לסלול דרך בין שדות הדמיון – קניין רוחני ובעיותיו

roadמכירים מישהו, נגיד עד גיל 40, שלא מוריד סדרות באופן פיראטי? כלומר, אני מציין את הגיל כדי לשלול חסמים טכנולוגיים: מישהו שבוחר לא להוריד פיראטי? ובכן, נעים להכיר. אני. ולומר את האמת, זו אחת הדעות שתקופה מסויימת הייתי מאוד לא בטוח בה. אחרי הכל, לא מעטים טוענים שהמושג של "קניין רוחני" הוא מזיק, או אפילו לא מוסרי, ושייטב לכולנו בלעדיו. זמן רב לא הצלחתי למצוא את הזמן או המוטיבציה להעמיק בנושא הזה, ולכן נצמדתי לנטיית הלב שלי, בעקבות איין ראנד, להעריך את המאמץ הרוחני שהושקע ביצירה זו ולהראות ליוצר את הכבוד הראוי לו, גם אם מעשית זה נעשה כמעט בהתנדבות. אבל הגיע הזמן לפתור את זה. נתחיל כמובן מקניין פיזי, ונראה אם אפשר להשליך ממנו אל קניין רוחני.

את הדרך לפתרון אני רוצה להתחיל בפולינזיה. כשהגיעו אליה מגלי הארצות מהמערב, הם מצאו שבמרבית האיים נהוגה שיטת חקלאות הקרויה "חיתוך ושריפה". בשיטה זו, אתה מגיע לשטח בור או יער, חותך ושורף את כל מה שגדל עליו, וכך אתה יכול למשל לשתול בשטח מסויים דלעות וסקווש, עכשיו שהשטח פנוי מהצומח הקודם ומדושן באפרו. מפני שהשיטה הזו משתמשת רק במשאבים המקומיים של השדה, הקרקע מותשת לאחר כמה מחזורים כאלו. בשלב הזה המגדל עובר לקרקע חדשה, ובמקומות מסויימים, כך מספרת לנו וויקיפדיה, גם זכויות האחזקה בקרקע מתפנות ומישהו אחר, לאחר שהצומח התאושש במקצת, רשאי לתפוס אותה ולהתחיל מחזור חיתוך ושריפה משלו.

המיוחד כאן הוא שבשונה ממושג הבעלות על קרקע הנהוג במערב, שבו בעלות היא עד למכירת השטח, בפולינזיה הבעלות תלויה בשימוש. ההבדל הזה עומד במרכז המחלוקת בין ליברלים על המקור של זכויות קניין, המקום הטבעי להתחיל ממנו את הדיון. מלבד אנארכיסטים ממסורת פרודון, בקונין וקרופוטקין, אין כמעט מי שחולק על קיומן של זכויות בקניין פיזי, אך הדרך לממש אותו ולגדר אותו בפני הפרת זכויות וחרויות של אחרים תלויה בהצדקה שלו. עד כמה שכולנו מאמינים בחירות הפרט, הגנה על רכוש יכולה להתפש כפגיעה בחירותו של אחר להשתמש ברכוש המוגן. אם דוד משה גידר שטח מרעה, הרי שמקדונלד הזקן לא יכול להשתמש באותו שטח לטובת הפרה שלו, גם כאשר הפרה של דוד משה נמצאת באותו זמן ברפת. [במילים שיפנו לקוראים שלי מהקשת הליברלית: הזכות המעניקה תפיסה ראשונה לא בהכרח נותנת זכות לשליטה ללא תפיסה מתמשכת].

