הכוכב האחרון (סיפור)

night_kayak

[סיפור שפורסם לראשונה ב"היה יהיה 2012" והגיע זמנו להתפרסם כאן. זו גרסה שלא עברה את ההגהה האחרונה של צוות "היה יהיה", אבל מלבד זאת היא די דומה למה שנדפס. כ-5,700 מילים]

המזח החשוך נמתח לתוך האוקיינוס, בודד ושקט. שלושה קיאקים היו מונחים עליו בכיוונים ובמרווחים לא סדירים – לא נעשה בהם שימוש, אך מטענם היה כבד מכדי להיגרר חזרה לסככה. מי השלשה שהשתפנו בסוף? קסי עמדה בקצה המזח וקיוותה בכל מאודה שאחד מהם הוא אורי. אבל לא מתאים לו לוותר על דבר כל כך מסוכן וטפשי, היא חשבה. בלי משים, היא התחילה לשחק בתלתל ג'ינג'י אחד בפוני הארוך שלה, שדגדג את אפה. אם הוא באמת ויתר, הוא יהיה עכשיו בשלדג.

השלדג היה כמעט ריק. במקום ההמולה הרגילה לשעת ערב זו, ישבו על הבר שלשה אנשים. שניים, לבושים חליפות ומחזיקים כוסות של מרטיני או משהו מתוחכם מהסוג הזה דיברו ביניהם; קסי ראתה אותם פה ושם אבל לא ממש הכירה אותם. קרוב אליה ישב נורמן, שניהל רומן אינטימי עם ליטר של בירה גרמנית. לא היה ברמן מאחורי הבר. קסי ניגשה אל נורמן, גבר רחב כתפיים שהיה לבוש בג'ינס, חולצת פלאנל ושׂער קצר מאפיר. "היי נורמן, איפה כולם?"

נורמן הסתכל וחייך. "היי, ג'ינג'ית. אם אני מכיר אותך בכלל, את כבר יודעת איפה הם."

קסי העיפה מבט על המסך מעל הבר, שהראה ללא קול תמונה של משחתת טילים בודדת עם שובל ארוך מאחוריה. "משחתת אחת, זה כל מה שמגיע לנו?"

החיוך של נורמן התפוגג לאטו. "הם חושבים שהם מתמודדים עם קהילה לא חמושה. שימשיכו לחשוב."

קסי תפסה מקום ליד נורמן. היא העבירה יד על הציפוי הפלסטי הכחול של הבר, עם הציורים של עופות ים. אני לא מאמינה שיש על היבשה בר שמרשה לעצמו עיצוב כזה, היא חשבה בפעם המייודעכמה, אבל הפעם דברים אחרים העסיקו את מחשבתה. "אני רואה שאורי לא כאן," אמרה לנורמן.

"לא, הוא יצא עם התא. במקום לדאוג, תשתי משהו?"

"ממתי אתה מציע? ואיפה מורי שימזוג?"

"נו, גם מורי עם התא. השאיר לי את המפתחות. מה את שותה?"

"כוסית שרי." היא גרדה בעצבנות את השׂער הקצר בערפה. "ראיתי שלשה קיאקים על המזח, קיוויתי שהוא אחד מהנשארים."

נורמן השפיל ראש אל האלבטרוס המאויר שעף מתחתיו. "את רואה כאן את הנשארים אני, דני ורוזינקה." קסי שתקה. דני ורוזינקה נראו באמת כמו כאלה שיקבלו שכל בסוף, אבל נורמן דווקא הפתיע אותה – הוא תמיד עשה עליה רושם של מי שידבק בהחלטה שקיבל, גם אם היא טיפשית.

נורמן עבר לצד השני של הבר, התכופף למצוא בקבוק, ומזג לה את השרי. הוא נשאר לעמוד שם. "נורמן, למה נשארת בסוף?"

"יש לי משפחה, קסי. אני לא יכול לטבוע היום. את יודעת שג'ינה שלי החליטה לקבל בגרות? אני לא חושב שהיא תוכל אם אני לא אהיה כאן."

"באמת? אבל היא קטנה עוד, לא?"

"היא בת ארבעעשרה, היא יכולה להתחיל והיא מדברת רק על זה כבר שנה."

קסי ראתה את ג'ינה בבית הספר, משחקת עם חברות בחצר הקטנטנה. גם קסי עוד הלכה לבית ספר למרות שאת מבחן הסיום עברה מזמן – כל עוד אביה הסכים לשלם שכר לימוד, והיו שיעורים שעניינו אותה, היא לקחה הפסקה מהסטודיו שלה יום בשבוע כדי ללמוד. ג'ינה לא באה ללמוד, היא באה בשביל ההפסקות. היא לא נראתה כמישהי שצריכה לקבל בגרות. היא לא רצתה לפגוע בנורמן, ולא אמרה כלום. אבל נדמה שנורמן חשב על אותו הדבר. "זה שלב כזה, אני חושב", אמר. "רוב מי שמגיע לגיל ארבעעשרה רוצה לצבור כוכבים תקופה מסוימת. אז הם מגלים שזה קשה, שזה לא מעניין אותם, שהם לא תמיד צריכים את זה, וחלק מוותרים. אבל אני רוצה שג'ינה תצליח."

"המשכורת בקידוח לחוצה מדי?" שאלה קסי. נורמן עבד באסדת הקידוח, המבנה הישן ביותר בכפר הימי שלהם. היא לא ידעה על העבודה שלו יותר מדי, למרות שהם נפגשו די הרבה כאן בשלדג. נורמן אהב יותר לדבר על המשפחה שלו, על פוליטיקה, ויותר מהכול להקשיב למה שאחרים אמרו.

"לא, אני יכול להחזיק אותה כמה שאני רוצה. אבל זה התפקיד שלי לעזור לה להתבגר, לא? בשביל זה יש אבא."

קסי הריקה את כוסה. אורי לעולם לא היה אומר משפט כזה. אצל אורי, הכוכבים היו תחרות. הוא החליט להשיג אותם, ולא חשוב למה. או, בעצם, היא ידעה למה, וזה לגמרי היה באשמתה. הרי היא אמרה לו, ממש על הבר הזה, שהיא תסכים לצאת רק עם בוגרים. היא הייתה קצת מרוחקת אז, אבל בשום אופן לא הגיע לו יחס טוב יותר. הוא נראה לה אז ריקני וחסר מטרה, כבר בן שלושים ועוד קטין. היו לו שלושה כוכבים אוטומטיים וכוכב סיום בית ספר, והוא הודיע לה מיד: "בשביל העיניים הירוקות האלה, אני אשיג את הכוכב האחרון בלי בעיה." היא הייתה קצת ספקנית, אבל בעיקר אדישה. היא לא נשארה אדישה לתלתלים הבלונדיניים שלו, שהגיעו עד הכתפיים, ולפלג הגוף העליון של חותר מנוסה בקיאק, אבל אףעלפי שהייתה רק בת שבעעשרה, קסי כבר למדה להתעלם מן הדברים האלה ולבחון את האופי לפני היופי. למעשה, רק כשאמא שלה הבחינה בכך היא הסכימה לתת לה כוכב.

