המלחמה הטובה

women_soldiers

ראיון מעניין עם תא"ל ערן ניב, ראש אגף כח אדם בזרוע היבשה, הופיע ב"הארץ" ביום שני. כמו כל העיתונים בתקופה הזו, חייבים להתעסק בצה"לנו ובאתגרים העומדים בפניו, אך בתקופה זו אחד האתגרים הכי מעניינים הוא אתגר הגיוס. כתומך בצבא מקצועי (כלומר, צבא שהגיוס אליו הוא מרצון), התהליך שמשרטט ניב, שזכה לכותרת "מלחמה על כל חייל", משמח אותי ומראה את היכולת של הצבא להתקדם אל המודל הזה. אך הוא גם מראה שיש לצבא עוד מה ללמוד כדי שיצליח לעמוד באתגר השינוי המתמשך, ושאולי אין עליו מספיק לחץ לחתור לכיוון הנכון.

קיצור השירות משאיר את צה"ל עם חור במצבת כוח האדם כפי שהוא מוקצה כיום. לכך הצבא נותן כמה תשובות. ראשית, למרבה ההפתעה, מחזורי הגיוס גדלים למרות הירידה באחוזי הגיוס. ניתן, כרגיל, לתהות מדוע כשמחזורי הגיוס כבר עכשיו גדולים יותר משהיו במלחמת ששת הימים ומלחמת העצמאות, ולעומת זאת המדינות שסביבנו מאיימות הרבה פחות מסיבות שונות, עדיין הצבא צריך מחזורי גיוס ההולכים וגדלים. בוודאי יש לזה קשר לכך שכל מערכת משרודנית גדולה מנסה תמיד להגדיל את משאביה ובהתאם את משימותיה. הקושי לקצץ משימות שוליים שייטב להן לעבור לחברה האזרחית – גלי צה"ל, מורות חיילות, וכדומה – הוא חלק מהבעיה ועוזר להנציח את שירות החובה בגלל מחזורי הגיוס שהוא דורש.

במקרה הנוכחי, הגדילה במחזורי הגיוס לא מספיקה לקיזוז קיצור השירות, ונראה שצה"ל נאלץ לעבור דיאטה מסוימת למרות הכל. הדרך הבאה להתמודד עם הדיאטה היא לחלק אחרת את הכוח ולהשתמש טוב יותר במי שכן מתגייס. הפתיחה של תפקידים קרביים מסוימים לנשים אינה עניין פוליטי, בניגוד למה שהיה בשנות ה-90 המאוחרות כשאני התגייסתי. היא נובעת מצורך מבצעי שצה"ל רואה, ומתפקידים שצה"ל זיהה שלא מצריכים את אותן דרישות של חטיבות החזית. שמירה על הגבול, או הפעלת טנק, לא דורשים את אותו כושר של חי"רניק בנח"ל, ולכן אפשר לנסות להכניס נשים לשירות.

הדבר המשמח ביותר שצה"ל עושה הוא לנסות להקטין את אחוזי הנשירה, על ידי מהלכים כמו ציוות פלוגות מסלול ביחד אחרי המסלול, ובמיוחד על ידי יחס טוב יותר לחיילים הקרביים. אומר ניב,

אתנו דיברו רק בפקודות: תלך לשם, תלך לפה. היום החייל רוצה דיאלוג. אני חושב שבגדול, הלוחמים נבונים ובעלי מוטיבציה גבוהה. אבל הם מאוד חדים במה שהם רוצים. זה שיש חובת גיוס לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות הכי אטרקטיביים שיש.

ניב מדבר על הדברים שהמתגייסים מבינים שהם מקבלים משרות קרבי ועל הצורך למשוך אותם לכך. זו הבנה חשובה שתשפר את התנאים של המשרתים ואולי תקטין את הסבל של משרתי החובה. עם זאת, בדיקה של התנאים מבחוץ מראה שעוד יש לאן ללכת. בתי הכלא הצבאיים מלאים בעריקים ונפקדים, שרק רצו לפרנס את המשפחה שלהם. אנשים עדיין מתאבדים בצה"ל כתוצאה מתנאי השירות וחוסר היכולת לצאת מהם.

נראה שאמנם דמי הכיס שמקבלים משרתי החובה עלו מעט בשנים האחרונות, אך עדיין רחוקה הדרך ממעבר הדרגתי לצבא מבוסס-קבע ולתשלום משכורת אמיתית לחיילים. אמנם ניב אומר שחייל קרבי מקבל היום סיע כלכלי אם צריך ומימון תואר ראשון עם השחרור, אך אנחנו יודעים גם את הפינות הפחות נעימות: שחייל שתואר אקדמי לא מתאים לו ייאלץ לחכות לפיקדון כמה שנים, שבמקום שהוא יקבל משכורת מקבלים אותה מעסיקים ב"עבודות מועדפות" שזכו לפרוטקציה, ושעדיין, מי שצריך לתמוך במשפחתו יתקשה לעשות זאת בלי למכור איזה סיפור אומללות למש"קית ת"ש ולוותר בכך על משהו מהכבוד המגיע לו כחייל.