הזכות לגדר שטח ולהחזיק בו לטווח ארוך, לכן, לא נובעת רק מהשימוש בו או התפיסה שלו, למרות החשיבות של תפיסה ראשונה בהגות הליברטריאנית. החשיבות של רכוש, לדעת אחד מההוגים הבולטים, מגיעה מהיצרנות העליונה שזה מאפשר. במקרה של השדות, אנחנו יכולים לזהות יתרון במערכת המערבית של קניין מתמשך: בעלים של שטח הנתון לו לאורך זמן יישאף יותר לשמר את משאביו המקומיים, לגייס משאבים חיצוניים, ולנהל את שימושי הקרקע בהתאם למשאבים ולצרכים של אחרים – ואפילו להסב את הקרקע לשימושים לא חקלאיים כמו בתים, מפעלים או שמורות טבע. בעוד שקודם יכלנו לחשוב על "החזקה" כאמצעי זמני להקצות משאבים במחסור, כעת אנחנו מבינים שהמשאב שהכי במחסור הוא המאמץ המנטלי שמשקיע בעל הקרקע בניהול שלה. ושגיוס מקסימלי של המשאב הזה תלוי בהקצאת זכויות רכוש אמיתיות.

ניכר אם כן שאנו מוכנים להגביל אחד את חירותו של השני במידה מסויימת. אך מיזס מסביר שבכך יש גם מעין שיפור החירות: הזכות שלי להשתמש בבקר של דוד משה נפגעת הכי הרבה אם אין בקר להשתמש בו, ולכן השיטה המאפשרת למשה לגדל יותר בקר ע"י ניהול נכון של השטח עדיפה גם לחירות שלי. אני חושב שמדובר בסופיזם מסויים, מפני שאולי הייתי בוחר להיות טבעוני ואז מי היה יכול לטעון שאין לי זכות לגדר את השטח של דוד משה בשעה שהפרה שלו ברפת, ולהקים בו פנסיון לכלבים משוטטים? האם ניתן להכריח אותי לקבל חירות שלא רלוונטית לי? וכמה כאלו אפשר להמציא? לדעתי אין מנוס מהמסקנה שהיצרנות, במידה מסויימת, גוברת על החירות. [בהערת שוליים, אני חושב שמיזס מצטרף כאן לקמפיין "המיסים הסמויים" של המערך, וזה כואב לי]

באיזה מידה – זו כבר שאלה קשה, מפני שכבר הוכחנו באותות ומופתים שהחרות מביאה ליצרנות. המסגרת היצרנית ביותר, זו המקרבת אותנו הכי הרבה לפתרון אופטימלי לבעיית החישוב הכלכלי, היא שיטת שיתוף הפעולה בשלום, מתוך חלוקת עבודה (שפח"ע). למעשה, אפילו שכל אחד מאיתנו מעריך את חרותו האישית, הסיבה שאנחנו מעריכים גם את חרותם של אחרים היא היכולת שלהם להשתתף במסגרת הזו, וכך לתרום לרווחתנו החומרית או הרוחנית.

ההבנה שהיצרנות היא המקור לחרות, שהאינטרס שלנו הוא לאפשר לכולם להשתתף במשחק שבו כולם מרוויחים משהו ולא להעמיד אף אדם בפני מצב בו משחק סכום-אפס הוא מוצאו היחידי, עוזרת לנו לפתור בעיה נוספת הקשורה לרכוש פיזי: בעיית המצור הפסיבי. במצב כזה, אני קונה את כל הקרקעות סביב ביתו של מישהו שאני שונא (נקרא לו ג.א., ואין בכך שמץ של הסתה לפגיעה בו) ומגדל בהן לפופית החורש. כעת אותו ג.א. לא יכול לצאת את ביתו, אפילו כדי להשיג אוכל, בלי לפגוע בזכות הקניין שלי. למעשה, כפי שניתן לשלול את חרותו של אדם על ידי השלכתו לכלא, כך אפשר לבוא אליו ולבנות את הכלא סביבו. ומצד שני, כל זכות קניין תהיה הגבלה מסויימת של החרות.