המחשבות על אורי והכוס הריקה הוציאו אותה מריכוז. היא נפרדה מנורמן ויצאה ללכת הביתה. נורמן הציע להשיט אותה. "לא, תודה, אני אלך דרך הגשרון," אמרה. הגשרון חיבר את השלדג לפלטפורמת מגורים, וגשר צף ארוך הוביל ממנה לביתן התחזוקה של טורבינות הרוח – בית הוריה של קסי. נורמן מחה, "אבל זה משם איזה שעה הליכה לסטודיו שלך."

"אני לא הולכת לסטודיו, אני ישנה אצל ההורים היום." בגרות או לא בגרות, בימים מסוימים היא פשוט לא יכלה להישאר לבד בסטודיו.

נורמן ויתר ונופף לה לשלום, והיא יצאה אל הרוח. קווצות שׂער התנפנפו ודגדגו את אוזניה, וקסי חיבקה את עצמה. מימינה עמד הגשרון, אבל כהרגלה, קסי הרימה עיניים שמאלה ביציאה, אל שטח מימי גדול שבמרכזו הפסל שלה: מצוף בצורת סלע חשוף, עליו עמדה צורת אדם מזוקן – פוסיידון, אל הים. על ראשו נחה עטרה משיני כריש, צדפות ופנינים. בידו הימנית החזיק קלשון, ובידו השמאלית תמך בדגל על מוט ארוך. פניו הביעו נחישות ומרד, וכפי שקרה תכופות למביטים בפוסיידון המורד, פניה של קסי שיקפו הבעה זו.

הפסל השתקף בעיניו החומות של אורי, שחתר באותה שעה לכיוון כוכב שבחר לפני כחצי שעה, כשנפרד מהדבוקה. החותרים מימינו ומשמאלו לא נראו עוד, החתירה הייתה משעממת. אחרי חצי לילה של חתירה, שריריו של אורי התחילו לנהום במחאה. זו לא הייתה החתירה המאומצת של חצי שעה שאליה היה רגיל מהפולו הימי שהצטיין בו כל כך. אורי איבד את הכוכב שאחריו עקב והמחשבות שלו נדדו למיניאטורה שהייתה קבועה ליד המצפן המוחשך בקדמת תא החותר של הקיאק שלו. המיניאטורה הייתה חיקוי של פסל פוסיידון במרכז הכפר גליאור. מי שראו את הפסלון המודבק לקיאק הנהנו בהערכה לרגש הפטריוטי שהפגין, אבל כשאורי הביט בפסלון הוא חשב על קסי, שבשבילה הוא נמצא על המים בשעה הזו. בחושך הבלתי נסבל של הלילה חסר הירח רק התווים הכלליים של הפסלון נראו, והזכירו לו את מראה הפסל לפני כשנה, כשפגש את קסי באתר הבנייה שלו.

הוא חתר אז בנתיב שבו חתר מאות פעמים, מפלטפורמת המגורים אל זירת הפולו הימי, בקיאק פולו אפור ושטוח של קבוצת 'הכרישים', אלופי ליגת הנוער. היום היה קיצי וחם, והשמש קפחה על ראשו הגלוי. הוא עוד לא התרגל לכך שסלע גדול שהוצף לשם עבור הפסל נמצא בדרכו. כשהרים את עיניו כדי לבדוק את הכיוון אל מצוף האמצע במגרש הפולו, הוא ראה דמות תלויה על אחת מזרועות הפסל, עובדת עם מכשיר כלשהו. הוא שיער שזו קסי, ומכיוון שהפסל ממילא היה בכיוון שאליו חתר, הוא חתר אליו וגילה שלא טעה. כמובן שהוא ידע שקסי היא שבונה את הפסל, ובכפר קטן כגליאור, הוא גם הכיר אותה ואת משפחתה, אבל אף פעם לא התעניין בה במיוחד. כשהגיע, קסי הייתה תלויה במהופך מזרוע הקלשון ושייפה את מותנו של פוסיידון. החולצה שלה נשמטה עד לחזה, וחשפה בטן שרירית ולבנה. אגלי זיעה חיפשו דרך על המשטח שובה העין הזה, מבולבלים מכיוון הכבידה המשתנה תדיר. לראשונה, אורי שם לב שקסי נראית אחרת משזכר. היא התעגלה במקומות הנכונים, השטתחה במקומות הנכונים, התארכה. "היי, עובדת קשה?" הוא אמר.

קסי הרימה את עיניה, מיהרה להרים את החולצה, ואז תפסה תנופה, התנדנדה והרימה את עצמה לישיבה על זרועו של אל הים, שעוד הייתה גולמית ודמוית תיבה. "אפשר לעזור לך?" היא אמרה קצרות. פניה הביעו את חוסר הסבלנות שחשה. "אני עובדת, כמו שאתה רואה".

אורי התעלם מדבריה, ומהרגש שמאחוריהם, כאילו הייתה עוד אוהדת של 'הכרישים'. "עובדת בחינם, שמעתי".

"אל תדאג, אני בהחלט מצפה להרוויח מזה משהו."

"כמו מה? פרסום?"

"כוכב. היחיד שאני עוד יכולה להשיג הוא כוכב הקהילה, ואני אשתמש בפסל כדי להשיג את החתימות שלי."

"בשביל חמודה כמוך, הייתי חותם בשמחה." אורי חייך את חיוכו שובה הלב.

"ובדיוק בגלל שזה השיקול שלך, אתה לא יכול עוד לחתום לי, ילד." קסי חייכה חזרה בהתנשאות. "אבל אחרי שהפסל הזה יושלם, לא יהיה לי קשה למצוא מאתיים בוגרים שיחתמו בגלל הפסל, לא בגלל הגוף שלי."

אורי לא היה רגיל ליחס כזה מבנות, וענה בבוטות, "גם את ילדה, מה את מתנשאת?"

"לא אחרי הכוכב הזה, הוא האחרון."

אורי הבין שלא נותר לו זמן רב להשיג את הקימורים האלה. עלה בדעתו שהמאמן שלו היה מכנה אותה "הידרודינמית". הוא ידע שבוגרות מסתכלות מלמעלה על קטינים. "אולי אני ילד, אבל אני ילד שמבקיע שערים."

