ערֶבים זה לזה – הפרקטיקה

mutual_aid_ambulance

אחרי חמש שנים בביטוח בריאות פרטי, ריינר רגלינג החליט לעזוב. כידוע, בגרמניה מתחלקת מערכת הבריאות בין ביטוחים פרטיים לקופות החולים החוקיות (מעין המודל הישראלי, או למעשה להיפך, כי הגרמנים היו קודם) – אך רגלינג לא עבר לקופת חולים. במקום, הוא בחר באפשרות שלישית, הרבה פחות ידועה: "אגודת סולידריות". כעת, ריינר משלם דמי חברות חודשיים שהם נמוכים משמעותית מהביטוח הפרטי (ותלויים בהכנסה, כך שריינר צריך להיות מהמשלמים סכום גבוה יותר באגודה). חצי מדמי החברות הולך לחשבון בריאות אישי שבו הוא שולט ויכול להחליט לאיזה טיפולים להשתמש בו – זאת בניגוד לביטוח הפרטי, שבו הרגיש שהוא משלם ביטוח ובכל זאת נדרש להוציא מכיסו על טיפולים שהרגיש שנחוצים.

רוב החצי הנותר הולך לטיפולים שהחברים צריכים, לפי החלטת חברי האגודה. והשאר מממן לא רק תפעול, אלא גם ביטוח סרטן מלא שהאגודה מספקת לחבריה. ההחלטה המשותפת אומרת שיש להשתתף בפגישות תקופתיות ולעדכן את החברים במצבך, אם הוא דורש טיפול. הצורך לפנות לחברים בדרישות, לפחות בגרמניה, ביחד עם הזמינות של חשבון אישי, מעודדים אחריות אישית. ההוצאות של האגודה, פר מבוטח, הן כחצי מההוצאה למבוטח בביטוח פרטי. אפשר לחשוש שהחלטות משותפות יגיעו תדיר לבתי המשפט, אך לדברי יו"ר אגודת החסכון והתמיכה לשוטרים באולדנבורג, המאגדת 4000 חברים, דבר זה לא קרה מאז 1989*.

נשמע טוב? לא יודע, קצת כן וקצת לא. האחריות האישית, השליטה הפרטית, ומנגד ההבטחה לעזרה הדדית נשמעים טוב. הצורך לשכנע אחרים בכך שיש לך צורך רפואי מיוחד הוא אולי בעייתי יותר, אך הוא גם טוב יותר מהמצב בקופות החולים, בהם אתה צריך לשכנע פקידות אטומה במקום חברים מקומיים, או מביטוחים פרטיים בהם הפוליסה היא הפוליסה. הנקודה היא שבגרמניה, אפשר לבחור את המודל הזה, ועבור אנשים רבים הוא עובד היטב. למעשה, מודל כזה היה נפוץ פעם הרבה יותר, לפני ההשתלטות של מדינת הרווחה.

אגודות עזרה הדדית היו בעבר המודל העיקרי של תמיכה חברתית, מודל שהושלם ע"י אגודות צדקה מצד אחד (עבור אלו שלא היו חברים בארגון עזרה הדדית מסיבות כלשהן) וע"י ממשלות מקומיות, כרגיל היום, אך במידה קטנה בהרבה. אגודות אלו היו פעילות (ועוד פעילות היום, אם כי בדגשים שונים במקצת בהתאם למה שלקחה על עצמה הממשלה) בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, ועוד. מודל הפעולה, אף שהשתנה מאגודה לאגודה, דומה למודל האגודה של ריינר רגלינג שהזכרתי קודם. למעשה, התרבות האמריקאית מבטיחה שכולנו שמענו על כך, אף שאנחנו לא יודעים זאת בדיוק: ה"אחוות" המככבות בסרטי קולג' אמריקאיים הן למעשה סניפים של מה שהיה בעבר ארגוני עזרה הדדית כאלו. למעשה, בסרט "נקמת היורמים" משנות ה-80, אנו רואים את הגיבורים מצטרפים לאחוות שחורים חזקה – אחווה שאורגנה על בסיס גזעי כתגובת נגד לגזענות האמריקאית בימי הקמתה, אך מקבלת את ה"יורמים" כמגזר מדוכא שזכאי להגנה הדדית.

