קידוש לבנה (סיפור)

[זה הולך להיות הראשון בסדרה של כמה פוסטים שקשורים למערכת המשפט, כפי הנראה. לא ישירות במקרה הזה אבל בכל זאת. פורסם לראשונה באסופה "היה יהיה 2015" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה]

הערפל שכיסה את הדרך העניק לשמעון ביטחון, לראשונה מאז יצא לדרכו. לא מפני כנופיות השודדים, אלו לא ימצאו שלל במשעול המפותל הזה, הזרוע שברי אספלט שחורים, שרידי הדרכים הקדמוניות. אך מסע יכול להגמר ברע גם אם הוא מגיע ליעדו, והערפל הבטיח לשמעון שמטרתו בהישג יד. שמעון פסע בשקט של הלילה הלח, ראשו מורכן אל הצמחייה העבה שבין שברי האספלט, שהייתה הדבר היחיד שיכול היה לראות מבעד לערפל. חרמש הירח הדק לא נראה כעת, והסנהדרין בוודאי יזדקקו לעדותו על הירח בשמים הפתוחים של ראשית הערב כדי לקדש את החודש.

סביבו, במהלך כל הטיפוס הלילי, ראה חורבות. בחלקן, מי יודע, אולי ישן רועה עם עדרו. אבל אם כן, דבר אינו מעיד על נוכחותו. מי שיצא את נסיכות השפלה, סרה ממנו הגנת הנסיך, ורק השקט היה אלופו. איש לא רצה לפגוש באחר על הדרך. וממילא, הגנת הנסיך הייתה הפכפכה, ומושבו של שמעון למד זאת בדם ואש. רק אתמול עוד ישב על חורבות ביתו, מביט באש העולה מפרדסו, ומקשיב לדעיכתו של קול ענות הגבורה של צבא הנסיך בשובם מדיכוי חשש למרידה, ובידיהם שלל רב. בוודאי הם עוד יושבים סביב השולחן במצודת לוד וחוגגים.

הוא ישב שם שעות. רק כשהשמש החלה לשקוע קם ופסע, צעד אחר צעד, ללא מטרה מסוימת. לאחר זמן מה הגיע, כמו בכל יום בשעה זו, לבית הכנסת. הדלת התנדנדה כשעבר בה, תלויה על ציר אחד, שבורה. הוא עבר בין שורות מושבי העץ, אדיש להד פסיעותיו. כשעבר את הבמה, הבחין בדמות קשיש עטוף בטלית. הקשיש חבק בידו ספר תורה קטן והתנדנד קלות על מושבו. מעליו נפער ארון קודש ריק, מערומיו נגלים מבעד לפרוכת קרועה.

"רֶבּ ענבי," פנה, אך לא מצא מילים להמשיך. הוא התיישב מולו.

ענבי הרים את עיניו. "מי עושה דבר כזה, שמעון? תגיד לי מי עושה דבר כזה?"

"אלוהים ישפוט אותם, רבי."

"אלוהים אני חושב עשינו לו משהו, שמעון. אלוהים עשה לנו כל זה."

"אבל מה עשינו? את הבתים של כולנו הרסו, את השדות שרפו. את אשתי האשימו במרידה, נשמה טהורה כזאת! מי ישפוט אותם, את הרוצחים האלה, אם לא אלוהים?"

רב ענבי גרד בזקנו ושתק דקה קלה. לאט קם ממקומו והניח את ספר התורה ליד הארון. "אם לא הייתי מגן על הספר הזה בגופי, גם אותו היו לוקחים. מה נעשה אִתו עכשיו? אם אין אנשים, אין בית הכנסת."

"נתפלל ביחד, רבי. ראש חודש היום, בוא, נצא החוצה."

על הקיר החיצוני של בית הכנסת נחרטה התפילה בידיו של אמן נשכח, באותיות קידוש לבנה. ענבי הביט בה, בהרהור. הוא הסיר את הטלית מראשו ופנה לשמעון. "לא, את זה לא נתפלל היום."

שמעון הביט בשקט, בציפייה. ענבי המשיך. "שאלת מי ישפוט אותם? אבא שלי היה אומר, ואבא שלו היה אומר, וככה תמיד היו אומרים אצלנו יש שופטים בירושלים. מבין?"

שמעון כיווץ גבותיו. "ירושלים? העיר הסגורה?" ענבי הנהן. "ואם יש שם שופטים," המשיך שמעון, "מה לנו ולהם?"

"אתה לא מבין. אתה יודע איזה שופטים יש בירושלים? כתוב במשנה, יש סנהדרין, בית דין של אלוהים. אבל בית דין לא בא אליך, אתה בא אליו. אתה מבין שמעון? אנחנו לא באנו אליו."

" בטח שלא באנו אליו. תמיד יש איזה מסכן שרוצה לברוח לירושלים. במקרה הטוב חוזר בידיים ריקות ולומד לקח. במקרה הרע, הורגים אותו שודדים."

ענבי התיישב על בול עץ ששכב בקרבת קיר בית הכנסת. "שב." שמעון התיישב לצדו.

"התפילה הזאת, שמעון, לא היו עושים אותה פעם. היו הולכים לסנהדרין, זה כתוב הכול. הולכים כל חודש, לספר על מולד הירח. עכשיו אני אסביר לך שמעון. אמת דיברת, היו אנשים שהלכו לירושלים, הרבה היו. אנשים שהלכו לסנהדרין זה לא."

שמעון הביט נכחו, מעבר לשרידי בית המזכירות. בדמיונו עלו עכשיו אנשים קשישים, עטופים בטליתות ומכונסים סביב שולחן גדול, דנים בצדק ושופטים את הרעים והטובים.

"תקשיב עכשיו, שמעון. מי שבא לירושלים, לא נכנס. מי שבא לסנהדרין, אלוהים מכניס אותו, שישפטו בשבילו. עכשיו הבנת?" שמעון הביט בפניו הזקנים של ענבי וראה את זוויות שפתיו נמתחות מעט, בספק חיוך. עיניו בהקו. הוא התיק את מבטו מרב ענבי והעביר אותו על כל סביבותיו. הפעם שם לב למזכירות המפויחת, לצרכנייה הריקה. הפעם, שם לב לשקט הכבד שנפל על המושב.

"ענבי, אתה באמת חושב שיכניסו אותי?"

"אני מבטיח לך, שמעון. אלוהים לא סוגר את הדלתות בפני מי שרוצה לעשות תשובה. לך לסנהדרין, ספר להם שנולד ירח. אז יקשיבו לך."

"ומה אִתך?"

"אני זקן, שמעון. איך תיקח אותי? אל תדאג לי, אני אסתדר עם מה שהשאירו. כמה עוד אפשר להעניש אותי?"

***

רעש האספלט הנרמס, האדמה הלא יציבה עליה צעד, היה כעת מלווהו היחיד בדרך לירושלים. אך מבעד לערפל נשמע כעת שקשוק קל. צעדים אולי. שמעון הרים את עיניו. גבוה מעליו, שורת אורות ריחפה בערפל. מעולם לא ראה דבר כזה. זהו וודאי עושרה של ירושלים, העיר האלוהית, שכך היא מוארת ללא נר ומדורה. הוא המשיך לצעוד, ומצעד לצעד נגלו לעיניו גם פסים לבנים דקים, שנִדמו כמיתרי כינורו של אחד מצעירי המושב, אך התנשאו עד לשמים, שם פגשו באורות המרחפים בערפל. עוד מספר צעדים ומתוך הערפל צמח מבנה ענקי, דרך נישאת מעל האדמה, כבולה למיתרים, גשר.

שמעון נעמד, לסתו שמוטה, עיניו סופגות את הפלא. אך בטרם הספיק להתרשם דיו, הפריעה את מחשבותיו קריאה בערפל.

"אראל, תראה את זה! פליט!"

צעדים התקרבו. שתי דמויות לבושות מדים לבניםאפורים הופיעו. האחת, אישה נמוכה במקצת, עם כומתה אדומה מונחת על מצחה, פתחה בחיוך חושף שיניים. "שלום אדוני, אתה נמצא בשטח השיפוט של העיר ירושלים. הצהר על רצונך."

הדמות האחרת, גבר בעל שׂער בלונדיני קצר וכומתה כחולה, וידיו שלובות על חזהו המנופח, הוסיף בקול נינוח דרך חציחיוך. "סלח לדניאלה. במגזר עיר דוד אוהבים לדבר בשפה רשמית כזאת, אני מקווה שלא נעלבת. מה אתה רוצה מירושלים?"

שמעון החליט לבטוח בכחול הכומתה. הוא הביט ישר בעיניו ושאל, "אתה אראל?"

"אני אראל. מה אתה רוצה מירושלים?"

"באתי לדווח לסנהדרין על מולד הלבנה." אראל הרים גבה, ושמעון שראה זאת מיהר להוסיף, "ראש חודש. צריך לחקור את העדים."

דניאלה פרצה בצחוק. היא אחזה את בטנה, חצי מקופלת, וגעתה בצחוק דקה ארוכה. אראל העביר מבט מבודח מדניאלה לשמעון. בסוף הניח ידו על כתפה של דניאלה, שנשמה נשימה עמוקה והצליחה לעצור את התקף הצחוק.