"מצטערת, אני לא רואה פולומים. יש לי דברים יותר חשובים בחיים. באת לכאן בשביל משהו?"

"לא, הסלע שלך פשוט תקוע לי באמצע הדרך." הגישה האליטיסטית של אלה ש"לא רואים פולו מים" לא הייתה חדשה לאורי, אך היא בכל זאת הרגיזה אותו כל פעם מחדש. היא כבר מסתכלת עליו מלמעלה.

"אתה יודע כמה זמן לקח לי להשיג ולהציף אותו? אם הוא כל כך מפריע לך, אז אולי פשוט תמשיך בדרכך ותתן לי לעבוד?"

זה לא הזמן, הבין אורי. הוא כבר ימצא דרך אליה, כמו שהוא תמיד מוצא. הוא הצדיע לה ביד שמאל, מגחך על הרשמיות שלה, וחתר הלאה אל הזירה.

בחושך, בודד בקיאק בין הגלים בעומק הים, אורי הבין שהוא איבד את עצמו במחשבות ושהוא לא זוכר לעבר איזה כוכב חתר. בלית בררה הוא הרים את מכסה המצפן ובחר כוכב חדש בכיוון דרוםדרוםמערב. הכיוון שלו השתבש לגמרי, והוא נאלץ להטות את גופו שמאלה ולכוון את הקיאק מחדש. טוב, זה בדיוק מה שקסי עושה לי. הוא כמובן פספס את ההזדמנות – עד שהגיע לזירה באותו יום הוא כבר שכח את השטיח הג'ינג'י שנתלה הפוך מראשה ואת קימור המותן החשוף, והתאמן במקום זה בספרינטים קצרים עד שהגיע למצוף האמצע. בפעם הבאה שפגש בה, היא כבר הייתה בוגרת והתחילה לבוא לשלדג, שבו חבר טוב היה קונה בשביל אורי את האלכוהול. למזלו, למורי לא הייתה בעיה עם זה שהוא שותה, כל עוד מישהו אחר שילם.

אורי המשיך לחתור, לכוכב החדש שבחר. שריריו עברו מנהמה לצווחה חרישית, ואורי מצא את עצמו מכוון את הקיאק מדי פעם על ידי הנחת המשוט מאחור, השיטה הטובה ביותר לכוון את הקיאק – ולעצור אותו. העייפות כיבתה את המוח שלו, המאמץ המנטלי הדרוש לצורך כיוון הקיאק בעזרת הטיית הגוף התחיל להיות גדול מדי, ומשקל חומר הנפץ שהקיאק נשא הפך את ההיגוי לקשה בהרבה. הוא נעצר, תפס את המשוט ברצועת הגומי המיועדת לכך כדי לשחרר את ידיו, והוציא בקבוק מהתא היבש הקדמי. המשקה האיזוטוני הקפיא את גרונו וקירר את ראשו, ואורי הרגיש שהוא יכול לחשוב שוב. הוא יכול פשוט להישאר כאן. אם המשחתת הארורה לא תעבור בגזרה שלו, הוא יחזור לכפר בבוקר ויקבל את הכוכב שלו בחינם. אבל פוסיידון הקטן הזכיר לו שהוא משלה את עצמו – אם שורת החותרים השניה תצטרך לטפל במשחתת כי הוא פספס אותה, הם יֵדעו שהוא פישל והוא יפסיד את הכוכב ואת קסי. הוא הוא החזיר את הבקבוק לתא, סגר אותו ושחרר את המשוט כדי להישען עליו בזמן שמתח את אבריו הכואבים. אחרי דקה של שחרור, הוא בחר שוב כוכב והמשיך לחתור.

בקצה הגשרון, אור צהוב עמום שבקע מפתח הכניסה לפלטפורמת המגורים האיר בקושי את רחבת הכניסה הזעירה. הוא צבע בצהוב ספסל אחד ריק, ומולו ספסל נוסף, עליו ישב איש כבן חמישים, מעט כרסתני, בשׂער לבן קצר ובגדי בית נוחים. נקודה כתומה בקצה הסיגריה שנתלתה מפיו התריסה נגד הצהוב. קסי עברה את הגשרון ונעצרה לידו.

"פרופסור גולדריץ', בשעה כזו אתה ער?"

"קסיופאה, מתי כבר תקראי לי אריה?" הוא השיב ופנה אליה.

"כשאתה תקרא לי קסי."

"אני לא יכול, יש לך שם כל כך יפה, שזה פשע שאת מקצרת אותו ככה." היא התיישבה מולו. "לא ידעתי שאתה מעשן."

"עשר שנים לא עישנתי. היום חזרתי."

קסי הבינה. "אשתך על המים?"

"כולם יודעים פה הכול, אה?" הוא נאנח. "לא, היא לא על המים. תסתכלי למעלה," הוא הצביע בתנועת זרוע נוקשה ואצבע חצי זקורה בחוסר חשק. קסי הביטה למעלה. צללית ישבה על הגג, האור הצהוב הבריק על שׂער ארוך, לבן, ועל שרשיר כדורי מקלע. "זה שיגעון הדבר הזה, פשוט שיגעון", הוא אמר.

"לא ידעתי שיש תכנית ב'", קסי הופתעה. "חשבתי שהחותרים הם כל מה שקורה, חידשת לי."

"תאמיני לי, החותרים הם כל מה שקורה. אם המשחתת תגיע מספיק קרוב להוריד פה את הנחתים שלה, את חושבת שלחמישים איש על הגגות יהיה סיכוי מולם? אל תביני אותי לא נכון, אני בעד המחתרת כמו כולם פה, אבל זה פשוט ילדותי. אם זה היה אפשרי, הייתי לוקח כוכב ממי שמשתתף בדבר הזה."

"אני לא יודעת, אנשים בוגרים עשו בהיסטוריה דברים יותר משוגעים למען החירות."

"בגלל זה קוראים לזה היסטוריה. אצלנו הם לא היו נחשבים בוגרים."

"אז מה אתה היית עושה?"

"נכנע. המחתרת לא צריכה את הכפר העלוב שלנו בשלב הזה."

"אבל אסדת הנפט…"

"מתדרדרת כבר שנים. את חושבת שהיא באמת חשובה? אז למה המעגנים שלנו ריקים, ולא מלאים בסירות של צי הדיג והשיט?" צי הדיג והשיט היה שמה של חברת ספנות שפעלה בכל הקהילות הימיות בסביבה. הבעלים והעובדים בחברה היו מפורסמים בפטריוטיות שלהם, וביטאו את אהבתם לאיחוד הקהילות הימיות בכמויות לא מבוטלות של טילים וטורפדות שהחזיקו בבטן הסירות שלהם. למעשה, צי הדיג והשיט חי חיים כפולים ככוח ספינות הטילים של המחתרת, והיה הסיבה העיקרית לכך שהמחתרת שלטה למעשה בחלק גדול מהעיירות הצפות במפרץ.