ההתארגנות הזאת על רקע אתני חושפת פן נוסף של האגודות האלו – הן היוו גם מפלט מפני דיכוי ממסדי, שסיפק עזרה ותמיכה לרוב, אבל דחק החוצה את המיעוט. גם יהודים בארצות הגלות התארגנו חברתית בעיקר דרך אגודות יהודיות. אך ההתארגנות על רקע אתני היא רק צורה אחת של התארגנות אגודות על רקע משהו משותף לחבריהן – מקום מגורים, אמונה דתית או ערכים משותפים. הרקע המשותף הזה הוא הכרחי ליצירת הסולידריות הדרושה לתפקוד תקין של האגודה. ראינו כבר שהחברים צריכים לתת דעתם על צרכי כל חבריהם, והנכונות לעזור, יחד עם הידיעה שכולם באותה סירה, הם דברים שנולדים מתחושת שותפות הגורל – סולידריות – הנוצרת באגודות כאלו, ונשמרת בחיים על ידי ערכי האחריות האישית שאגודות כאלו מעודדות במבנה שלהן וגם, פעמים רבות, בפעילות חינוכית ייעודית.

הרבה מהמושגים שאנחנו מכירים היום בתחום הרווחה התחילו באגודות כאלו. גם תחום העבודה הסוציאלית, שהיום אנו חושבים עליו לעתים קרובות כזרוע של הממשל ומערכת הרווחה, צמח בתוך עולם הרווחה האזרחית, שאגודות סולידריות היו ממרכיביו העיקריים. כשהייתי בשנת שירות, לקומונה שלי היתה מלווה שלמדה עבודה סוציאלית. היא סיפרה לנו על פרוייקט שהיא מעורבת בו – ארגון קבוצות בטחון מקומיות בשכונות קשות – קבוצות שיבצעו את התפקיד של מעין "משמר אזרחי", בניהול משותף ובהתנדבות, כדי לשפר את הבטחון ברחוב ולהקטין מקרים של וונדליזם וכדומה. קבוצות כאלו יכולות להיעזר רבות בשירותי עובדת סוציאלית, שלמדה לעבוד עם אנשים ולחבר ביניהם, ולהתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים והחברתיים שעלולים להתעורר.

מדוע נעלמו האגודות האלו לאט לאט מרוב העולם? לרוב, מדינת הרווחה פשוט לקחה על עצמה את התפקידים של האגודות. אין בכך כדי לומר שזהו מודל שאבד עליו הכלח – כפי שגרמניה וארה"ב מלמדות אותנו, האגודות האלו יכולות להיות טובות, זולות וערכיות יותר גם מהמודל הממשלתי-ריכוזי וגם ממודלים המבוססים על השוק. העלות הגבוהה של מנגנון פקידותי והאטימות המאפיינת אותו היו נעלמים בשוק תחרותי, והם מקויימים על ידי העובדה הפשוטה שכבר שילמנו: את המסים המממנים את המנגנון אין לנו ברירה אלא לתת. רגולציות כבדות ברוב התחומים (ובמיוחד בביטוח ובנקאות) גם מבטיחות שאפילו אם מותר להציב אלטרנטיבה כלשהי, היא מוגבלת לרשימה מצומצמת של פרוטקציונרים שהיו שם קודם.

אם ברצוננו לשפר את המצב החברתי שלנו עלינו ללכת בכיוון ההפוך: לאפשר ליותר שחקנים להכנס, ולהתיר בידיהם יותר אחריות – שבתורה, תחולק לקהילות מקומיות עם סולידריות אמיתית, ולפרטים עצמם, כלומר האחריות תותאם לסמכות לפעול. כדי לעשות את כל זה נצטרך לטפל בעוד גורם שפגע ביכלתנו להתאגד: המושגים של סולידריות ושל אחריות נחטפו על ידי הסוציאליסטים, והם עיוותו את משמעותם: סולידריות היא כעת ההכרח הכפוי להשתתף בהוצאותיו של כל אחד שצועק מספיק חזק, גם אם מעולם לא פגשתי אותו, ואחריות היא תמיד של המדינה, לעולם לא שלנו. אימוץ מחודש של המושגים הנכונים יעזור לנו יותר לבנות את המודלים היעילים יותר – ויפה שעה אחת קודם.


