ארץ ישראל, המקום היפה בעולם?

אני יודע שאתם מכירים את השאלה הזו. אבל אולי לא כשאלה. כתלמידים בבית ספר, שמענו את המשפט הזה כהצהרה: "ישראל היא המקום היפה בעולם". אולי זה בגלל שגדלנו עם מורים שחיו בתקופה שבה נסיעות לחו"ל היו יקרות ולא זמינות כמעט, ולכן הם אולי לא ידעו את האמת ואולי סתם לא חשבו שמישהו יבדוק אותם עד מאוחר מאוד בחייו. אבל כשאני מטייל בחו"ל נוטה לקפוץ לי לראש אותה מחשבה חוזרת, שהמורים שלי שיקרו לי.

הבעיה היא להוכיח את זה. לאחרונה חשבתי על זה הרבה בטיול קיאקים באלסקה. חתרנו בפיורד רחב, בין קרחונים, יערות, מישורי גאות והרים מלבינים, כפי שאין בשום מקום בארץ. על הטיול עצמו כבר כתבתי כמה דברים, מיומן המסע שלי ועד כתבה שאולי תפורסם במקום אחר (ולכן לא שחררתי שום חומר, לשמירה על בלעדיות). אבל יש נושא שעוד לא כתבתי עליו מספיק. בין ארוחה לארוחה, היו לנו שעות של חתירה. לפעמים פטפטנו אחד עם השני ולעתים חתרנו זמן ארוך עם עצמנו. ישבתי בקיאק וניסיתי להבין, איך זה שמקום אחד יפה יותר מהשני, והאם אפשר להוכיח דבר כזה?

במידה מסויימת, נראה שאפשר. מחקרים שבדקו השפעה של נוף טבעי או המצאות בסביבה טבעית על מדדי לחץ פסיכולוגיים ופיזיולוגיים מצאו שהטבע עוזר להפחית אותם. וזה צריך להיות טבע אמיתי – הסתכלות על תמונה של טבע עזרה להפחית לחץ ממש כמו קיר לבן, בעוד שהסתכלות על טבע אותנטי עזרה הרבה יותר. יש גם קשר בכיוון ההפוך: אנשים שמרגישים גירוי רגשי, תחושת פליאה מהטבע, ומחוברים אליו פסיכולוגית, נוטים להיות מרוצים יותר מהחיים. לא ברור מה הקשר הסיבתי כאן. ייתכן שפשוט אלו שיש להם קשר רגשי לטבע יותר נוטים לחפש הזדמנויות להיות בו, וכך נהנים מאפקט הפחתת הלחץ יותר.

הניסויים האלו מראים לנו שחוויית היופי, שאמורה להיות אישית, מכילה גם משהו משותף. אך כפי שמציין מאמר מהמכון לאמנות ורעיונות, לא בטוח מהו המשותף הזה. מבחינה היסטורית, למשל, לא תמיד הטבע נתפס כיפה. להיפך, הוא נתפס כמסוכן ומפחיד. את השינוי הזה אפשר לייחס לשינוי במקורות הלחץ שלנו: אם לפני 600 שנה הטבע היה דבר מאיים שלא כדאי לפגוש אותו לבד, היום האיומים העיקריים בחיינו מגיעים מהסביבה האנושית. הצורך לעמוד בתחרות עם אחרים, לקבל החלטות נכונות בעבודה, להתחמק ממכוניות דוהרות וכדומה – זהו המקור למירב בלחץ בחיינו. בהתאם לכך, התרבות שלנו עברה שינוי, האומנות התחילה להתייחס אחרת לטבע, וכך גם המוח שלנו. לפי החשיבה הזאת, מה שמשותף לכולנו בחיפוש אחר יופי הוא לא רק האפקט הרגשי, יכולת של הטבע הפחית לחץ, אלא גם ההקשר התרבותי המשותף לנו.

כל זה מסביר לנו למה יופי עובד, אבל לא עוזר לנו לדרג את ישראל מול מקומות אחרים. כדי לעשות זאת, אפשר להסתכל על תאוריה פסיכולוגית קצת יותר עמוקה, שמסתכלת על הקשר בין לחץ לבין גירוי. תורת שחזור תשומת הלב אומרת לנו שיש שני סוגים של גרויים, שקשורים לשני סוגים של תשומת לב. תשומת לב מֻכוונת היא זו שנדרשת לנו כדי לנהוג במכונית או לקרוא ספר, והיא דורשת מאמץ מנטלי; תשומת לב לא-רצונית מגיעה לנו בקלות ובטבעיות, והיא מתעוררת על ידי "דברים מוזרים, דברים זזים, חיות, יופי", כפי שמציין המאמר. במילים אחרות, הטבע מסוגל לספק לנו יותר מהדברים שמעניינים אותנו ומושכים את תשומת הלב שלנו, בלי להציב בפנינו דרישות מנטליות גבוהות.

כאן אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין סיבוב שמירה בגדרות של נח"ל נמרוד לבין טיול בפארק יוסמיטי או בהרימן פיורד, אלסקה. הסביבות האחרונות הן לא רק גדולות יותר. הגודל שלהן מאפשר להן להציג יותר מהעניין הקל. יש בהן מגוון של סדרי גודל, והם משלבים בתוך הצורות הגדולות את המפלים הקטנים, את החיות בעדרים או בבודדים, ואת התחלופה והשינוי של המערכות הטבעיות שבהן – אגמים, מישורים, יערות, נחלים קטנים וקפואים למלא בהם מים, ופסגות מושלגות. אף שבישראל יש לנו מכל זה, אף פעם אין לנו את הכל במקום אחד, ולא את אותו מגוון. וממה שיש, חלק פשוט מוצף במטיילים, ומביא את לחצי הסביבה האנושית אל הטבע (נסו להגיע לאחד מאתרי "דרום אדום" אחרי השעה 10). אני כמובן לא אומר זאת כדי להפחית מחשיבות הטבע שלנו – אני אוהב את הרי אילת ונחלי הגולן, ובכלל מרגיש קשר לארץ שמעבר ליופי שלה. אך לדעת שבחו"ל יש מקומות יפים יותר לא מפחית מחשיבותו של הבית – זה רק עוזר לנו לחיות בעולם שלנו בלי להיות סגורים בבית כמפחדים מהחוץ. זה גם עוזר לנו לדאוג יותר לטבע שלנו בבית.

עכשיו כשאנו מבינים מה הטבע עושה לנו, והמחקר תומך בכך יותר ויותר, אנחנו יכולים להשתמש בכך. אכן, בנשיונל ג'אוגרפיק מציינים שביפן ובמקומות אחרים כבר התחילו להקים "יערות רפואיים" ולרשום לחולים טיול בטבע. בעבר הרגשנו צורך להקים שמורות טבע, אבל לא ידענו בדיוק איך להעריך אותן. בעתיד, ייתכן שתקציב השמורות ייחשב לחלק מתקציב מערכת הבריאות, או שאפילו (במודל ליברלי יותר) חברות ביטוח ישקיעו ביצירה ותחזוקה של שמורות – כטיפול שמונע תחלואה ולכן מונע מהם לשלם הרבה יותר בהמשך. אני אישית לא מתכוון לחכות – ומחפש לצאת לטבע בהקדם!