"רק על התבוסתנות הייתי לוקחת לך כוכב," אמרה קסי.

אריה שתק ושאף עמוקות מהסיגריה שלו. מצב הרוח המהורהר שבו קסי מצאה אותו אפף אותו שוב. קסי הניחה לנושא ברצון. היא לא אהבה לדבר על פוליטיקה, בטח לא כשאורי נמצא שם בגללה, בפעולה שמסתבר שהיא לא היחידה הלילה, אבל היחידה שמשנה משהו. אריה הביט בה לרגע, ואמר, "גם את ערה מאוחר כשהשלדג סגור."

"הוא לא סגור, יש שם כמה אנשים שלא יצאו בסוף. מורי נתן להם מפתח."

"אבל אורי לא שם?"

"למה אתה מוטרד מאורי?"

"את מוטרדת מאורי. ואת שוכחת שאני מורה פה כבר עשרים שנה, ואני מכיר אתכם יותר טוב משאתם מכירים את עצמכם."

זה היה מביך אם זה לא היה אריה. הוא היה יותר מסתם מורה עבורה, והוא גילה עניין מיוחד במאמציה להשיג בגרות ותמך בה בעצה או בגערה. גם אחרי שסיימה את לימודיה היא ישבה אִתו פעמים רבות על הספסל הזה, בדרכה חזרה מהשלדג. אבל היא הייתה חייבת להסביר לו שהוא טועה. זה לא בגלל אורי, זה בגללה. "אני לא יוצאת עם קטינים בכלל, אתה טועה. הבעיה היא שכשהוא שמע את זה ממני הוא החליט להשיג את הכוכב האחרון שלו. הוא שם בגללי."

"הוא שם בשבילך, לא בגללך."

הסומק התחיל לעלות בפניה של קסי, ושפתיה התהדקו. "אם לא הייתי אומרת לו…" היא התחילה בכעס.

אריה קטע אותה. "כמדומני, למדת אצלי שיעור או שניים," הוא עבר לנימה הדידקטית שלו, שבה השתמש אך ורק בין המעקות של אסדת בית הספר. "משפט אחד במיוחד חזרתי ושניתי בשיעורים שלי, אבל אני קצת זקן, אולי תואילי להזכיר לי אותו?"

כשאריה דיבר כמו מורה, הוא התייחס לקסי כתלמידה, ולא כבוגרת. קסי לא אהבה את היחס המתנשא הזה, אבל הבינה שאריה צודק. "'המעמד המוסרי שלי לעולם לא ייקבע על ידי פעולות של אחרים'," דקלמה.

"והפעולה של אורי, אם הוא שם בשבילך, מוכיחה שתמיד צדקתי לגביו. ממני הוא לעולם לא היה מקבל כוכב. גם לא עכשיו."

קסי חשבה שבעצם הוא צודק, אבל זה לא הקל עליה בכלל. אם זאת לא אשמתי, למה אני כל כך דואגת? היא תחבה את ידיה בכיסי המכנסיים. "טוב, אני בדרך להורים שלי." היא קמה מהספסל. "לילה טוב." אריה השיב ברכה וחזר לבהות בקצה הסיגריה שלו. היא הלכה לאורך המעקה כדי להקיף מבחוץ את המבנה, וכשפנתה שמעה מאחוריה את קולו של אריה. "ואני בכל זאת צודק לגביכם, את עוד תראי." היא המשיכה ללכת.

היא חצתה את הגשר הצף בהליכה מתנדנדת, המשחק ששיחקה מאז ילדותה ההליכה גרמה למצופי הגשר לנוע ימינה ושמאלה ולשלוח גלי תנועה מהפנטים לאורכו עד הבית. המשחק הסיח את דעתה מאורי, והיא הגיעה בדילוג לדלת הבית. היא לא דפקה בדלת כדי לא להעיר אף אחד, ובמקום זה הקישה את הקוד ונכנסה. אבל במקום הבית החשוך והישֵן שלו ציפתה, אור דלק בחדר הכניסה, ואבא ישב שם ליד מחשב נייד. קסי נדרכה וקראה, "אתה ער בשעה הזאת? רק אל תגיד לי שאמא יושבת עם איזה מקלע על גג!"

"היי קסי," הוא ענה לאט. "לא, אל תדאגי, אנחנו לא קשורים לאף אחד מהאורבים. יש לי בקרוב מצגת לחברת החשמל, זה הכול. אני רוצה לשכנע אותם להחליף את הבקרים של הטורבינות במשהו מודרני יותר." אבא לא הסיר את עיניו מהמחשב.

"אה, יופי." אףעלפי שחששה המידי חלף, קסי לא נרגעה. מחשבתה פנתה חזרה לאורי, ופניה נותרו מוטרדים. "באתי לישון כאן היום," הודיעה.

"מצוין. אז גם תעברי לי על המצגת אחר כך בשביל הגרפיקה?"

"בבוקר, בסדר?"

אבא הרים עכשיו את עיניו. "הכול בסדר?"

"כן, אני פשוט עייפה."

"לא עייפה ולא נעליים. מה, אני לא יודע שאורי בחותרים?" אבא הוריד את מסך המחשב הנייד ופנה אל קסי בכיסאו.

"מה לי ולאורי?" התרעמה קסי. "הוא מתחרה נגד עצמו ומדמיין שאני הפרס. ואיך אתה יודע שהוא בחותרים?"

"הוא היה פה היום, לקחת מפתח לסטודיו."

"מה, ונתת לו?"

"אה, את לא יודעת מזה?"

"עכשיו אני צריכה ללכת לראות מה הוא עשה שם."

"אני מצטער, הייתי בטוח שאת יודעת. את יודעת מה, תני לי דקה להתארגן ואני אשיט אותך."

"טוב, אני בסירה."

קסי יצאה החוצה ופנתה אל המעגן הקטן. משטח נשלף קטן חיבר בין חרטום הסירה למעבר שהקיף את הבית, אבל קסי לא השתמשה בו. מגיל עשר, בכל פעם שאבא לא ראה היא פשוט קפצה מעל המעקה אל ירכתי הסירה, וההרגל הזה סירב לעזוב אותה. אחרי דקה גם אבא יצא והתיישב בסירה. הוא דחף את המשטח, ניתק את שקע הטעינה ואת הכבל שקשר את הסירה לבית, והם יצאו לדרך. המנוע החשמלי הקטן דחף בשקט את המים וקסי ישבה בירכתיים, מחבקת את ברכיה, בזמן שאביה נהג.