 * כל הנתונים מכתבה במגזין "דר שפיגל", 22.10.2016, עמ' 78 (גרמנית, Der Spiegel).

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “ערֶבים זה לזה – הפרקטיקה

  1. יפה מאוד.

    אני רואה בעיה מסוימת במודל הזה כרגע: כגבר אשכנזי שלא בא מהמעמד הגבוה גיליתי שמוערמים עלי קשיים בעולם האקדמי. בפרט, חסרות מלגות וגרנטים (מכיוון שמלגות רבות מבוססות מוצא או מין או שניהם יחד). הייתי שמח להקים/להצטרף לעמותת סולידריות של גברים אשכנזים שמטרתה לעזור למוצלחים שבהם להתקדם בעולם האקדמי, אבל אני פוחד שזה יהיה הסוף שלי, בהרבה מובנים כולל אפשרות של המובן הפיזי.

    זה מקרה קיצון, אבל גם אגודות לעזרה הדדית של תל-אביבים (בסיס גאוגרפי), קיבוצניקים, אנשים שמרוויחים יותר מ20 אלף בחודש, או כל קבוצה שנחשבת לפריווילגית (ללא קשר למצבה האמיתי, למשל במקרה הקיבוצניקים או התל-אביבים הצעירים) תמשוך אש רבה. יש לי תחושה חזקה שהאש הזו תגיע מהר מאוד למצב של סגירה על ידי הממשלה, בעיקר אם הקבלה לחברות תלויה בשיוך קבוצתי ("למה לא קיבלתם את האדם הזה מקריית גת לאגודת העזרה ההדדית של הקיבוצניקים?! אליטיסטים!").

    כאשר התרבות כל כך נוטה כנגדי (וכפועל יוצא גם המדינה) אבל לי אסור להיות מוטה כנגד אחרים או לטובת שכמותי, התוצאה היא פגיעה בחופש ההתאגדות ובפרט ביכולת להתאגד באופן זה. אי לכך זה לא הפתרון בעבור מגזרים שהמדינה פוגעת בהם ישירות כרגע. המודל הזה יכול לשרת היטב קהילות שנפגעות מעודף "רצון טוב" של המדינה, אבל לא אחרים.

    • קודם כל, הבעיה היא לא במודל אלא בהאם מרשים לו לפעול. זה דומה לכל המגבלות על ביטוח: הן מונעות מהמודל לפעול, אמנם לא בגלל מתקפה נקודתית אלא בגלל נוקשות כללית. לכן ציינתי שצריך לתת למודל לפעול.

      מעבר לזה, חפש את ארגון יוצאי מרכז אירופה ("יקה"), שתחתיו פועל מפעל עזרה הדדית ואני גם כמעט בטוח שפעם ראיתי אותם מציעיפם מלגות.

      • הדוגמה מעניינת מאוד, למרות שלא רלוונטית אלי (ממוצא הונגרי…), ולא הייתי מודע אליה. מעניין האם הם אותגרו ביהודי ממוצא אחר המעוניין להתקבל לארגון?

        כמובן שהבעיה היא שלא נותנים למודל לעבוד – לכן כתבתי "אני רואה בעיה מסוימת במודל הזה כרגע". כרגע, לא באופן כללי.

        • אני חושב שלכל מודל יש בעיה אם הציבור והמדינה בוחרים לא לממש אותו. באופן כללי לליברליזם יש בעיה במדינה דיקטטורית – לא יתנו לו לפעול. השאלה של איזה מדיניות כדאי לממש כוללת בתוכה את העניין שכדי לממש את המדיניות יהיה צורך בשינוי חוקים קיימים ובתמיכה ציבורית.

          ואין לי מושג אם מקבלים מרוקאים לארגון היקים, תצטרך לשאול אותם 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s