עד כמה הגבלת החרות צריכה להיות חזקה, עד כמה המצור צריך להתהדק, כדי שנחשיב זאת כרע לנו? רק ההבנה שהבסיס להכל הוא העניין שלנו בכך שכולם יוכלו להיות אזרחים מועילים בחברה (כן, אפילו ג.א.) אנו מבינים שיש להקצות לג.א. זכויות מעבר בשטח פרטי – באופן מוגבל המתחשב בשני הצדדים ומבטיח הן את יכלתו של ג.א. לשתף פעולה עם אחרים מחוץ לאזור שלנו והן את יכלתו של בעל הרכוש לנהל אותו בצורה מיטבית. יש הרבה דרכים לעשות זאת, כמו למשל ליצור ארגון משותף הדואג לרשת דרכים בה מובטחות זכויות מעבר לכולם תחת תנאים הגיוניים. מהם תנאים הגיוניים? מי ינהל את הדרכים? איפה הן יעברו ועל חשבון מי וכן הלאה – אלו הן שאלות טובות מאוד, שהופכות את העניין למורכב ומקומי הרבה יותר ממה שתאורטיקנים של תורת המוסר היו רוצים, אבל זה הדבר הנכון לעשות.

הנושאים של חרות ויצרנות מופיעים באותה צורה כאשר אנחנו רוצים להגדיר זכויות קניין ארוך טווח ברעיונות. אכן, רעיונות נוצרים כל הזמן. אך כדי ליצור רעיונות טובים באמת, דרושה השקעת זמן ומאמץ. לגייס את זמנו ומאמציו של אדם אנחנו יכולים בעזרת חוזה העסקה כמובן. אך כמו במקרה החווה: גיוס דוד משה כמתכנן ראשי בשטח שאני תופס כשהוא לא משתמש בו לא יעזור לי, כי הוא עדיין מתכנן בשבילי ולא בשבילו ולכן לא מגייס את כל משאביו. הבעלות האישית, היכולת להשתמש במומחיות שלי לא רק בשכירות או בעקיפין, אלא כבסיס ישיר לעסק שלי, היא הכרחית כאן. ברעיונות הדבר דומה. ואחת היא אם המצאתי משהו חדש לגמרי או שהוספתי משהו משמעותי להמצאה קיימת, תוספת שהיא התהליך הבסיסי של הקדמה המדעית והטכנולוגית, עדיין אותו עקרון עומד. אפשר להעסיק קופירייטרים שכירים ולשלם לאמנים על הופעה חיה – הדבר לא סותר את זכותם לעסק עצמאי ולשליטה על הפצת המוזיקה שלהם. אפילו אם בהקפדה על זכות יוצרים, הדבר מתנגש עם הזכות של בעל קניין פיזי, למשל בעל דיסק לצריבה, עדיין מדובר בהתנגשות בין זכויות שוות עקרונית של אנשים חופשיים כמו בסכסוך קרקעות.

כעת כשהגדרנו את זכויות היוצרים כאמצעי לקידום יצרנות, עלינו להתמודד עם בעיות שעולות מכך. ראשית, יכולה להיות התנגשות עם קניין פיזי – בעל הדיסק לצריבה כבר לא יכול לעשות איתו כרצונו. אך בעיני אין זה שונה מבעל מגרפה הבא לעבד את חלקת שכנו. זכות ברכוש אחד לא נותנת זכות ברכוש אחר. יש גם את בעיית המצור: אם מישהו לקח בעלות על רעיון בשם הרצון לעודד אותו למאמץ מנטלי, אז אף אחד אחר לא יכול להשתמש ברעיון הזה. אז מה עושים עם רעיון ששני אנשים חשבו עליו ביחד? מערכת הפטנטים מגדירה שאסור לרשום פטנט על דבר לא טריוויאלי. היא גם מגדירה זכויות "שימוש הוגן" המקבילה לזכות המעבר בקרקע פרטית. יש גם את הצורך לסמן רכוש כך שכל אחד יידע אם הוא מסיג גבול, כדי לא ליצור מצב שבו הפרות קורות ללא ידיעה, ואחת הבעיות הקשות במערכת הפטנטים היא העלות של חיפוש פטנטים קודמים.