הכנסת והממשלה צריכים להסתכל על כל הסיפור הזה וללמוד לקח פשוט: מערכות משרודניות מתייעלות רק כשהן חייבות, וכשיש מי שלוחץ על הכיוון הזה. שלא נכנע לאיומים כמו "נסגור חטיבות קרביות" ושמוכן לבקר את קדושת הצבא ואת מפקדיו כשהם מתעקשים להשאר "עוד חמש דקות" במיטה הנוחה. אביגדור ליברמן, שהביע חוסר שביעות רצון מקיצור השירות, מסכן את הסיכוי היחיד שלנו לייעל את צה"ל ולהפוך אותו לא רק למוסרי יותר אלא לגם מוכן ללחימה יותר – מפני שבצבא מקצועי המוטיבציה גבוהה יותר, האימון יכול להיות טוב יותר והכשרת המפקדים ארוכה יותר. עלינו לדאוג שמא יפחית מהלחץ. ביום העצמאות הזה נזכור את מילות ההמנון, "להיות עם חופשי בארצנו", ונלחץ להרחיב את החופש הזה גם לכמה שיותר מהצעירים הנהדרים שנותנים את הכל כדי להגן עלינו, כפי שאנו עשינו בזמננו, למרות הזלזול מצד הפוליטיקאים.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “המלחמה הטובה

  1. נקודה מעניינת היא הצורך בלוחמים מוכשרים יותר ויותר: דיוק הירי וריצה מהירה כבר מזמן לא מסכמים את דרישות התפקיד. במקרים קיצוניים יחסית, כמו בטנק, היו קפיצות דרך טכנולוגיות שהכניסו טכנולוגיה רבה ומידע רב לטנק. גם הלוחם הפשוט מחויב להתמודד עם זה ולא רק מפקד הטנק, לטובת כולם.
    יוצא מזה שההכשרה צריכה להתארך עוד ועוד ככל שהתפקיד מורכב יותר. יוצא מזה גם שאיכותם המחשבתית של הלוחמים נעשית חשובה יותר ויותר. אם לא יתקדם למודל שונה קיצונית מהקיים (צבא מקצועי היא האופציה היחידה שאני מכיר) הצבא יתנגש בחומה בזמן הקרוב – לא תהיה יכולת להכניס מערכות מתקדמות לשימוש עקב מגבלות ההכשרה ואיכות הלוחמים… המשמעות היא הקרבת קשירות (וכפועל יוצא – חיים) על מזבח האתוס של צבא העם.

    הלחץ שאתה מדבר עליו לשינוי כמעט שלא נובע מהפוליטיקאים, שכולם, מימין ומשמאל, אוהבים את "צבא העם" יותר מידי (ואני בטוח שברור למה). הלחץ יגיע מתוך הצבא כשיתברר שטנקיסט צריך לא 8 חודשים של מסלול, אלא 8 חודשים רגילים ועוד 4 חודשים כדי לשלב יכולות של מחשב קרב ועוד 4 חודשים בשביל להבין ולהתאמן על מערכת נוספת כזו או אחרת ואז 75% מהאנשים לא יהיו מסוגלים להפעיל כל כך הרבה מערכות בצורה יעילה בתנאי לחץ של קרב.

    ומה יקרה כשכל טנק יהפוך לפלטפורמה שמפעילה עשרות פלטפורמות רובוטיות, מעופפות או "זוחלות", שיפעלו מסביבו ויזינו את צוותו במידע/יעסיקו מטרות? אז כבר ממש לא תהיה ברירה… אני מקווה.

    או שיהיה שלום כלל עולמי קודם.

    • אני מחזיק אצבעות לשלום העולמי. ועד אז – זה לא לגמרי נכון שהמערכות רק הולכות ומסתבכות עם הטכנולוגיה. חלק גדול ממה שהטכנולוגיה יכולה לעשות זה דווקא ההיפך, לייתר מומחיות ולפשט ממשקים ותהליכים – הרי זה בדיוק מה שהמהפיכה התעשייתית עשתה להרבה מקצועות. ובדוגמא יותר רלוונטית, תחשוב על תותחן בטנק משנות ה-70, שהיו מודבקות לו על הסדן טבלאות תיקון לרוח, לחום, וכו'. היתה לו עבודה קשה יותר מלתותחן של היום, שמערכת הבק"ש שלו כבר מכלילה את כל זה (לפי פרסומים זרים כמובן). יותר נכון לומר כך: את אותה כמות מוגבלת של השקעה בטכנולוגיה אפשר להשקיע בפישוט המערכת לכוח אדם זול, או אפשר להשקיע במערכות עוצמתיות יותר שדורשות כוח אדם טוב יותר. הבחירה השניה עדיפה.

      • אני מסכים עם העיקר, אבל עומד מאחורי המסקנה שלי שנובעת גם משלך: הבחירה, בסוף, היא בין טכנולוגיה עוצמתית עם כוח אדם איכותי שעובד (ולא משרת…) הרבה שנים שלא מבוסס על צבא העם לבין טכנולוגיה מפשטת שכל דביל יכול להפעיל על בסיס צבא העם. המודל השני, בעיקר ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, עולה בעוצמה צבאית ובחיי אדם פשוטו כמשמעו. אפילו המפקד שפסיכופט ביותר, שסופר חיילים כמו שהוא סופר קני רובים, יעדיף את יתרון העוצמה הטכנולוגית בסופו של יום.

        כמובן שזה תלוי בניתוח כלכלי-צבאי די מעניין בפני עצמו, אבל לדעתי בישראל כבר מזמן עברנו את נקודת השוויון של המודלים והמצב הנוכחי רע לכולם, למעט הפוליטיקאים (הניתוח שלהם אחר לגמרי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s