"פגשתי את פרופסור גולדריץ' בדרך," אמרה פתאום, מקיאה מחשבה שלא הצליחה לעצור.

"את אריה? מה הוא עושה ער בשעה כזו?"

"אשתו היא אחת מהאורבים. הוא חושב שאין לנו סיכוי."

"טוב, אריה לא יודע מה זה מארב, הוא לא היה בצבא. האמת היא שיש לנו סיכוי, אבל הוא באמת קלוש." אבא הסתכל אחורה על קסי שישבה כשהיא מחבקת את ברכיה, והוסיף בדאגה, "הוא הכריח אותך לצטט את איין ראנד?"

קסי הנהנה. "הוא אומר שאורי על המים בשבילי, לא בגללי."

אבא השיב את מבטו לכיוון הנסיעה. "זה נכון. אם מה שאת מספרת לי נכון, אורי על המים בגלל אבא שלו."

"מה אבא שלו קשור לעניין?"

"הוא לא נותן לו כוכב."

"אולי הוא לא צריך לתת לו."

"אוי, את עקשנית לפעמים שזה נוראי."

הרמז העמום של אבא הרגיז אותה, וזו כבר הייתה הפעם השניה הערב שמישהו רמז שהיא לא יודעת מה היא חושבת על אורי. כל מי שגידל אותי תמיד יחשוב שאני ילדה, לא משנה כמה כוכבים יהיו לי.

בשלל המחשבות שרדפו את אורי בעודו חותר צצה לפתע המחשבה שהוא לא היה במקום שבו נמצא לולא אביו. מבטו היה קבוע בכוכב, ללא תזוזה. המשוט נכנס למים מימין, יצא, ונכנס משמאל. וחוזר חלילה. בהתחלה, האדרנלין מהחתירה המאומצת הפיג את השעמום. עכשיו הוא בעיקר סבל. אבל גופו חתר אוטומטית, ומוחו נותר ללא שום עיסוק או הסחת דעת. הוא פנה לחשוב על כך שאם אביו היה נותן לו כוכב, הוא לא היה עכשיו במצב הזה.

למחרת היום שבו הכריז חגיגית שישיג את הכוכב האחרון שלו, ניגש אורי לאביו. מה פשוט מזה? אבל הוא ידע שזה לא ילך בקלות. הוא בכל זאת ניסה, כי אם יצליח, זו תהיה הדרך הקלה ביותר. אבל אבא לא היה מרוצה. הוא לבש גופייה ירוקה של 'הדולפינים' מהליגה הלאומית, ועמד ליד המקרר שממנו קם להוציא בירה בהפסקה הקצרה במשחק. "דווקא עכשיו? כשאתה בשיא ההצלחה בליגת הנוער?" אמר אבא.

אורי היה מוכן לטיעון זה. "הכסף האמִתי הוא בליגה הלאומית, אתה יודע את זה."

תשובתו של אבא הבהירה שאורי לא חשב על נושא זה לעומק. "חודש אחרי תחילת העונה? שום סיכוי. ועד שתגיע העונה הבאה ישכחו אותך. זה מקצוע שזז מהר, תאמין לי. לאף אחד אין זמן לשחקנים שמחפשים את עצמם."

אבל אורי לא יכל לחכות לסוף העונה. קסי כבר בוגרת, ויש עוד גברים בכפר שיודעים זאת ממש כמותו. הוא ניסה ללחוץ. "אני מספיק טוב, אני לא סתם שחקן. יזכרו אותי."

"אורי, אני מכיר את כולם בספורט הזה, תאמין לי שלא."

אבא של אורי היה גם הסוכן שלו, ואורי ניסה להשתמש בכך. "מה קרה, אתה מפחד לאבד את העמלה שלך?"

אביו עצר ונעץ בו מבט קשה. פניו ננעלו, פיו נקמץ, גופו נדרך. אחרי רגע הוא נשם עמוק, ובלי לומר מילה יצא מהמטבחון והתיישב על הספה הקטנה שמול המסך. אורי יצא אחריו. "למה אתה כל כך לחוץ לקבל כוכב דווקא עכשיו? למה לא לפני תחילת העונה הבאה? נארגן את הכול מאחורי הקלעים, כבר תהיה לך קבוצה כשתקבל בגרות. תהיה רציני רגע."

"יש לי את הסיבות שלי," ענה אורי. "אני לא צריך להסביר לך הכל."

"אני עדיין אבא שלך, ואתה עדיין קטין. נראה לי שאתה צריך להסביר לי, אם אתה רוצה ממני כוכב."

"מה, לא יכול להיות שפשוט נמאס לי שאתה צריך לאשר כל פעולה שלי?" בכעסו, אורי כמעט האמין בכך. אבל ברגע של כנות היה מודה בפני עצמו שסוכן כמו אבא היה סידור נוח להפליא. אבא השאיר לו את החלקים היפים של החיים, ומבחינת אורי זה היה סידור מצוין, ממש מצוין.

אבא של אורי הסתכל בו לרגע במבט תמה, ואז חייך לפתע. "זו בחורה, אה? וואלק אתה…"

"למה אתה לא מאמין לי? אני הבן שלך, אתה צריך להאמין לי!" אורי הרים את קולו, אבא ענה לו בקול שקט.

"מי שדורש שיאמינו לו הוא מי שהכי צריך לחשוד בו. תזכור את זה תמיד."

"בסדר, אם ככה אתה רוצה, אז בסדר. אני אשיג את הכוכב גם בלעדיך!" אורי יצא בטריקת דלת. הוא פנה במסדרון ויצא מאסדת המגורים בהליכה מהירה ובפנים אדומות. "בלעדיי, הוא היה מסובב ברזים באסדת הנפט עכשיו”, מלמל אורי לעצמו. "הוא צריך לזכור את זה. אני צריך להזכיר לו את זה.”

הוא קיווה לקפוץ למים מרחבת הכניסה, אבל כשיצא אל הרחבה, הוא התנגש בקסי. היא לבשה חולצה לבנה ומכנסי שרוול לבנים, וברגע זה הופיעה בקצה הגשר הצף בדרכה אל אסדת המגורים, לבקר חברה. "סליחה, לא ראיתי אותך," אמר ושאף אוויר.

קסי הסתכלה על פניו הבוערות. "הכול בסדר?" שאלה בדאגה.

"כן, זה רק אבא שלי יורד לי לחיים." אורי ציפה לתשובה סרקסטית, שכך נוהגים אבות בילדים, אבל בפניה או בקולה של קסי לא ניכרה שמחה לאיד כשאמרה, "אני מבינה שלא ממנו תקבל את הכוכב האחרון."

