך אני בכלל יודע אם באמת למדתי לשכנע או שאני סתם חוזר כמו רובוט על חוקים שלמדתי מדיבייטורים קודמים ושעל פיהם נשפטתי בתחרויות? העימות עם המציאות הוא כמובן התשובה. את היכולת שלי לשכנע אנשים אני מודד על ידי דיונים מחוץ לחדר הדיבייט, עם אנשים אמיתיים, ואני רואה שהיכולת שלי לשכנע השתפרה משמעותית. אני רואה גם שאפילו אם לא שכנעתי עד הסוף, יש יותר מקרים בהם זרעתי גרעין של ספק. בכמה וכמה דיונים באינטרנט פגשתי אנשים עם אנטי מוחלט, נכנסתי לדיון בו לא הושגה שום התקדמות, והתחלתי תהליך שבסופו, אחרי עוד כמה דיונים, ראיתי את אותו אדם מבטא פתאום את אותן דעות שקודם התנגד להן בחרוף נפש. וכל הזמן הזה ניסיתי לשים לב גם לדברים שעשיתי – ולדברים שאחרים עשו. ולבסוף, אני גאה לומר שגם יש יותר מקרים שבהם אני מוצא את עצמי נאלץ לסייג את העמדה שלי או לבדוק אותה יותר לעומק, וזה עבורי נצחון באותה מידה. וכל זה נתן לי בטחון מסויים בכלים שלי. אבל גם ראיתי מקרים שבהם לא הצליח לי.

המקרים שבהם לא הצליח לי נבעו במידה רבה מפסיכולוגיה, ובתחום הזה הצלחתי להתקדם לא בזכות הדיבייט, אלא דווקא בזכות ספר ישן על משא ומתן – "סיכום חיובי" מאת רוג'ר פישר וויליאם יורי. הבעיה שבשורש העניין היא שדיבייט פונה אל הראש של אדם שמוכן להקשיב, אבל שכנוע קשור גם במוטיבציה להקשיב ובנכונות לשקול טיעונים טובים באופן אובייקטיבי. ואחד הדברים שהכי הורסים את זה, כפי שאותו ספר לימד אותי, הוא כשהדיון הופך לאישי. ולהפוך לאישי זה די קל, כי זה לא רק לטעון לגופו של אדם (למשל, "אם קפיטליזם זה כל כך טוב אז למה אתה עובד בחברה ממשלתית"), אלא לעשות כל דבר שמסכן את האגו של הצד השני ומכניס אותו למגננה, מעליב ומקטין ("אתה תמים", "זה לא עובד מחוץ לעולם האשליות שלך"), מנסה לייצר תחושות בושה ואשמה ("מס? אתה שודד!") או מרגיז סתם. וכשעושים כל אחד מהדברים האלו עלולים לסגור את האפשרות לשכנוע רציונלי. אז מה עושים כדי להמנע מכך? יש כמה כלים.

בסיס משותף – אנשים לפעמים חושבים בטעות שדיון הוא תמיד בין שתי השקפות שונות לגמרי, ושכנוע פירושו להעביר אדם מהעולם הנפרד שהוא חי בו את כל הדרך לעולם שלך. אבל זה לרוב לא ככה, אלא לכולנו יש תפישות משותפות שאנחנו מסכימים עליהן למרות ששנינו בצדדים שונים של הדיון, ושימוש בתפישות האלו מקצר את הדרך להסכמה. הדוגמה הקלאסית שלי בעניין הזה היא הדיון על ביטול תמיכה ממשלתית באמנות – אפשר לטעון אותו מנקודת מבט לפיה אמנות אינה חשובה ולכן אין מה לסבסד אותה. אבל אפשר גם לטעון אותו מתוך קבלת העמדה של הצד השני שאמנות היא חשובה – במקרה כזה נטען שהסבסוד גורם נזקים כלשהם לדבר החשוב הזה, ולכן יש לבטל אותו.

להבין את הצד השני – הבנה אינה בהכרח הסכמה. לפעמים ההיפך הוא הנכון. כשאתה מנסה "להכנס לנעליו של השני", אתה יכול ללמוד לא רק מהם הדברים שהם בסיס משותף, אלא גם מהם הדברים שחשובים לשני, ושאם תראה לו שהוא יכול להשיג אותם הוא יזרום אתך, גם אם הם לא חשובים לך. למשל, בזירה הליברלית יש אנשים שנמצאים שם מתוך אהבת החירות שאותה הם רואים כערך מוסרי. הם מתקשים לפעמים להכיל אנשים שכל מה שמעניין אותם זה לעזור לעניים. אבל אפשר לעשות את הדיון על ליברליזם גם בצורה שמראה איך הליברליזם דווקא משפר את מצב העניים, וזו הדרך היעילה יותר להתחיל אצל השני תהליך שבסופו ייתכן שיקבל גם את המוסריות של הליברליזם באופן בלתי תלוי. (כמובן, יש המון ליברלים שמצב העניים יותר מעניין אותם ממוסר ערטילאי, זו רק דוגמה).