התוצאה של כל זה היא מערכת שיכולה להיות מלוכלכת ומסובכת ממש כמו חוקי הקניין, אם לא יותר. היא עלולה גם להביא לשימוש לרעה, כמו בחברות המחזיקות תיקי פטנטים כדי למנוע תחרות או להתגונן מתביעות כאלו. היא עשויה להיות יקרה. אך מנגד, חלק גדול מההתקדמות הטכנולוגית שלנו מבוסס על חברות סטארט-אפ הפועלות במודל של רישוי פטנטים, מה שמאפשר חלוקת עבודה בין הממציא עם הידע ההנדסי לבין היצרן עם הידע הלוגיסטי; חלק גדול מהעולם הספרותי שלנו היום מבוסס על חלוקת עבודה בין הכותב ודמיונו ושליטתו בשפה לבין המו"ל ושליטתו בדפוס. חלוקת העבודה הזו קשה בהרבה ללא הגנה על זכויות יוצרים. מעבר לכך, עצם הצורך לחדש ולהביא רעיונות חדשים שעוד לא נתפסו מביא לחדשנות, ביחס לעולם העבר שבו העתקה היתה רווחת ולכן היצירות המשמעותיות היו מעטות יותר בים של חיקויים.

היכן שזה לא עובד, היצרנות סובלת. כשעבדתי בחברה סולרית בעבר, היה לנו מוצר מעולה לייצור אנרגיה תרמית. אבל לא יכלנו להתקדם איתו מסיבה פשוטה: הסינים היו מעתיקים את זה בקלות. אף שהחישובים שעשינו והמאמץ שהשקענו בפיתוח ראשוני היו לא טריוויאליים, ועלו הרבה כסף וזמן, לא יכלנו להתקדם עם הרעיון. בעולם האפנה, שלא מוגן ע"י זכויות יוצרים לפחות בארה"ב, למרות טענות סותרות מוד הפעולה העיקרי הוא לא חדשנות אלא העתקה, ולמרות הרצון של רבים להיות ייחודיים, בסופו של דבר עולם האופנה גורם לכך שכולנו לובשים את אותו הדבר כל הזמן (אוקיי, הצבע של הרצועות אחר). עולם התוכנה החופשית, בו מוותרים על חלק גדול מזכויות היוצרים, גם הואשם לא פעם בכך שרוב זמנו מוקדש ליצירת חיקויים זולים של מוצרים מסחריים. ואף שייתכן שמוצרים אלו לא צריכים להיות מוגנים בגלל שיקולי המצור שדיברנו עליהם קודם, עדיין הנזק ניכר לעין.

מכל הסיבות האלו, אני ממשיך לתמוך בזכויות יוצרים ופטנטים, ממש באותו זמן שאני מפיץ קוד שלי כתכנה חופשית ותמונות שצילמתי ברשיונות חופשיים. אני מכיר בכך שדרוש לי מנגנון משפטי כלשהו שיעזור לי להחליט מה בדיוק הכללים: מתי תפקע הזכות, מהו שימוש הוגן וכו'. אני נוטה לסמוך על החוקים שלנו בעניין אך גם רשאי לבקר אותם, כפי שאני יכול לבקר את חוקי הקניין. אך העקרון חשוב ויש לקיים אותו.

 

Advertisements

4 מחשבות על “לסלול דרך בין שדות הדמיון – קניין רוחני ובעיותיו

  1. אכן נושא סבוך.
    בתור ליברטריאן אוהד זכויות קניין, אני אמור להגן על זכויות יוצרים בחירוף נפש.
    אולם בתור מעצב גרפי שחי בעולם האמיתי אני יודע שכולם מעתיקים מכולם, ושכמעט בלתי אפשרי מבחינה טכנית לשמור על זכויות יוצרים, וזאת למעט אם אתה אירגון גדול ועתיר משאבים, שמסוגל לגייס להגנתו את רשויות החוק ולרדוף אחר המפירים. משמעות הדבר היא שחוקי זכויות היוצרים מגנים דה-פקטו רק על החזקים, ואילו היוצרים הקטנים כמעט ואינם יכולים ליהנות מהם.
    לפיכך חוקי זכויות היוצרים במתכונתם הנוכחית מפלים לרעה את היוצרים הקטנים, ויוצרים מצב של איפה ואיפה בחוק. וזאת מבלי שאמרנו מילה על "טרולי פטנטים" וגופים כדוגמתם, אשר מתפרנסים מלנצל לרעה את חוקי הפטנטים ולמצוץ את לשדם של היוצרים.
    אז בשורה התחתונה, הייתי תומך בחוקי זכויות יוצרים, לו אכן היו אפקטיביים ומעניקים סעד שווה והוגן לכ-ו-ל-ם.
    היות והם לא, אז לא.