"לא, לא ממנו." אורי השפיל את מבטו.

קסי המשיכה בטון ענייני. "אז מה תעשה?"

"טוב, אין לי יותר מדי ברֵרות. את כוכב סיום בית הספר כבר קיבלתי, ואני לא חוזר לשם."

"ממילא אף מורה לא ייתן לך כוכב." קסי חייכה, וגם הוא נאלץ לגחך.

"לא, וגם את כוכב הקהילה אני לא אקבל רק על משחק בליגת הנוער."

"מה עם כל המעריצות שלך?"

"נוער, נוער, נוער."

"אז איפה תתנדב?"

"עוד לא החלטתי," שיקר. זו הייתה תכנית ב' מהתחלה. הדרך המהירה ביותר לקבל כוכב התנדבות, משום מה, הייתה בצופי האש. הטבלה לא משקרת.

"טוב, שיהיה לך בהצלחה."

"ממש מעניין אותך."

"כן, אני תמיד רוצה שאנשים יצליחו." לאחר הרהור קל הוסיפה, "וזה שאתה חושב שאיך שתקבל בגרות אני אפול לזרועותיך, זאת בעיה שלך. אבל אתה תהיה בוגר, אז תצליח להתמודד. אני מאמינה בך." אורי לא הצליח להחליט אם היא צוחקת או מתכוונת ברצינות.

וזה הרגע המטופש שהתחלתי להתאהב בה, הוא חשב בחשכה, מעביר משוט מימין לשמאל, שמאל לימין, ימין לשמאל. פוסיידון הקטן שלפניו הסתכל עליו בסבר פנים חמור. "תפסיק לשפוט אותי, נודניק," הוא אמר והמשיך לחתור.

הסירה הקיפה את אסדת המחסנים הישנה, ונעצרה ליד הסטודיו של קסי – שלא היה הרבה יותר ממחסן מוסב. קסי ואבא נכנסו וקסי הסתכלה סביב, בניסיון לראות מה חסר. דמויות של פוסיידון המורד ניבטו אליה מכל עבר. הפסל שלה נגע בעצב חשוף בכפר ובמפרץ, ואחרי חנוכת הפסל, הוא היה ללהיט בן לילה – וקסי לא ידעה את נפשה מאושר. המחתרת אימצה אותו כסמל, ודמותו הייתה מוכרת לכל אדם באיחוד הקהילות. זו הייתה, כמובן, גם הזדמנות עסקית נהדרת, בדיוק כשיצאה לחיי בגרות ופתחה את הסטודיו שלה. אבל מצד שני, הוא גם לא השאיר לה כל כך הרבה זמן ליצירות אחרות. דוגמאות לא גמורות של "יצירות אחרות" היו מונחות ברחבי הסטודיו. מימין, מדרגות עץ צרות הובילו למשטח שינה מוגבה, עליו נח מזרון מוצע בקפידה, ולידו מגדל מסודר של ספרים וניירות סקיצה. משמאל עמד שולחן עבודה גדול, ועליו מיניאטורות מסודרות במלבן. מלפנים ניצבה דלת חדר האמבטיה הקטן. קסי הרימה את מתג האור, וראתה את החוסר: אחת מפינות המלבן הייתה שבורה. מיניאטורה הלכה לטייל. "הנה." היא הצביעה. "פטריוטי מצידו."

"לא פטריוטי ולא נעליים," השיב אבא.

שוב הרמיזות, אין לי כוח לזה עכשיו, חשבה. הגוש שצמח בבטנה של קסי מראשית הערב התחיל להכביד כסלע, והראש שלה זמזם. מילים נכנסו ויצאו בלי לעצור כדי להתאסף למשפטים. אני לא יכולה לחשוב. אני צריכה להיות לבד. "טוב, אם אני כבר פה, אולי אני בכל זאת אשאר."

"את בטוחה? אולי תבואי הביתה ואני אכין לך שוקו?"

זו הייתה הצעה מפתה כמעט כשירת הסירנות. אבל קסי העדיפה להשקיט את ההמולה בראשה. "לא נראה לי. אני אבוא בבוקר לעבור לך על המצגת."

"טוב, אבל אם את רוצה, תתקשרי ואני אבוא לקחת אותך – עם שוקו." אבא עזב בסוף, וקסי טיפסה למיטה ושכבה על הגב. היא עצמה את העיניים ונתנה למהומה בראשה לשכוך, לאט לאט.

אז מה בכלל אני חושבת על אורי? היא שאלה את עצמה. שני אנשים בערב אחד דרשו ממנה תשובה לשאלה זו, והערב קסי לא הייתה בטוחה בתשובה. הייתה לקסי מנה גדושה מאורי בשנה האחרונה. מאז שאביו סירב לתת לו כוכב, הוא מצא כל הזמן תירוצים לפגוש אותה: הוא בא לשאול דברים מאבא; הוא בא לבית הספר בימים שבהם למדה לספר לילדים הקטנים על פולו מים; הוא ארב לה בשלדג; ביקורות האש בסטודיו שלה איכשהו תמיד נפלו במשמרת שלו. תשומת הלב הייתה נעימה, והיא הייתה חייבת להודות שאורי לא היה הספורטאי הטיפש שהיא תמיד חשבה שהוא. לפעמים היא אפילו נהנתה לדבר אִתו, במיוחד כשלבש את מדי צופיהאש. אבל היא תמיד ידעה שהוא בתחרות עם עצמו, ותמיד התייחסה בריחוק לניסיונותיו.

אבל אתמול הוא לא חיפש תירוץ. הוא פשוט מצא אותה במעגן, כשקיבלה משלוח חימר, וסיפר לה שהוא יוצא לפעולה. קסי ניסתה להניא אותו. "זה מסוכן," אמרה. "זה ילדותי." הא, בדיוק מה שפרופסור גולדריץ' היה אומר, חשבה באפלת הסטודיו. המחשבה הזו עצבנה אותה. אבל הוא טועה, אני מעולם לא הייתי כל כך רציונלית כמו שהוא רוצה, ובכל זאת קיבלתי בגרות. אפילו הוא נתן לי כוכבוזה אומר שטעיתי בעצמיאחרי הכול, הרציונליות יכולה לעזור לנו במסע, אבל היא לא אומרת לנו לאן ללכתקסי התגלגלה על הצד והביטה למטה אל שולחן העבודה. אז מה גרם לאורי להצטרף לחותרים הלילה? הרהרה. באותה שיחה קסי גם סיפרה לו על הפרויקט החדש שהמחתרת הזמינה ממנה, המיניאטורות. חוץ מאבא, אמא והמזמינים, רק אורי ידע עליהן. והיא התחילה להבין שאבא ופרופסור גולדריץ' צודקים. אז הוא באמת מתכוון לכל זה? אוף, לעזאזל אִתם.