"בחיי," אמרה, "מספרים במשמר אגדות על המטורללים שמגיעים לשער הזה, אבל לא האמנתי שגם אני אזכה. איך אמרת, באת לדווח לסרדינים?" היא הוסיפה צחקוק לחיזוק הבדיחה שסיפרה.

"סנהדרין. זה בית המשפט הכי גבוה, מילה שלו זה מילה של אלוהים."

"לך הביתה, חמוד. החסרי משוגעים אנחנו?" דניאלה פנתה ללכת. אראל שם שנית יד על כתפה.

"חכי רגע, דניאלה. הוא אומר שהוא בא לבית המשפט העליון."

"בהן צדקי, אראל, הוא לא יודע מה פירושו של זה, בית המשפט העליון."

"הוא לא יודע איך קוראים לו, אבל הוא יודע מה זה."

דניאלה הרפתה את כתפיה ופלטה אנחה. "אתה מציע שניעתר ונכניס אותו? הבט איך הוא נראה. הרי הוא לא ידע מה לעשות בעיר, ואיש לא ידע מה לעשות איתו!"

"החוק ברור, דניאלה, וזה לא שיש לנו הרבה חוקים. כל מי שמבקש את הגנת בית המשפט העליון, יקבל אותה."

"זה לא למי שבא מבחוץ."

"איך את יודעת?"

"טוב, בוא נתקשר לקצין תורן." היא העיפה מבט בשמעון, שעמד והקשיב בדריכות, והפטירה, "בוא אתנו."

* * *

אורעד עלתה בדילוג קל על המסוע. להפתעתה, לא שמעה מאחוריה קול דילוג נוסף, ולכן הביטה לאחור וראתה אותו עוד על הרציף, את בן חסותה ללילה זה. כשהתקשרו ממזכירות הסיור המשותף, הרעיון נשמע כהפתעה מעניינת, אך כעת תהתה אם לא חבויים בה גם קשיים שלא צפתה. במקום לדלג למסוע לכיוון הנגדי, פתחה בריצה מהירה נגד כיוון המסוע וקפצה בהתנשפות קלה בחזרה אל הרציף. בעוד האוויר חוזר לריאותיה, הביטה שוב בגבר העומד מולה. הוא נראה כבן שלושים ומשהו, למרות שלך תדע עם פליטים. לבוש בפשטות, אריג דק ושכמייה. בוודאי לא ראה מסוע מימיו.

"תקשיב, אהשמעון אמרת?" שמעון הנהן. אורעד המשיכה. "זה באמת פשוט מאוד. דילוג קטן על המסוע, ותוך עשר דקות אנחנו באכסניה, עם מזגן ומיטה חמה ללילה."

שמעון לא ידע מה זה מזגן, אבל מיטה חמה הייתה הצעה טובה. הוא הביט שוב אל המסוע, בחשש. "אתה רוצה לעשות את זה ביחד?" אורעד הציעה. שמעון זקף את ראשו, הידק את שפתיו, וצעד צעד גדול אל המסוע. מיד איבד את שיווי המשקל, נפנף בידיו, פיתל את גופו והצליח להישאר עומד. מאחוריו שמע את אורעד. "בגלל זה נותנים דילוג קטן בכיוון הנסיעה. לא נורא, אתה תלמד."

שמעון הביט סביבו. המסוע נע בדרך ישרה בין בניינים שהיו גבוהים יותר ממצודת לוד. וכשהביט כלפי מעלה בניינים נוספים נראו מעל לראשו. "איך כל הבניינים האלה מחזיקים באוויר?" התפלא. "זה נס!"

"הם לא מחזיקים באוויר. הם פשוט קרובים אחד לשני ומסתירים את השלד. אם תלך לטייל פעם במגזר עיר דוד, תראה בכמה מקומות את המעליות הן נמצאות בתוך עמודי התמך."

"אז עיר דויד זה החלק הנמוך של ירושלים?"

"כן, זה מה שנשאר מהעיר ההיסטורית, שלפני המגננה."

"והכי למעלה זה כמובן הסנהדרין."

מפגישתם הקצרה בשער המיתרים הספיקה אורעד ללמוד את החלק החשוב הזה ב"אוצר המילים הפליטי," כפי שחשבה עליו. "בית המשפט העליון הוא בעיר דוד. תמיד היה ותמיד יהיה. ואנחנו עולים שני בלוקים בעוד חמישה רציפים."

"ואמרת שהאכסניה הזאת, זה בחינם?"

"בדרך כלל אנחנו גובים מחיר סמלי לחודש מצעירים שצריכים פתרון. בינתיים אתה בא ללילה, ואין לך איך לשלם ממילא."

"אני מודה לך."

"באמת אין בעד מה. למרות שנחמד לשמוע מישהו אומר תודה. הצעירים של היום כל הזמן מתלוננים."

שמעון שתק לרגע. היו מעטים שזכו להכנסת אורחים אצל הנסיך, ואכלו על חשבונו. אחרים נאלצו ללון אצל קרוב משפחה ללילה או שניים. אבל הכנסת אורחים כזו, מזר? "אז מי המארח הנדיב של האכסניה?" שאל. "הנסיך? … בית המשפט? מי שולט על ירושלים?"

"החוק שולט על ירושלים. ובית המשפט לא יעיז לשים רגל אצלי באכסניה. היא שייכת לעמותת ראשית מעפיל, אנחנו תומכים באנשים בתחילת חייהם, שצריכים קצת עזרה."

שמעון שתק. הוא הביט סביבו, וניסה לעכל את המראות החדשים ואת הרעיונות המוזרים. ברציף החמישי אורעד דילגה למטה, ושמעון הצליח למעוד קלות בלבד כשירד אחריה. הוא עקב אחריה למעלית שבקרבת מקום, עדיין סופג בשתיקה את המראות.

לאחר שהמעלית טיפסה במעלה שני בלוקים, יצאו אל רחבה מוארת. בשני צדיה נפתחו גשרים אל בלוקים שכנים, וממולם חסם את שדה הראייה קיר אדיר ממדים של בלוק נוסף. אורעד הובילה בצעד קל היישר אל דלת הזכוכית הרחבה שהייתה קבועה באמצעו. בפנים נגלה אולם כניסה קטן, ממנו הובילו מסדרונות בשני כיוונים. אורעד המשיכה אל המסדרון הימני, ואחרי עוד שתי פניות וגרם מדרגות קטן פתחה דלת מאוירת, עליה התנוסס הכיתוב "הצריף".

אורעד נכנסה ובתנועה תכליתית התייצבה מאחורי דלפק עץ והתחילה להתעסק עם מכשיר שטוח כלשהו שפלט אור. שמעון הביט סביבו. על הקירות נתלו לוחות עם כִתובים שונים. אחד מהם הכריז בגדול, בכתב יד, "חוקי הצריף". בראש הלוח נכתב: "חוק ראשון מה שלא נעים לך, אל תעשה לחברך." אחריו הופיעו חוקים נוספים שהסתיימו בכיתוב "החוק החמישהעשר אין להשאיר תערובת קפה בפילטר של המטבחון המשותף". אחרי החוק החמישה עשר הושאר מקום לחוקים נוספים, אך אלה טרם נוספו.

"טוב, זה לא החוקה הירושלמית, אבל אנחנו מנסים לשמור על סדר."

שמעון התנער וסב חזרה אל אורעד. "חדר תשע פנוי לי, בוא אני אראה לך." היא נעלמה במהירות בפתח שבקצהו השני של החדר, ושמעון בא בעקבותיה. היא הכניסה אותו לחדר קטן אך מרוהט היטב. עמדו בו מיטה, שידה, שולחן קטן וכיסא. בצד הובילה דלת לחדרון קטן. "השירותים מימין," אורעד הצביעה, "והמפסק של האור פה מאחורי," אגודל אל מעבר לכתף, "ומחר בשש אני מעירה אותך, יש לנו טיול לבית המשפט העליון. אם אתה צריך משהו, התורן שלנו תיכף חוזר מסיבוב ביקורת והוא יהיה בדלפק בכניסה. לילה טוב." היא יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.

***

שמעון פקח את עיניו. שנתו הייתה טרופה, ודמותה של ענת, אשתו האבודה, רדפה אותה. הוא הביט אל השידה, בה זהרו בירוק הספרות 2:00. עוד ארבע שעות שינה, לו רק היה יכול לישון עוד. הוא קם מהמיטה וחיפש כוס מים. בחדר לו קראה אורעד "שירותים," היו כמה מתקנים מוזרים. אחד דמה לברז הישן והיבש בבית מזכירות המושב, אך היה שונה מספיק כדי לעורר בו חשש. לא הייתה לו ידית או אמצעי הפעלה אחר ששמעון הכיר. על מדף בקצה המרוחק נחו שלושה עצמים שדמו לקונכיות.