    • אז אולי זה רק בעיה של אכיפה. אולי חוקי הפטנטים צריכים להיות קשוחים יותר או המשטרה צריכה לקחת חלק פעיל באכיפה שלהם, כדי שגם הקטנים יהנו, ממש כמו שאכיפה של זכויות קניין פיזי נעשית ככה, ולא מושארת לתביעות אזרחיות.
      (זו המסקנה ההגיונית ממה שאני אומר, אם כי היא קצת מפחידה אותי)

      עם זאת, המסקנה שלי מהתקופה שהסתובבתי בחוגי תכנה חופשית היא שחוקי זכויות יוצרים משרתית גם את הקטנים, אולי לא באותה מידה אבל במידה רבה. הרבה פעמים עצם הסיכוי לתביעה הוא אפקטיבי מאוד, וליוצרים קטנים גם יש יכולת להתאגד לתביעות משותפות. משהו עדיף על כלום, לא?

      • אם אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מעוניינים להחמיר את הענישה ולהקצות יותר משאבים לאכיפת חוקי זכויות יוצרים, וזאת בשעה שמבצעי פשעים אלימים כגון רצח ואונס מסתובבים חופשיים כתוצאה מאוזלת ידה של המשטרה, אז לדעתי משהו קצת דפוק בסדרי העדיפויות שלנו.

        לא. אינני מסכים שצריך להחמיר את החוקים או להגביר את האכיפה. אנחנו בלאו הכי חיים בעולם עתיר מישפטיזציה, והתקורה שמערכת החוק והמשפט מעמיסה על חיינו גבוהה מדי. יתכן שעלינו לקבל את העובדה שבעולם דיגיטלי ומרושת לעייפה זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה טכנית לאכוף את חוקי זכויות היוצרים, ושיש דווקא להקל עליהם, בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

        אני אישית יכול לספר לך על מקרים שבהם חברות ומשרדי פירסום "לקחו השראה" מעיצובים שלי. האם עשיתי מזה סיפור גדול? לא. פשוט למדתי לקבל את זה כמחמאה.

        • העומס על מערכת החוק והמשפט נובע גם מהרבה מאוד עבירות ללא קרבן שאפשר לבטל, מתקדימים לא חוקיים שמרחיבים את האחריות האזרחית של כולם על הכל, ומכך שתקציבים הולכים לסחר סוסים פוליטי במקום לליבת האחריות של המדינה. זה לא סיבה לוותר על אכיפת פשעים אלימים, וזה לא סיבה לוותר על אכיפת כל דבר שהוא פשע אמיתי.

          אבל בינתיים, לכל הפחות אפשר להסכים שמדובר בעקרון מוסרי, גם אם האכיפה שלו צריכה להיות חברתית? אני מציע שאם מישהו ייצר משהו שמבוסס על תכנון גנוב אתה לפחות צריך להתייחס אליו כאל מישהו שמוכר סחורה גנובה: מותר לך לקנות אבל אתה יודע שזה לא בסדר. בסופו של דבר, גם הרבה מהציות לחוקים קיימים נובע לא מהאכיפה שלהם אלא מכך שהם חופפים לנורמה מקובלת. רוב האנשים לא גונבים מחנויות גם כשאין בהן השגחה הדוקה ואין שוטרים בחוץ, כי הם פשוט חושבים שזה לא מוסרי. לפחות לכך צריך לשאוף בנוגע לזכויות יוצרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s