איך מבינים את הצד השני? לפעמים הדברים ברורים ממה שנאמר. ולפעמים אפשר פשוט לשאול – "למה זה מפריע לך?" "מה היית רואה כהצלחה?" כמובן, כמו שהזכרנו בעבר, התשובות יכולות להיות בסיס לערעור ולא רק לטענות שמקבלות את התשובה, אבל בכל מקרה ההמשך יהיה מבוסס על חשש אמיתי של בן שיחנו או אינטרס מהותי שלו, ולא על בניית מגדלים באוויר.

שים לב לפרשנות האוטומטית שלך – גם אנחנו נוטים לפרש דברים שאנחנו שומעים לפי הנטיות שלנו, ולמעשה אין מזה מנוס. שפה אנושית לא יכולה להכיל הכל, כפי שחוקרי בינה מלאכותית למדו בדרך הקשה – לכל דבר יש הקשר, ומערכת עובדות שלמה עומדת מאחוריו ותומכת בו, אך לשני אנשים לרוב אין את אותה מערכת והם לא תמיד יודעים את אותו הקשר. לכן העוינות או הפחד שלנו לפעמים גורמים לנו לייחס לשני כוונות זדון שאין לו, או לפספס את כוונתו בדרכים אחרות. בדיון כתוב אנחנו יכולים לעצור ולשאול את עצמנו אם הפרשנות שלנו מחויבת. בדיון בעל פה יש גם יותר סיכוי ליפול. הפתרון אז הוא להבין את הפרשנות השגויה, להודות בה ולהתנצל, ולשאול את השני למה התכוון באמת. זה לא רק משפר את ההבנה שלנו, אלא גם יוצר רצון טוב בצד השני.

אל תחפש אשמים – את זה חלקנו כבר למד דרך משובים בצבא. כשאדם חושב שהולכים להטיל עליו אחריות אישית, בין אם סתם כזו שתגרום לו לצאת רע או שממש ענישה בצידה, יש לו הרבה יותר אינטרס לדחוק הצידה אמיתות לא נוחות, להתעלם מטיעונים טובים ולהשתמש בפרכות לוגיות. אז גם אם אתה חושב שאנשים כמוהו הם הסיבה שהמדינה שלנו נראית ככה, אין סיבה שתגיד את זה אם אתה מנסה לשכנע אותו.

טפל בזהירות ברגשות – ברור שכל אחד שרוצה לשכנע צריך להכיר את עצמו ולזהות מתי הוא מדבר מעצבים ומגננה; אך זה שאתה יודע את כל הדברים האלו, ויש לך עור פיל ואתה מסוגל להתנתק מהפן האישי לא אומר שהצד השני יכול את כל זה. אז אפשר לתת לצד השני לבטא את הרגשות שלו, ואפילו לשחרר קיטור. לא צריך להגרר להתפרצויות, אלא אפשר להשתמש בהם כדי לזהות את הרגשות של הצד השני ולדבר עליהם.

יש עוד הרבה כלים שקשורים בתקשורת וביחסים אישיים. אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לדוקטורט, ואני מסתפק בדברים האלו, הבסיסיים. זה לא דברים שקל כל כך לאמץ, וגם אני מחליק לפעמים, אבל אני מוצא שככל שאני מצליח יותר, השכנוע שלי יעיל יותר. ועכשיו גם אתם יכולים להתאמן. בהצלחה!

2 מחשבות על “לנצח בוויכוח בדרך היפה (3): המימד האישי

  1. קראתי את כל סדרת הפוסטים, פשוט נהדר! מתומצת ומבהיר כל כך הרבה היבטים חשובים שחלק מהם לא עלו בדעתי מעולם. תענוג לקרוא. כתבתי פוסט על שכנוע פעם, וכנראה שהיו לי שם כמה טעויות ואי הבנה הקשורות לקונספטים השונים של שיטות השכנוע הנידונות כאן. ההבחנה בין דיבייט תחרותי לדיבייט להרחבת אופקים היא החלק הכי חשוב בעיניי.

    מה שכן, יש משהו שאולי יוסיף על הפוסט הזה: כשמתחיל דיבייט מחוץ לתחרות המובנית שלו, כדאי לשים לב מהו האירוע שמלכתחילה גרם לו להתחיל, מה שעוזר להבחין באיך כל אחד מהצדדים רואה את הדיבייט: לצורך תחרות או לצורך הרחבת אופקים?
    אם זה הראשון, יתכן לדוגמה, כי ה"דיבייט" הזה הוא לא דיבייט בכלל, אלא ויכוח שהתחיל עקב לחץ חברתי שאחד הצדדים מפעיל על השני כדי שהוא יעשה משהו, ואז ממילא המיקוד האידאלי של הויכוח הוא הבנת האינטרסים של הצד שמפעיל את הלחץ ומאיפה האינטרסים האלו מגיעים, ומשם אפשר להמשיך עם העקרונות מהפוסט הראשון שלך בסדרה(איך המעשה יעזור, האם יש לו השלכות שהצד הלוחץ לא חשב עליהם..)

  2. פינגבק: מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק א' – החושב הלא נורמלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s