שמעון יצא את חדרו ופנה לדלפק הכניסה, בתקווה למצוא את תורן הלילה. מרגע שפתח את הדלת הוא שמע קולות דיבור, וכשנכנס למבואה ראה זוג שקוע בשיחה. מאחורי הדלפק גבר גבוה, שחור שׂער, דיבר ברוגע. מולו בחורה צעירה שלה שׂער שמנוני שהגיע לכתפיה. היא לבשה חולצת כפתורים פתוחה שנחה ברישול על כתף אחת שלה וחשפה את השניה, ושרוכי נעליה היו פרומים. את אזניה עיטרו עגילים עדינים, נוצצים בגון כחלכל, שהחן ששיוו לה עמד בניגוד לרישול שבבגדיה.

"…חוק ארבע עשרה, ורק לפני חודש הוספנו אותו." פסק הגבוה.

"נו, בחיאת אחותך, ארסני!"

"אחותי לא קשורה לסיפור, נועה."

"נו ארסני, אני גם ככה לא עומדת בתשלום החודשי. בדיוק חסר לי עכשיו קנס?"

"את מדברת כמו איזה תלאביבית. בירושלים יש חוק."

"ארסני, כולה רבע שעה. ארסני!" הנערה, נועה, דפקה על הדלפק.

"אל תעשי רעש לכולם, נועה. זה לא בעיה שלהם שבאת מאוחר." ארסני גלגל את עיניו, ואז ראה את שמעון בצד.

"אתה הפליט, לא?" שאל. "אורעד אמרה לי שאתה פה. בוא, אני ונועה בדיוק גומרים, מה אתה צריך?"

"כוס מים, אם אפשר".

"כן, בטח. אני אביא לך מהמטבחון, חכה רגע."

נועה סקרה את שניהם בעניין. "חכה, ארסני, אני אדאג לו," אמרה.

"אז לרשום שנכנסת?"

"מה פתאום, אני לא נכנסת ככה. אני ו…" היא הביטה אל שמעון בגבות מורמות.

"שמעון," נידב שמעון את שמו.

"…אני ושמעון הולכים לים. נחזור בבוקר."

שמעון הניע מבטו מארסני לנועה. מחורבות המסגד שבקרבת המושב ניתן היה לראות את הים אך הוא היה בכיוון ההפוך מהדרך לירושלים.

ארסני הביט אל תוך עיניה של נועה. "זה לא משחק נועה, הוא צריך להיות בעליון מחר בבוקר."

"עד שש אני מחזירה אותו, מה אתה דואג?"

"עמידה בזמנים היא לא בדיוק ההתמחות שלך. ואם לא תחזרי בזמן, אורעד פשוט תעיף אותך על טיל."

"לא יהיה שום טיל, כי נחזור בזמן. אתה בא?" היא הסבה את מבטה לשמעון וחייכה קלות.

שמעון נשאר לעמוד, מביט חליפות בארסני ובנועה.

"נו, מה?" נועה גערה.

"יש ים בירושלים?"

***

שני גשרונים ומעלית אחת אחרכך, שמעון כבר ידע יותר. כאשר שינתה המעלית את כיוונה מאנכי למשופע, כבר ידע שמעון שמות של עוד כמה ממגזרי ירושלים, מהו המתקן המואר בו השתמשה אורעד (מן ארון תיוק ענק המוכל כולו בקופסה קטנה, וקרוי "מסוף") ואיך להשתמש בשלושת הקונכיות נושא מביך במקצת, שאת בורותו בו נועה גילתה בחדווה רבה והדגימה בעזרת תנועות גוף מוגזמות ותוך הפסקות מרובות לצחקוק. שמעון הביט במסבכים הכסופים שהחזיקו את המעלית במסלולה המשופע בין בלוקים מרחפים, והמשיך את השיחה שפנתה בינתיים לעניינים מהוגנים יותר.

"אז הדוד שלך, החוואי, גר בעיר ויוצא כל יום לשדות? זה לא מסוכן בשבילו, עם כל השודדים בחוץ?"

"למה לו לצאת מהעיר? החווה שלו זה שני בלוקים במגזר רקיע. באחד הוא מגדל עלחיטה ובשני דובדבנים וחסה, או משהו כזה. עבדתי שם בחופשים בתור ילדה, אבל עכשיו הוא אומר לי שהוא רוצה מישהי עם אחריות וזה. גם כן משפחה."

"אני גידלתי תפוזים. אבל לא הייתי חולם לעשות את זה במקום סגור. איך זה אפשרי בכלל?"

"לא יודעת. אולי תבוא לפגוש את דוד שלי והוא יסביר לך? אני חושבת שהוא ניסה פעם להיכנס לתפוזים ולא הצליח לו מול החווה במבוא יהודה. רק הם יודעים לעשות תפוזים, לימונים וכל המשפוחה הזאת."

"אולי באמת, אם יתנו לי להישאר פה. מה בכלל החוק לגבי…" אך שמעון נאלם דום. הבלוקים המרחפים נשארו מאחור, ומהקצה העליון של המעלית השקופה נראה משטח קעור, שגדל ככל שהתקדמה המעלית, עד שנדמה כקערת מרק ענקית, שטוחה מעט ביחס לגובהה, ונתמכת על ידי מסבכים מעטים. המעלית התקרבה אל הקערה, ולאחר שעברה את שפתה נעצרה ליד פלטפורמה רחבה. מנורות לאורך קצה הפלטפורמה נדלקו וחשפו בריכה שקצהּ אבד באופק.

"ברוך הבא לים," אמרה נועה שיצאה מהמעלית בדילוג. בתנועה קלה העיפה הצדה את נעליה הרפויות ממילא, ולאחר ריצה קלה קפצה לבושה בבגדיה למים. שמעון הלך בעקבותיה ונעמד כחצי מטר מקצה הפלטפורמה. המעלית פינתה את מקום החניה שלה והמשיכה למעלה.

"אתה לא נכנס?" דחקה נועה, תוך שחיית גב איטית.

"אני לא יכול להרטיב את הבגדים שלי, אין לי אחרים ואני מופיע מחר בפני בית המשפט העליון."

"אה, נכון. באמת אל תיכנס עם הבגדים, אורעד תעשה נקניקיות מהמעיים שלי." היא צללה ונעלמה לרגע מתחת למים.

מעלית נוספת הגיעה מלמטה. דלתה נפתחה, וגבר גבוה ושחור שׂער נגלה בפתח. מבטו נח על שמעון והוא היסס לרגע בפתח המעלית, אך ראשה של נועה הציץ מתחת למים, וכאשר ראה אותה הוא צעד אל הפלטפורמה. המעלית נעלמה.

"ערב טוב, ערב טוב לך," בירך שחור השׂער את שמעון, אך מבטו פנה מיד אל הים והוא נעמד על קצה הפלטפורמה. הוא התכופף קלות אל נועה ששחתה לכיוונו, הושיט לה יד ושלף אותה מן המים אל הפלטפורמה, שם היא עמדה, נוטפת מים. לרגע עמדו שלשתם בשקט בשעה שנועה סחטה מים מבגדיה. אז הרימה את ראשה אל הגבר הגבוה ממנה במקצת ונישקה אותו ארוכות.

כשנפרדו, הביט בגבה מורמת אל שמעון. "אה," אמרה נועה, "זה סתם פליט שאורעד הביאה היום, אל תשים לב, הוא לא מבין כלום."

שמעון רצה למחות, אך נאלץ להודות בינו לבין עצמו שכרגע הוא באמת מבין מעט מאוד. הוא הושיט יד ללחיצה. שחור השׂער פנה אל שמעון, ובמקום הקרירות שהפגין עד כה חייך אליו ושאל, "פליט? מאיפה, אם יותר לי לשאול?"

"מה זה מאיפה?" נועה התערבה. "מבחוץ!" אך מבטו של הגבר שחור השׂער, והחיוך הדק, לא משו מפניו של שמעון.

"מנסיכוּת השפלה, אם שמעת על המקום הזה. מושב קטן בשם נירצבי."

שחור השׂער פנה לנועה. "אמרו לי שאת חסרת אחריות, אבל עד עכשיו העדפתי לא להקשיב להם. יש לך לפחות את העניין?"

נועה הביטה בשמעון, מבולבלת. "נסיכות השפלה? זה משהו מיוחד?"

"העניין, נועה. אני לא אשאר פה עם מה שגררת אִתך."

נועה הושיטה יד אל תנוך אוזנה, שחררה עגיל ושמה אותו בכף ידו של שחור השׂער. "אבל למה, תסביר לי!"

שחור השׂער פנה ללא תשובה אל קצה הפלטפורמה ולחץ על הכפתור להזמנת מעלית. נועה רצה אחריו, דורשת הסברים, אך הוא המשיך לדחות אותה. כשהמעלית נעצרה בקצה הפלטפורמה, הוא נכנס ונעלם. נועה התיישבה בקצהּ הרטוב של הפלטפורמה, רגליה במים.

שמעון התיישב לצידה, נזהר מהשלוליות שהשאירה כשיצאה מהמים. "אני מודה שאני לא מבין כלום," אמר, "אבל אני חושב שהפעם גם את לא."

נועה נשאה אליו עיניים רטובות. "מה זה הנסיכות שפלה הזאת? מה אכפת לו בכלל?"