קסי התגלגלה חזרה על הגב ונעצה עיניים בתקרה. אורי באמת השקיע הרבה מאמץ ב"פרויקט קסי". בשנה האחרונה הוא היה ממש המשלים של המשפט המפורסם של פרופסור גולדריץ'. שהרי, אם מעמדי המוסרי לא תלוי בפעולות של אחרים, משתמע שהוא תלוי לגמרי בפעולות שלי. אורי לקח את גורלו בידיו. ומה איתי? אם יש דבר אחד שאני יודעת, זה שאני לא רוצה את אורי באמצע הים, בקיאק מלא חומר נפץ. קסי התיישבה על המיטה ושלפה מהכיס את הטלפון שלה. היא העלתה על המסך הקטן את ספר הטלפונים של הכפר, ומצאה את אורי.

הטלפון בכיסו של אורי רטט פעם אחת. אורי לקח אִתו את הטלפון כדי שירטוט כל שעה. לפי התכנית, אחרי שעתיים של חתירת בדד הוא היה צריך לעצור ולחכות. מה, רק שעה? הוא חשב. הוא הרגיש כאילו עברו יומיים. אבל אז הטלפון רטט פעם נוספת. והמשיך לרטוט. אורי לא התכוון לענות. הוא ידע שהקול יישמע למרחקים על פני המים , ושהוא עלול להיתפס. ואז הוא יהיה חייב לאליזה קיאק, הוא גיחך לעצמו. הוא יצא לפעולה בקיאק של צופי האש, בני טיפוחיה של אליזה, והוא התחיל לשאול את עצמו אם הוא לא נפל בקלות מדי למלכודת שלה.

הוא זכר היטב את היום שבו הופיע בתחנת הכיבוי וביקש להתנדב. הקיאק שלו התנגש קלות בשולי האסדה חסרת המעקה שסביבה עגנו קיאקים אדומים של צופיהאש, סירות מנוע של הכבאים בשכר, וסירת כיבוי אחת, לא גדולה. על אסדת הכיבוי עמדו מגורי הכבאים, ביתן צופי האש, מחסן קטן ורחבת כניסה ששימשה להתארגנות. אליזה עמדה על רחבת הכניסה ליד ערמה של מטפים, דליים ואמצעי עזרה ראשונה אחרים, הצביעה וספרה. אורי קרא לה מלמטה.

"עשרים ושלושאורי, נחמד לראות אותך. אפשר לעזור?" אליזה לבשה מדי כבאי ושׂערה השחור הארוך היה אסוף בגומיה פשוטה.

"באתי להתנדב."

"אה, באמת? טוב, תעלה למשרד שלי. אני גומרת פה לספור ובאה." אורי עלה על האסדה, משך את הקיאק למעלה, ונכנס למשרד. במשרד עמדו שולחן קטן, כורסה משרדית חבוטה, ושני כיסאות מסוגים שונים, שעל אחד מהם הוא התיישב. על הקיר מאחורי השולחן נתלתה תמונה גדולה של סירת כיבוי יורה בכל תותחי המים שלה לכל הכיוונים, כמו בטקסים של הכפר.

אחרי דקה אליזה נכנסה וישבה בכורסה המשרדית מעברו השני של השולחן. "אז מה, אתה רוצה להיות צופה אש?"

"כן, בשביל זה באתי."

"נמשך להרפתקה, לגבורה ולהערצת הסביבה?" שאלה אליזה.

"האמת היא שאני מנסה להשיג את הכוכב האחרון שלי."

"כן, חשבתי ככה. חצי מהמתנדבים שלי מנסים להשיג כוכב. לא יודעת למה קוראים לזה התנדבות. אבל אני חייבת לומר לך שאני לא נותנת מתנות חינם. צריך לעבוד בשביל זה."

"מה בדיוק צריך לעשות כדי לקבל כוכב?"

"אין משהו מיוחד. זה עניין של אמון."

אורי כמעט התחיל להסביר איזה אדם אמין הוא, אבל נזכר במה שאביו אמר לו לא מזמן. הדבר הטוב באבא סוכן, הוא שאורי למד ממנו להכיר אנשים. אורי העריך יותר את אביו ברגע זה. במקום זה הוא אמר, "בסדר. מתי אני מתחיל?"

"בדרך כלל אנחנו עושים מבחני כניסה, כושר וכזה. אבל אתה שחקן פולו, נראה לי שאפשר לוותר לך. בעוד שלושה שבועות אני מתחילה קורס צופה בסיסי לעוד ארבעה מתנדבים, תצטרף אליהם."

"תודה, אליזה."

"שום אליזה, מעכשיו אני טפסרמשנה וויטסטון בשבילך." היא קמה, והוא אחריה. היא לחצה את ידו. "בהצלחה."

אורי התחיל לחפש את ההזדמנות לרכוש את אמונה. הוא בא למשמרות בזמן, עבר קורסים נוספים, והיה יושב לפעמים בביתן הצופים עם המתנדבים האחרים, שותה תה חם אחרי סיבוב ביקורת, ומנסה ללמוד יותר עליה. אבל זה גם היה כיף, וזה היה משהו אחר מהפולו. למרות המניע המקורי שלו להתנדב, אורי אהב להרגיש שהוא תורם. והכי חשוב – היה לו תירוץ לקפוץ לסטודיו של קסי, לביקורת אש כמובן. הוא קיווה שהמדים מרשימים אותה, ובאמת היה נראה לו שהיא ידידותית יותר כלפיו כשהוא בא לביקורות.

ההזדמנות לרכוש את אמונה של אליזה הגיעה לבסוף. היא מצאה אותו בביתן הצופים, מזגה לעצמה תה והתיישבה. היא בדרך כלל הייתה מדברת אִתם הרבה על פוליטיקה, והיו בין הכבאים והצופים מי שחשבו שהיא קשורה למחתרת. עכשיו הסתבר לאורי שהם לא טעו. "שמעת על המשחתת שבדרך?" שאלה.

"כן," אישר אורי ביובש. אחרי ההכרזה הרשמית על הצטרפות גליאור לקהילות החופשיות, איש לא הטיל ספק בכך שהתגמול יגיע.

"מה אתה אומר שיהיה?" היא שאלה.

"צי הדיג והשיט יעשה בה חורים מכל כיוון, ובפעם הבאה הם ישלחו משהו יותר רציני."

"אתה טועה. צי הדיג והשיט לא יגיע הפעם. יש לו דברים יותר חשובים לעשות." אורי לא שאל איך היא יודעת. הוא הכיר את השמועות.