"לא יודע מה אכפת לו. נסיכות השפלה זה איפה שהבית שלי. את יודעת איפה הבית שלו?"

"אני לא בטוחה. אנחנו נפגשים הרבה במגזר מבואיהודה."

"יהיה מעניין לראות פעם את המגזר הזה."

"ממש לא, תאמין לי. זה המגזר הכי מסכן בירושלים."

"ממה שראיתי עד עכשיו, הוא בטוח יותר טוב מנסיכות השפלה."

"איך בדיוק?"

"יש בו אוכל לכולם כמו אצל אורעד?"

"ברור."

ובתים סגורים כאלה בלוקים עם חימום והכל?"

נועה הנהנה.

"ומעליות, ומסועים, ומסופים?" כן, כן, וכן. "בנסיכות השפלה אין לנו כלום מזה. בחורף האחרון שניים מזקני המושב שלי מתו מקור."

שמעון השפיל את עיניו ושניהם שתקו דקה קלה.

"אני רק לא מבינה למה הוא פתאום קר אלי כאילו הוא צריך להעניש אותי על משהו. לא מענישים בלי חוק! פה זה ירושלים! לפחות שיסביר לי למה!"

שמעון הביט בפליאה בנועה, אך התרעומת שהפגינה לימדה אותו משהו חשוב.

"בנסיכות השפלה גם את זה אין לנו."

"מה?"

"חוק. כלומר, יש חוקים, כמה ואיזה שנסיך השפלה רוצה. והם משתנים מתי שהוא רוצה. החוק בדרך כלל בא אחרי העונש. את אשתי האשימו במרידה ולקחו למצודת לוד, בלי שום הוכחה."

נועה הביטה בו בפה פעור קצת. לבסוף נאחזה בדבר מה שחשבה שהיה מנחם למדי. "טוב, אז בית המשפט שלכם ישחרר אותה בסוף, לא?"

שמעון פלט נחרה. הם ישבו עוד דקה קלה והביטו במים, שקועים איש במחשבותיו. שמעון הפך את תגובותיה התמימות של נועה בדעתו. בירושלים יש סנהדרין. כלומר, בית משפט עליון. נראה שאנשים רגילים לראותו עושה משפט צדק. רב ענבי צדק, גם אם טעה בפרטים.

נועה נעמדה לבסוף, ומשכה את שמעון בשרוולו. "בוא נחזיר אותך, אפילו תספיק לישון לפני המשפט מחר." הם נסעו חזרה אל הצריף בשקט, משך כל הנסיעה מבטה של נועה נותר כבוש ברצפה, כפות ידיה חבקו זו את זו, ומבטו של שמעון נתלה באורות, במסבכים, וברחבות שחלפו על פניהם. לפני הדלת של הצריף נפרדה ממנו נועה. "אל תדאג, אני אשוטט לי קצת, זו לא הפעם הראשונה. ניפגש בעליון!"

* * *

אורעד חייכה כשראתה את שמעון עולה אחריה אל המסוע. "יופי, אני רואה שאתה קולט את העניינים. חמש דקות אנחנו שם."

שמעון, למרות הטבעיות שבה עלה על המסוע, לא הגיב לדבריה, ורק פלט המהום הסכמה כדי לצאת ידי חובה. מהבוקר היה שקוע במחשבות, והמשפט שלפניו התקרב אליו כסוס קרבות שועט. הניסיון של אורעד להסביר לו שזה "רק שימוע" רק גרם למה שמצפה לו להיות מעורפל יותר מילה כזו לא הייתה קיימת בנסיכות השפלה, ושמעון הרגיש שהשפה המדוברת בירושלים היא רק חלק מגוש שחור ועצום של דברים שהוא לא יודע על העיר, ושעשויים להכריע את גורלו. שמעון ראה בעיני רוחו את אותה תמונה שראה עם צאתו לירושלים, והוד הסנהדרין עליו סיפר לו רב ענבי הטיל צל כבד על עתידו.

אלא ששמעון כבר ידע שלא את הסנהדרין של רבו הוא הולך לפגוש. תחת זאת זומן לבית המשפט העליון, עליו סמכו תושבי ירושלים את כל תקוותיהם לצדק ומשפט. אך לפי מה עושים משפט בירושלים? ולפי מה יחליטו אם יישאר או יגורש? כשירדו מהמסוע ועשו דרכם אל מעלית קרובה, שאל את בת העיר שלצדו. היא רק הפטירה כלאחר יד, "לא יודעת. אין חוק לזה."

"חשבתי שירושלים מתנהלת לפי חוקים."

"מה פתאום, איאפשר לעשות חוקים על כל דבר קטן."

"אז לפי מה מחליטים?"

"לפי מה שצודק." אורעד הביטה בפניו של שמעון, פלטה אנחה קלה והמשיכה. "טוב, יש עשרים סעיפים לחוקה הירושלמית, אתה רוצה עכשיו ללמוד את כולם?"

"אם זה מה שצריך."

"אני יודעת שאתה רוצה להישאר, אבל אל תדאג. אם מגיע לך להישאר בירושלים, אני בטוחה שהשופטים יבינו את זה."

"ואם לא?"

"נו, אתה בטח לא רוצה לקבל מה שלא מגיע לך, נכון? רק זה מספיק בשביל להוכיח שלא מגיע לך להיות ירושלמי." שמעון הרהר בכך. את הציפייה לצדק ששמע את נועה מבטאת בליל אמש כאילו היא הדבר הטבעי בעולם, שמע גם מאורעד, ובאותה טבעיות.

"בנסיכות השפלה, אני בטוח אקבל מה שלא מגיע לי," השיב לבסוף.

"המממבגלל זה באת? אתה בורח מהשוטרים שלכם? או איך אתם קוראים למי שאחראי על החוק?"

"חיילי הנסיך. אין לי מה לברוח מהם, לא עשיתי דבר. אבל גם אשתי לא עשתה דבר, והם לקחו אותה."

"אני מצטערת," אורעד הביטה לתוך עיניו. "אם באת לכאן, אז…" היא שתקה, לא בטוחה כיצד להמשיך.

"אני עוד אראה אותה. כשיצאתי לירושלים, חשבתי שאמצא כאן מי שיעשה צדק עם הנסיך. אתם כל כך מאמינים בצדק, אולי עוד אמצא."

אורעד פכרה ידיה. "טוב, אני לא בטוחה שבית המשפט העליון יכול לעשות כזה דבר."

"עוד נראה. אני אפילו לא יודע איפה היא. הייתי רוצה להישאר כאן עד שאמצא דרך לברר."

המעלית נעצרה. דלתותיה נפתחו, ואורעד ושמעון פסעו אל גדר נמוכה שחסמה את דרכם. אורעד נשענה על הגדר, ועיניו של שמעון התרוצצו בינה לבין הרחבה הגדולה שמעבר לגדר, שקושטה בדגלים סגולים. שטיח סגול רחב הוביל ממעלית מהודרת בקצה הרחבה אל מבנה גדול בעברה הרחוק. המבנה, מעין מלבן שבמרכזו חצי עיגול, חלונותיו צרים וארוכים, ובראשו פירמידה סגולה, נשמר בבידוד משאר הבניינים שסביבו ומעליו, והשרה רושם של עוצמה והדר.

"לשם אנו הולכים?" שמעון שאל את אורעד, שנשענה על הגדר, שילבה רגל על רגל, ונתנה לגדר לשאת את משקלה.

"כן, אבל רק אחרי עליית המשמר העיוור." היא החוותה בידה אל מעבר לגדר, ושמעון הצטרף אליה ונשען על הגדר לידה.

תיפוף קצוב נשמע מאישם. חצוצרה הריעה קצרות, וקול סמכותי פקד מהרמקולים הקבועים ברצפה, "משמר קדימה צעד!"

משני עברי מבנה בית המשפט הופיעו אנשים לבושים במדים הלבניםאפורים שכמותם ראה שמעון בשער המיתרים כשנכנס לעיר, וחבושים כומתות בשלל צבעים. בשלשות, הם צעדו לקול התופים בצעד מתואם, לקראת קדמת הרחבה. כשהתקרבו, הבחין שמעון שעיניהם קשורות בסרט סגול.

"הם לא רואים לאן הם הולכים?" שאל את אורעד.

"כן, הם מתאמנים על זה הרבה זמן. זה כבוד גדול להיות במשמר העיוור."

שני אגפי המשמר פנו ללא אומר אל פנים הרחבה, ירדו כמה מדרגות ונעמדו לפני השטיח הסגול. תרועת חצוצרה נוספת, וחיילי המשמר פירקו את השלשות והסתדרו בשתי שורות משני צדי השטיח הסגול. כעת, בקע שוב מהרמקולים קולו של מפקד המשמר, שהכריז, "ייכנסו חמשת השופטים. הצדק העיוור יַנְחֶם, והחוקה תֶחסה תחת גלימתם." חיילי המשמר רקעו ברגלם בתיאום מושלם.

המעלית שבקצה השטיח הסגול נפתחה, וממנה פסעו חמש דמויות עטויות בגלימות סגולות. הן התקדמו לאורך השטיח, מפטפטים כחברים ותיקים, כאילו סביבם לא קורה דבר. בשעה שהביט במעלית, הבחין שמעון בנועה, שנשענה על גדר סמוכה. היא רכנה קדימה, והביטה בעיניים פעורות לכיוון המשמר. הדריכות שבפניה גרמה לשמעון לסקור שוב את המשמר. השומרים עמדו מתוחים כשידיהם משולבות מאחורי גבם, אך לפתע הבחין שידו של אחד מהם מגששת באזור החגורה, ובבוהק מתכתי שנגלה באותו רגע. בלי לחשוב קרא, "יש לו סכין!" והצביע.

בשניות הבאות הרחבה הדוממת התפרצה. השומרים העיוורים השליכו מעליהם את הסרטים הסגולים וסבו לכאן ולכאן בניסיון לאתר את הסכנה; השומרים שבקרבת מחזיק הסכין ניסו לאחוז בו, בעוד הוא עצמו בעט והכה באגרופיו, הצליח להפיל את השומרים שסביבו ופתח במרוצה כשאחריו דולקים כמה שומרים. שמעון הבין שהנמלט מתקדם לכיוונו. גם האנשים שסביבו הבינו זאת וסרו מן הדרך במהירות, אך שמעון עמד במקומו. כשהנמלט התקרב, הוא זיהה את פניו של שחור השׂער שראה בליל אמש בים. אך לא היה לו זמן להרהר בכך, שכן זה השעין רגל על הגדר שמולו, ובעזרת הרגל הנטועה בגדר וידיו שאחזו בכתפו של שמעון, זינק מעל הגדר.

שמעון מעד לאחור, אך התייצב, ומיד סב על עקביו ופתח במרדף. שחור השׂער עבר על פני המעלית ממנה הגיעו שמעון ואורעד, והמשיך ברחוב הקצר שמאחוריה. שמעון דלק אחריו. הוא הצליח לפנות ימינה מאחורי הבלוק הקרוב, אך בסמטה זו שמעון השיג אותו ואחז בחולצתו, שנקרעה. שחור השׂער הסתובב אל שמעון באגרוף מונף, ורגע לפני שזה נטמן בפניו, שמעון הספיק לראות דרך הקרע בחולצה קעקוע על חזהו של שחור השׂער: ירוק עם נקודות כתומות, עץ תפוזים ששמעון הכיר היטב סמלו של נסיך השפלה. שמעון קרס אל הרצפה והביט בחוסר אונים עת שלושה שומרים עקפו אותו במרדף אחרי הנמלט. אך זה קפץ מקצה הסמטה אל מסוע, ממנו למסוע אחר, ולבסוף נדחק בין נוסעיה ההמומים של מעלית שהגיעה זה עתה, ונעלם בין דלתותיה.

* * *

את היום שהתחיל בחלקה הנמוך ביותר של ירושלים, סיים שמעון בראשה. כשיצא ממגזר רקיע ועשה שוב את דרכו אל הצריף, היתה לבסוף העת בידו להרהר במאורעות היום. הוא נעמד על המסוע המרכזי מעין בורג ענק שהתרומם מעיר דוד למגזר רקיע, ומפאת כבדו הסתובב כה לאט שניתן היה לקנות קפה לדרך מדוכנים לצדי המסוע, מבלי לרדת אליהם. היה זה שינוי מבורך בקצב של יומו הראשון בירושלים, שעד אותו רגע לא נתן לשמעון מנוחה. הוא הביט בקהל הפזור על המסוע אנשים שעתותיהם בידיהם והם מעדיפים להגיע לאט מאשר להצטופף על המסועים המהירים או במעליות. גם שמעון הרגיש, לראשונה מאז יצא את מושבו, שעתותיו בידו, לפחות עד לבוקר הבא.

במעבר בין רקיע למבוא רקיע ישב ליד המסוע שוטר משועמם למראה. בלי משים, שלח שמעון את ידו אל כיסו, שם נח דף נייר פשוט, מודפס וחתום בידי מפקד המשמר העיוור ואחד השופטים. אנשי המשמר לא מצאו עניין רב בכתובת הקעקע ששמעון ראה ובמשמעותה האפשרית, אך מכיוון שלא היה להם שום רעיון אחר בנוגע לסיבות שהפכו אחד מאהובי בניה של ירושלים לבוגד, החליטו ששמעון הוא עד לפשע ולכן כדאי שיישאר זמן מה בעיר. הם דחו את משפטו בשבוע וציידו אותו בפיסת נייר זו, למקרה ששוטר כלשהו יגלה בו עניין.

אך השוטר בפתח מבוא רקיע נראה מעוניין יותר במסוף שהחזיק בידו, והמסוע המשיך בסיבובו האטי מטה. צעדים אחדים משמעון ניתרו אל המסוע זוג גברים שהיו לבושים בלבוש עסקי, כפי שלמד שמעון לזהות על פי לבוש האנשים בחווה ממנה יצא כעת. ברגע ששוחרר מרשות המשמר העיוור, ביקש שמעון מאורעד שתנחה אותו אל החווה, והיא הראתה לו על מסוף איך מוצאים אותה. למזלו, דודה של נועה נמצא במשרד כשהגיע, וכששמע על ניסיונו של שמעון בפרדסנות לא ידע את נפשו מאושר. לאחר סיור קצר בחווה, הבין שמעון שיהיה לו הרבה מה ללמוד על שיטות הגידול הנהוגות בירושלים אך היה לו גם הרבה מה ללמד את חוואיה. במחסן החווה שכבו שקי דשן אשלגן ואמוניאק בכמויות שלא נראו בשפלה מחוץ לחלקות הנסיך, וגם שם הם הלכו והתמעטו. שמעון, שעיבד אחת מחלקות הנסיך כחלק מחובותיו כאריס לנסיך, ידע כיצד להשתמש בדשנים לגידול תפוזים ובאיזה כמויות, בעוד שהאגרונומים של החווה ויתרו על הליך הניסוי והטעייה מזה זמן רב כלא רווחי, והשאירו את השוק לחוות מבוא יהודה. שמעון מצא את עבודתו הראשונה בירושלים, כעוזר אגרונום לענייני הדרים, וסיים את היום עם חיוך על שפתיו.

אך שמעון נותר מוטרד, ופניהם של האנשים שראה סביבו שיקפו רגש דומה וחיזקו כך גם את חששותיו של שמעון. זוג אנשי העסקים שהצטרף למסוע ליד שמעון אחזו עכשיו במסוף נייד, והמשיכו שיחה שהתחילו מחוץ לטווח שמיעתו. משיחתם למד על הדיווחים האחרונים של המשמר העיוור. התוקף, כך הודיע המשמר, היה איש משטרת מבוא יהודה, שהשתייך לעתודת המשמר העיוור שוטרים אחדים מכל מגזר שאומנו להחליף שומר עיוור במקרה שיידרש הדבר. הדבר אכן נדרש באותו יום, מפני שבלילה נעלמו שלושה אנשי משמר מהקסרקטין. לאחר התקיפה הם נמצאו רדומים, תחת השפעת סם שינה חזק, באחד מחדרי הכיתות של הקסרקטין. טרם נודע מי העלים את השומרים, אך היה ברור שברשותו היו קודים למערכת האבטחה.

בעוד המסוע עושה דרכו למטה, הרהר שמעון במאורעות ליל אמש. חילופי הדברים בין נועה לבין שחור השׂער נראו לו חשודים, אך הוא לא הצליח לקשר בין הדברים שנאמרו למה שקרה בבוקר המחרת. תחושת הבטן שלו, שפותחה בשנות חייו תחת נסיך השפלה, הייתה לעזוב את הכול. אם המתנקש לא היה אחד מאנשי הנסיך, כפי ששמעון חשד, גם היה עושה זאת ללא הרהור נוסף. אך כשראה את הקעקוע ניצתה בפעם הראשונה בו תקווה שיוכל לברר את גורלה של אשתו. לו רק יוכל למצוא את שחור השׂער ולהכריח אותו למסור מידע כלשהו. אם אכן הוא מאנשי הנסיך, הרגיש שמעון שבוודאי יוכל להוציא ממנו רמז כלשהו.

שמעון ירד מהמסוע בקרבת הצריף, והמשיך להפוך במחשבות אלו עד לדלתו. במבואה הקטנה חיכתה אורעד בפנים שואלות.

"התקבלתי לעבודה!" ענה לשאלה הדוממת.

"יופי, כבר פחדתי שנצטרך לבטל," ענתה אורעד והובילה אותו אל תוך הצריף, לחדר גדול ששימש כמועדון. אנשים אחדים עמדו שם, פניהם אל הדלת כמחכים רק לו, וכשנכנס התקבל במחיאות כפיים פזורות.

"אנחנו בראשית מעפיל תמיד שמחים לראות את החבר'ה שלנו מעפילים." אורעד חייכה אליו. "אפשר להציע לך עוגה?"

על שולחן הצמוד לקיר הונחו כמה עוגות ודברי מאפה שאורגנו בחפזה בעוד שמעון עושה דרכו במעלה העיר. האמון שהפגינה אורעד הרשים את שמעון. רק עושרה של ירושלים, המעלה מעדנים כאלה על השולחן בקלות כאילו היו לחם עוני, איים להסיח דעתו מכך.