"אז מה עושים?" שאל.

"טוב ששאלת. אני רואה שאכפת לך. זה אומר שאולי אני יכולה לסמוך עליך." היא לא סיימה כך במקרה. היא ידעה שאורי רוצה כוכב ושהוא מחכה לרכוש את אמונה.

"לסמוך עליי עם מה?"

"יש פעולה של התא המקומי, אנחנו נעצור את המשחתת בעצמנו." הייתה אמת בשמועות.

"איך?"

היא בחנה אותו למשך רגע נוסף ואמרה, "אני מניחה שאפשר לסמוך עליך שתשמור על שקט." ואז היא סיפרה לו על התכנית להציב קו חותרים שיחכה בניצב למסלול המשחתת, כך שאחד מהם לבטח יירט אותה. אותו ברמזל יתקרב בחסות החשיכה, יצמיד חומר נפץ מתחת לקו המים, יפעיל אותו מרחוק ויברח מהר, לא לפני שיירה זיקוק ממרחק בטוח כדי לסמן לאחרים לאן להגיע. חבריו יוודאו את הטבעתה עם מטעני חומר הנפץ שלהם.

אורי לא התקשה למצוא מקומות שבהם התכנית יכולה להיכשל. "אל תדאג, אני קצינת כיבוי ימי, אני יודעת איך להטביע ספינה," אמרה אליזה.

"והסיכוי להיתפס בדרך? או לטבוע או להתפוצץ?"

"המחתרת היא עניין מסוכן, אבל אני יודעת שתוכיח לי שאפשר לסמוך עליך."

אורי הבין מה מונח על כפות המאזניים – והסכים. וכך הוא הגיע לכאן, אמצע הים, לבד בחושך. אליזה לא הייתה היחידה שרצתה ממנו משהו תמורת כוכב, אורי ידע. כל אחד רצה ממנו משהו, והוא נענה להם. הוא תהה אם הרדיפה אחר כוכב בכל תנאי באמת הייתה סימן לבגרות מצדו. הם ציפו ממנו להיות גיבור, והוא בכלל עשה את כל זה בשביל בחורה, כמו שאבא אמר. אבל האם באמת הייתה לו ברירה?

פוסיידון נעץ בו מבט חמור. עלה בדעתו שהוא האשים את כולם, את אביו, את צופיהאש, אפילו את פוסיידון, רק לא את עצמו. והוא ידע מה הברֵרה שעומדת בפניו.

הטלפון הפסיק לרטוט, ואורי חזר לחתור. חתירה בשמאל, חתירה לאחור בימין, חתירה בשמאל, חתירה לאחור בימין, עד שהקיאק פנה לאחור. הוא היה צריך לחתור לצפוןצפוןמזרח כדי לחזור הביתה, עד שיראה את אורות הכפר. הוא הרים ראש כדי לבחור כוכב. "כמובן," מלמל לעצמו למראה השמים בדיוק בכיוון, חמישה כוכבים בהירים היו מסודרים בזיגזג, יוצרים את קבוצת הכוכבים קסיופאה.

קסי החזירה את הטלפון לכיסה. היא המשיכה לשכב, אבל המהומה בראשה לא שככה. מחשבותיה שוב ושוב חזרו אל אורי, לבד בקיאק על הים. אבל שום משפט ושום תמונה לא נשארו בראשה מספיק זמן כדי לחבר אותם יחד. קסי נהייתה חסרת מנוחה. אולי טיול ארוך בחוץ יעזור לי, היא החליטה. ובכל מקרה, אחרי זה אני אהיה כל כך עייפה שאני אלך לישון תוך שנייה ובבוקר כבר מישהו יספר לי איך הכול נגמר.

היא יצאה מהסטודיו, והתחילה לשוטט בין המחסנים. מחשבותיה נדדו מפה לשם: מהלכלוך שהצטבר מאחורי מחסן למי שפגשה היום בשלדג; מהמצגת של אבא לאורי; מ'עוצמה', הפסל דמוי הנשר שהתחילה בשבוע שעבר, למחתרת; מהכוכבים שבשמים לכוכבים בארץ. היא עברה את הגשרון אל האסדה המשרדית הקטנה, והניחה למחשבותיה לשוטט עמה. היא נתנה לרגליים לבחור את הגשרון לגן השעשועים, חזרה על עקבותיה למשרדים ודילגה מעל הרווח הקטן אל מאחורי המספרה. היא הלכה והלכה, חשבה וחשבה.

אחרי זמן מה קסי מצאה את עצמה על מזח הקיאקים, בעודה חולמת על שחיה עם דולפינים וחיוך מטופש נסוך על פניה. רגליה כאבו מההליכה הארוכה. אני אשב רגע ואז אתחיל לחזור, אמרה לעצמה. היא התיישבה בפניה דרומה. בדיוק כשהתיישבה, זיקוק ירוק זינק מעלה, הרחק באופק. מה זה אומר? ניצחנו? הפסדנו? שאלה קסי את עצמה. היא נשארה בישיבה לחכות לעוד זיקוק, או לאות אחר כלשהו, עיניה קבועות באופק. אחרי כמה רגעים, היא נשכבה על צדה, רק לרגע, רגליה אסופות אל חזה ועיניה קבועות באופק. אך העיניים לא ראו דבר מלבד האופק, ולאטלאט הן נעצמו.

הלילה נסוג לאחור, נדחק מפני אצבעות השחר הוורודות. קסי בקושי התחילה לפקוח את עיניה, כשקול של פיברגלס פוגע בבטון הקפיץ אותה באחת. היא הסתכלה על הקיאק הבודד שהגיע, וקראה: "אורי!" בקפיצה, היא נעמדה על המזח.

אורי לא ענה מיד. הוא נעזר במשוט כדי לצאת מהקיאק ולעלות אל המזח. "תני פה יד רגע," אמר, "זה עוד מלא חומר נפץ." היא תפסה בידית הירכתיים, הוא תפס בידית החרטום, ויחד הם משכו את הקיאק אל המזח. אורי נשכב על גבו ליד הקיאק, ומתח את ידיו לאחור. "את יודעת," אמר, "אני יכול לשכוח מהכוכב הזה." הוא עצם את עיניו והרפה את שריריו.

קסי התיישבה לידו. "אז מה, תחכה עכשיו כמה שנים לכוכב אוטומטי?"

"אין סיכוי. אני חוזר לבית ספר."

"הא. טוב, גם זה לא ילך מהר."

"לא אכפת לי."

קסי שתקה רגע לפני שהשיבה. "אתה יודע מה, גם לי לא אכפת." והיא התכופפה אל אורי השוכב, והצמידה את שפתיה לשפתיו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s