אנשים ניגשו אל שמעון וניסו לשמוע ממנו על החווה, על הניסיון שלו כפרדסן, ואף על נסיכות השפלה.

"מה דעתך על הטכנולוגיה שלהם? הייתם יכולים לעשות עם זה משהו רציני שמה בשפלה, אני צודק?" שאל צעיר בעל זקנקן מחודד.

שמעון הרהר בכך רגע. הוא נזכר בשקי הדשן במחסן החווה. "לא היינו יכולים לעשות עם זה כלום," ענה. לנוכח מבטיהם התמהים של המתעניינים הוסיף, "כשסבא שלי גידל את הפרדס שלנו, היה מספיק דשן לכולם. הייתה מכונה ישנה ורועשת שנסעה בפרדס ועזרה לפזר דשן, להשקות, ולטפל. כשאבא שלי גידל את הפרדס, עוד היה אפשר לפעמים להשיג דשן, אבל כבר לא יכולנו להפעיל את המכונה. וכשאני גידלתי את הפרדס, כבר התרוצצתי רוב החורף לנסות ולאסוף זבל פרות ותרנגולות מהיכן שאפשר."

"מה קרה?" שאל בעל הזקנקן.

"מישהו צריך לייצר את הדשן, וגם את המכונות והחלקים. אבל המישהו שייצר, כל הזמן היו לוקחים לו בלי להודיע. סבא שלי סיפר לי שהיה מגיע דשן כל הדרך מים המלח. שליט הערבה הפסיק את זה ולקח לעצמו את רוב הדשן, ואז אנשי ההרים לקחו את זה ממנו. אבא שלי סיפר שנגרם הרבה נזק למפעל. אחרי זה המפעל עבר ידיים עוד כמה פעמים, ובכל פעם התפוקה ירדה. ככה קרה עם הרבה דברים הנסיכים, השליטים, המלכים, הרודנים כל כמה שנים הם מעבירים ביניהם שטח כזה או אחר, ושורפים חלק ממה שיש עליו במהלך הקרבות. גם אם נשאר משהו, אנחנו מאבדים את בנינו במלחמה ולא תמיד נשאר מי שיעבד את השדות. אז מה הייתה עוזרת לנו חווה כמו שלכם? היו הורסים אותה תוך שנתיים."

"זה לא נשמע לי צודק," אמרה אחת מהשומעות. "לקחת ככה מפעל של מישהו בכוח? מי הרשה להם?"

אורעד ניסתה להסביר, בפה מלא בורקס, שבשפלה אין בתי משפט כמו בירושלים. הקבוצה עברה לדון בינה לבין עצמה על המצב בשפלה, ושמעון התרחק מהם והתיישב ליד אחד השולחנות. לאחר מספר דקות הצטרפה אליו אורעד.

"אתה לא חוגג," אמרה.

"אני יודע. אני חושב על מה שראיתי הבוקר."

"מה שסיפרת למשמר העיוור, על הקעקוע?"

"אני בטוח שהוא יודע משהו על אשתי, אם רק אוכל למצוא אותו."

"אם המשמר לא יצליח, איך אתה תצליח?"

שמעון לא ענה, ורק לעס את קצהו של בורקס שהושאר על השולחן. לבסוף קם, הודה לאורעד, וציין שאחרי יום כזה הוא אולי לא חוגג, אבל הוא זכאי לפחות לנוח. אורעד הפנתה אותו אל החדר שבו ישן אתמול. מעתה, כך אמרה, יהיה שלו עד שיוכל "להתקדם משם", כפי שקראה לכך.

שמעון יצא מהמועדון ופנה לחדרו, אך לאחר כמה צעדים הפך את פניו וצעד בכיוון ההפוך, אל גרם מדרגות שעמד בקצה המסדרון. הוא טיפס בו לקומה השנייה של הצריף ודפק על דלתו של חדר שאת מספרו אמרה לו נועה בליל אמש, בדרך לים. למזלו, היא הייתה בחדר באותו רגע, והיא פתחה בפרצוף חמוץ, כשמגבת על ראשה.

"מה אתם רוצאה," פלטה כשהדלת נפתחה מספיק לראות את פניו של שמעון. "משתעמם עם המעפילים החרוצים?" נועה גיחכה ופתחה לרווחה את הדלת. שמעון נכנס אחריה לחדר שהיה דומה למדי לשלו, אך מחולק לאיים מבודדים המופרדים בערמות כביסה, כיסאות רעועים, בקבוקי בירה וחפצים אחרים. על הקירות היו מודבקים פתקים צבעוניים עם תזכורות.

נועה הביטה בפניו וחייכה. "אם אתה רוצה לסדר, אני לא אעצור אותך."

"לא, לא, חס וחלילה. לא באתי לחנך אותך."

נועה התיישבה על שרפרף והצביעה על אחד הכיסאות. שמעון התיישב, ולבסוף מצא את התנוחה בה הכיסא נע תחתיו מעט ככל האפשר.

"אז מה, סתם התחשק לך לדבר?" שאלה נועה, עיניה קבועות בפניו של שמעון.

"למען האמת, התחשק לי לדבר על מישהו מסוים."

"לא מכירה 'מסוים'," אמרה נועה והשפילה עיניה.

"נראה לי שאת יודעת על מי אני מדבר, אבל בואי נוותר על ההתחכמויות. פגשנו בים אתמול את המתנקש מהבוקר, ואת נתת לו משהו."

"אה, אתה מדבר על אליהו," עיניה הצרו. "זה לא עניינך."

"נועה, לא אכפת לי מה נתת לו ולמה. אני רק רוצה לדבר אִתו. הוא הקשר היחיד שלי לענת, קלוש ככל שיהיה."

"ענת, זאת אשתך? שסיפרת לי עליה אתמול?"

"כן."

"ואתה רוצה רק לדבר אִתו, כן? אתה לא הולך אחר כך לשום שוטר, נוטר, או שומר, רואה או עיוור?"

"מבטיח."

"טוב, האמת שאני לא יודעת איפה הוא. הוא היה שוטר במבוא יהודה, אז יש סיכוי טוב שהוא גם גר שם."

"אם כן, אני לא מאמין שהוא יחזור לשם בקרוב. אם אנשי הנסיך היו מחפשים אותי, המקום האחרון שהייתי הולך אליו הוא הבית. לא שהם היו משאירים לי בית אם הם היו מחפשים אותי."

"טוב, אז אולי יש את המועדון."

"איזה מועדון?"

"קוראים לזה מועדון אגודת הסולידריות. אליהו הקים אותו בשביל לעזור לצעירים כמונו."

"לעזור לכם לתקוף שופטים?"

נועה זעה בכיסאה. "זה הכרחי," אמרה חלושות. "הירושלמים לא יקבלו את הרעיונות שלנו בלי קצת עזרה."

שמעון סקר לרגע את פניה המושפלות של נועה, לא בטוח כיצד להמשיך. נועה כבר הייתה מוכנה למסור מידע על אליהו מכיון שסיפורו עורר הזדהות בלבה. הסטת השיחה אל המועדון הזה, יהיה מה שיהיה, עלולה הייתה להשכיח ממנה את סיפורו ולמחוק את הרגש שעורר.

"טוב, אני לא אשאל מה אתם עושים שם, נדמה לי שהבנתי הבוקר. אני רק רוצה לדעת איפה הוא."

"אני לא יכולה להסגיר אותו. הוא ואניטוב, ראית בים…"

"אני יודע שאת מרגישה משהו כלפיו, אני לא בטוח שהוא מרגיש את אותו הדבר." נועה רק סקרה בעיון את נעליה. שמעון עקב אחר מבטה והוסיף, "נדמה לי שגם את שמת לב לזה."

"לא, זה פשוטהוא יכול להיות קצת גס רוח לפעמים."

"כמו אתמול בים?"

"לא רק בים. אחרי שהחזרתי אותך לפה ירדתי לעיר דוד. להכריח אותו להתנצל."

"אז שם ידעת למצוא אותו?"

"זה לא אותו דבר. הוא היה צריך להיות שם לפני הפעולה בבית המשפט."

"בסדר. אבל הוא לא התנצל."

היא משכה בכתפיה. "זה קצת באשמתי. אני רוצה שיתייחסו אלי בצדק, אבל לאליהו יש את הנסיבות שלו. הפתעתי אותו לפני האתה יודע. מצאתי אותו באכסניה שמול קסרקטין המשמר העיוור, הוא היה צריך לגרור אותי משם כדי שלא יראו אותנו ביחד. אבל אז הוא הסביר לי את זה."

"רגע, הוא הכה אותך?" שמעון הזדקף בכסאו.

"לא ממש, הוא רק תפס לי את היד, אתה יודע." לעומתו, נראה שנועה התכווצה מעט בכסאה, וידה שפשפה את ברכה בהיסח הדעת.

"אז איזה נסיבות כבר יש לו שאחרי כזה דבר את מוכנה להגן עליו?"

"נו, הוא היה לחוץ מהפעולה. לא רצה שיראו אותנו ביחד. וגם על הים הוא אמר שיש לו נסיבות."

"זה נחמד שיש נסיבות," הניד שמעון בראשו.

"נו, שמעון. הרי זה מה שאנחנו הכי רוצים במועדון הסולידריות שאנשים יבינו שיש נסיבות וצריך להתחשב בהן. קח אותי למשל. אומרים לי שבטוח למישהו יש עבודה בשבילי, ולאף אחד לא אכפת למשל שאני לא טובה בלדבר יפה ללקוחות אידיוטים שחושבים שהכול מגיע להם, ושעוד לא למדתי מקצוע כאילו, אני עוד צעירה, זה לא הזמן לבזבז את החיים על לימודים. אבל אם כבר יש עבודה מתאימה, היא דורשת ממני לפחות ארבעה ימים בשבוע ראית מישהו בירושלים עובד כל כך הרבה?"

"לא ראיתי הרבה מירושלים עד עכשיו. אני פליט ממקום שעובדים בו שישה ימים בשבוע."

"בסדר, בירושלים זה אחרת. גם לי מגיע שיעזרו לי!"

"עמותת ראשית מעפיל לא עוזרת לך?"

"כן, טובאבל הם לא חייבים. ואני צריכה להתרפס בפני אורעד בשביל שתחליק לי את האיחורים בשכר דירה."

שמעון גירד את ערפו, ומבטו הזדגג לרגע. נועה הרימה את מבטה. שמעון שמע דריכות בקולה כששאלה, "מה, אתה לא מסכים?"

"לא, לא, אני לא יודע בכלל. אני רק פליט ואני לא מבין אתכם הירושלמים."

"מה יש לא להבין?"

"נראה לי שאת רוצה לפגוע בכבודה של אורעד כדי שלא תצטרכי למחול על כבודך." הוא ראה את נועה מזדקפת בכיסאה.

"מה? איך אני פוגעת בכבודה?"

"כשאת מכריחה מישהו לתת משהו שהוא לא התכוון לתת מלכתחילה…"

"אתה נשמע כמו שופט עליון."

שמעון הביט בפניה המקשיחות של נועה והבין שאם ימשיך בדבריו רק יתרחק ממטרתו. הוא מיהר לומר, "אני לא שופט אף אחד, נועה. אני רק רוצה לדעת מה קרה לענת."

נועה היססה לרגע, אך נדמה היה לשמעון שגבה נתרפה מעט והיא הרשתה לגופה להישען שוב לאחור בכיסא.

"מה כבר יכול לקרות?" הוסיף. "אם הוא לא יודע כלום, אני והוא ניפרד ולא נראה יותר אחד את השני."

נועה המשיכה לשתוק עוד רגע קל, ואז הרימה ראשה והביטה ישירות אל תוך עיניו של שמעון. "אתה בחיים לא אומר לו מי נתן לך את הכתובת?"

שמעון רכן לעברה. "גם אם יסרקו את בשרי במסרקות ברזל."

נועה העוותה את פניה. "יש לכם רעיונות משונים שם, בשפלה." היא חיטטה בערמה כלשהי על שידה שגם בחדרו של שמעון נמצאה ליד המיטה, שלפה משם עט ופתק צבעוני, וכתבה עליו כמה מילים.

"שאף אחד לא יראה אותך עם זה!"

שמעון תחב את הפתק לכיסו. "אני לא אשכח את זה."

"עדיף שתשכח."

שמעון קם ללכת, אך נועה עצרה אותו. "מה אתה ממהר? היום ממילא לא תתפוס אותו. בוא, מכיר 'ספיד'?"

הם העבירו את שארית הערב במשחק קלפים מהיר ששמעון למד לאט והפסיד בו בדרך כלל, מה ששימח מאוד את נועה. לבסוף הביט שמעון בשעון, התנצל, הזכיר שבבוקר המחרת הוא צריך לקום לעבודה, והלך לישון.

ביום המחרת, כשיצא שמעון מהחווה, שם פעמיו ישירות אל הכתובת שקיבל מנועה. לאחר כעשר דקות, כשהתקרב אל המועדון ששכן בכתובת זו, עלה בדעתו שאולי עדיף לנקוט משנה זהירות ולהכיר קצת את הסביבה. אם ייכנס סתם כך למועדון שבו איש לא מכיר אותו הוא עלול להבריח את הסיכוי היחיד שלו למצוא את מבוקשו ולאבד אותו בסמטאות העיר. הוא ירד מהמסוע בקצה המגזר, טיפס כמה קומות בסולם חירום והלך כמה רחובות ברגל. מדי פעם בדק את מיקומו על מסך המסוף ששאל מאורעד למשך היום. לבסוף הגיע דרך רחוב צדדי אל כיכר קטנה, שבמרכזה מזרקה, וסביבה בתי קפה וחנויות. הוא התיישב ליד המזרקה על ספסל שפנה אל בלוק בינוני שבו נמצא המועדון.

הכיכר שקקה חיים. אנשים נכנסו לבתי הקפה ויצאו מהם, עמדו ופטפטו סביב המזרקה או ישבו לרגע לידה. קבוצת ילדים חלפה בריצה, ולאחר מכן חלפה בכיוון ההפוך. שמעון המשיך לשבת, מבטו אל הדלת. הדקות חלפו, והתנועה בכיכר החלה להתמעט. כשהערב החל להפוך ללילה, החנויות החלו להסגר. לבסוף התרוקנה הכיכר ושמעון, שהרגיש חשוף ליד המזרקה, קם ושם פעמיו אל אחד הרחובות היוצאים מהכיכר. הוא המשיך לשלוח מבטים חטופים אל דלת הבלוק, אך את אליהו לא ראה. לאחר המתנה נוספת, החליט שמעון שייאלץ בכל זאת לנסות את הגישה הישירה. הוא נכנס בחזרה אל הכיכר, וממנה אל הבלוק. הוא פנה במסדרון על פי ההוראות שנועה כתבה לו. תוך שצעד במסדרון, נפתחה בו דלת וממנה יצא בחור בלונדיני בעל מבנה גוף חסון וגובה בינוני. הוא סגר את הדלת אחריו ונעל אותה. לאחר מכן פנה והלך בכיוון היציאה מהבלוק, כשהוא חולף על פני שמעון ללא מילה או מבט.

שמעון המשיך והגיע לאותה דלת שננעלה בפניו זה עתה, בה נקבע שלט קטן שעליו נכתב "מועדון אגודת הסולידריות". ברגע שראה את השלט, הפך שמעון את פניו ובצעד מהיר החל לצמצם את המרחק בינו לבין האיש שזה עתה חלף על פניו. הוא הספיק לראות אותו עוזב את הבלוק, וכשהגיע גם הוא אל פתח הבלוק ראה את הגבר הבלונדיני יורד באחד הרחובות היוצאים מהכיכר. שמעון מיהר אחריו, מנסה לא להקים אף רחש, דבר שהאט את צעדיו ומנע ממנו לצמצם את המרחק ביניהם. לאחר מכן הודה שמעון לאל על כך, שכן לאחר כמה פניות, ראה את הבלונדיני נעצר בכיכר קטנה, בדיוק כשמפיר במרכזה הגיחה דמות שחורת שׂער וגבוהה אליהו.

על מכונת שתייה אוטומטית שעמדה בכניסה לכיכר ישב חתול אפרפר והתחמם באוויר הנפלט מהמעבה. שמעון התכופף מאחורי המכונה והקשיב. הוא התעלם מהחתול שהשיב לו ביחס דומה. אליהו וחברו בירכו זה את זה קצרות.

"לא האמנתי שנשמע ממך כל כך מהר," אמר הבלונדיני.

"מני, כמה זמן כבר אנחנו מתכוננים למבצע הזה וחשבת שאני לא אדאג לי לסידור?"

"יפה מאוד, רק חבל שלא אמרת כלום."

"מי שצריך לדעת, יודע. אתה כבר מכיר מספיק את העניינים האלה."

"אל תדאג, לא נעלבתי. השאלה היא רק מה עכשיו?"

"מה שברור, זה שכבר לא נצליח יותר להתקרב ככה. שרפנו את כל הנכסים. אני כבר לא בעתודה, והקודים שנועה גנבה מאמא שלה בטח הוחלפו. צריך לפעול מרחוק. אנחנו צריכים להכניס לפה רובה."

"אני מבין שכבר יש לך תכנית?"

"יש לי איך להביא את הרובה, רובה צלפים טוב. אבל אתה צריך לעזור לי לפנות את הכניסה. יש לך על מה לרשום?"

"יש לי מסוף."

"בסדר, בוא נשב כאן, יש הרבה מה לסדר עד אז ואני צריך שתזכור את כל הפרטים."

"אה, זה הולך להיות ארוך? אז חכה רגע, תן לי להוציא איזה פחית. אתה שותה משהו?"

צעדים התקרבו למכונה ושמעון התכווץ מאחוריה ככל יכלתו. אף שהמכונה הסתירה אותו, ליבו דפק בחזקה כשהרגיש את הצעדים מתקרבים, והוא קפא ואף ניסה לעצור את נשמתו כדי שאף רחש קל לא יסגירו.

הבלונדיני לא ניסה אפילו לשלם, אלא הכה בעוז על דופן המכונה. צלצול מתכתי של פחית נופלת נשמע, ויחד אתו שתי זעקות של חתול מזנק ושל שמעון, שהדף את החתול מעל פניו. שמעון עוד הספיק לראות את הבלונדיני מגיח מצדה השני של המכונה לפני שהפך אליו גבו וברח בדרך שבה הגיע. הוא רץ על פני כמה רחובות, גשרונים ורמפות לפני שהבין שאינו שומע צעדי רדיפה. הוא הוציא מכיסו את האינטרקום, בירר את מקומו, ושם פעמיו חזרה לצריף, שקוע במחשבות עמוקות.

* * *

ביום המחרת כיוון שמעון את השעון המעורר לשעה מוקדמת. הוא קיווה להספיק לרדת לעיר דוד לפני שיעלה לחווה, ולספר למשמר העיוור את מה ששמע בליל אמש. אך הוא זכר את הקלות שבה פטרו את דבריו ביומו הראשון בעיר, ולכן ניגש קודם אל תורן הלילה בצריף. זה שלף עבורו ממחסן הצריף בגדי משרד פשוטים ששכבו בארון עבור מחפשי עבודה שרצו להשאיר רושם טוב. מצויד בעבודה ובבגדים שיעידו עליה, שמעון קיווה שהפעם יקשיבו לו.

כשיצא שוב מחדרו, לבוש בבגדיו השאולים, ראה להפתעתו את נועה מפטפטת עם תורן הלילה. הוא הופתע עוד יותר כשהבחין שהיא לבשה חליפה נקייה ושערה היה נקי ואסוף.

"היי נועה, לא ידעתי שאת ערה בשעות האלה." שמעון חייך.

"היי שמעון! אני בדרך לריאיון עבודה!"

"אז זה מסביר את הבגדים."

"כן, זה לחברת אופנה, אני צריכה להראות כאילו אכפת לי מאיך אני מתלבשת. וואו, אני עוד בקושי מאמינה שמצאתי אותם! אמנם הם עובדים ארבעה ימים בשבוע, אבל כבר אין לי ברֵרה. הייתי צריכה למצוא חבר של חבר שימליץ עלי, אחרת בכלל לא היו חושבים עלי לתפקיד כזה. אבל בסוף הם הסכימו לנסות, אתה מאמין?" והיא לקחה סוףסוף נשימה עמוקה.

"סבא שלי היה אומר, 'יגעת ומצאת תאמין'."

"שיואו, אתה צריך ללמד את אורעד את הפתגם הזה, היא תעשה קעקוע של זה על המצח." היא צחקקה, ותורן הלילה גיחך אִתה.

"טוב, בואי נלך."

הם יצאו יחד מהצריף. ביציאה מהבלוק התפצלו דרכיהם נועה אל מעלית אחת, ושמעון אל גשרון שהוביל למעלית שהובילה בכיוון תחנת המשמר העיוור. אלא שהוא לא הספיק לחצות את הגשרון, כששמע קול קורא בשמו. מפינה נסתרת הופיע אליהו, וצעד אליו, על פניו חיוך דק. שמעון עמד על עומדו והמתין, קומץ את אגרופיו ללא משים.

"נו, אין צורך להתגונן," אמר אליהו, שהבחין בכך. "אני כאן כדי לעזור לך!"

"יש לי ספק גדול בעניין הזה," השיב שמעו., שרירי גופו נדרכו כולם.

"למה? הרי אתה יכול לעזור לי, אז למה שאני לא אעזור לך? יד רוחצת יד, זה מה שאני תמיד אומר." בניגוד לשמעון, ראשו של אליהו נע בקלילות כשדיבר, והוא החווה בידיו בתנועות רחבות.

"ברור לי איך אני יכול לעזור לך, לא ברור לי איך אתה יכול לעזור לי. אלא אם כן…"

אליהו קטע אותו. "אתה זה שחיפש אותי, שמעון. יש לי משהו שאתה רוצה, ואתה יודע את זה."

"לא ידעתי, אבל קיוויתי."

"בוא, לך אִתי קצת, יש פה גינה ציבורית לא רחוק."

הם צעדו כמה דקות אל משטח תלוי עם דשא וספסלים, שבשעה זו עוד היה ריק לגמרי מאנשים. אליהו בחר ספסל והתיישב בתנועה קלה. שמעון התיישב לאיטו על החלק הרחוק של הספסל, בלי להסיר את מבטו מאליהו.

"אתה בדרך לעיר דוד," אמר אליהו והחווה בסנטרו לעבר המעלית שאליה הלך שמעון. "למה לך?"

"הנסיך שלך לקח את אשתי, ואני רוצה אותה חזרה," השיב שמעון. כל גופו פנה לכיוונו של אליהו. "חשבתי שאולי תוכל לומר לי משהו עליה, לכן חיפשתי אותך. אבל אם אני לא יכול לקבל ממך מידע, אני יכול לקבל מירושלים צדק." באיום המרומז ששחרר, הניח שמעון את כל שהיה לו להמר. הוא קיווה שאליהו יחליט לבחור בשיתוף פעולה ולא יסתכן במאבק עם שמעון. ליבו הלם ושריריו הדרוכים נמתחו אף יותר בציפיה להחלטתו של אליהו. אך דומה שזו התקבלה עוד קודם לכן, שכן תשובתו של אליהו ניתנה באותה קלילות שבה דיבר מעת שנפגשו.

"הירושלמים הרשימו אותך עם אהבת הצדק שלהם, אה? באמת קשה לא להתרשם," אמר כמבחין במזג האוויר.

שמעון נדרש לרגע קל לפני שענה. הוא ציפה לתשובה ישירה, אך הבין שאליהו מרגיש שהקלפים בידיו. הוא החליט להמשיך בזהירות ולנסות להבין יותר את מצבו לפני שינסה להביא להכרעה. "מה יש לכם נגדם בכלל?" שאל לבסוף. "למה אתם מתערבים בעיר הזאת?"

"נו באמת, שמעון. אתה פה רק כמה ימים, אבל זה מספיק בשביל לראות כמה היא עשירה. אנחנו גם רוצים חלק. ולא אכפת לי לומר לך את זה, כי בסוף השיחה שלנו אתה תוותר על הטיול שלך למשמר."

"את זה אנחנו עוד נראה. כרגע נראה לי שאתה משקר." שמעון שילב את ידיו על חזהו וזקך ראשו.

"אתה פוגע עמוק ברגשותיי," גיחך אליהו.

"אם הייתם רוצים לסחור עם ירושלים, לא הייתם צריכים שום דבר חוץ מלתת להם משהו שהם רוצים מספיק את זה כבר הספקתי ללמוד."

"מי אמר משהו על לסחור? מה כבר יש לנו שהם יכולים לרצות?"

שמעון הביט באליהו בשקט. "תמשיך," אמר.

"לא אכפת לי להיות כן אִתך לגמרי הדבר היחיד שיש לנו להציע זה אלימות. אנחנו ממש טובים בזה. אבל כרגע אין לזה שוק, הירושלמים חיים בשלום."

שמעון רכן לעבר אליהו. "ואתה לא רוצה לחיות בשלום?"

"אוי, אתם האיכרים לא יודעים כלום. אני הולך לרשת את כל נסיכות השפלה כשאבייפרוש. ולפני כן, אני מתכוון להרחיב את הירושה שלי לתוך ירושלים."

על פניו של אליהו התחיל להתפשט חיוך כשראה את לסתו של שמעון צונחת. שמעון הבחין בחיוך והתעשת. "אבל למה בית המשפט העליון?" שאל.

"תלמד משהו, שמעון," אמר אליהו בעודו נשען לאחור על הספסל, ומניח לרחבו את ידו הפרוסה. "הדבר הכי קשה לירושלמים זה למצוא שופטים שכל המגזרים סומכים עליהם. אם הם ייעלמו מהר יותר משהם מוחלפים, העליון לא יתפקד, וסכסוכים ביןמגזריים יצטרכו למצוא פתרון בדרכים אחרות. הסיור המשותף לא יאויש כראוי כשמגזרים יתעסקו בסכסוכים שלהם ואנחנו נוכל להכניס אנשים שלנו העירה יותר בקלות, וגם יהיה שוק לשיטות שלנו. הירושלמים כמובן ידברו על אותם אידאלים כמו תמיד, אבל לאטלאט הם יהיו מוכנים 'לתת לתולעים לעבוד', כמו שאומרים אצלנו."

"ועכשיו אני באמת רוצה לדעת איך אתה מתכוון לעצור אותי מלספר הכול למשמר." שמעון סקר את אליהו קצרות והוסיף, "אמנם אלימות היא המקצוע שלך, אבל אל תדמיין שאני לא אזרוק אותך מהפלטפורמה הזאת כמו שק אשפה."

אליהו נאנח בתאטרליות. "שמעון, שמעון, באמת. בירושלים כולנו אנשי עסקים. הבטחתי שזה ישתלם לך, לא?" הוא הוציא מכיסו מסוף נייד קטן. על המסך נגלו פניה של ענת, חבולים קלות.

שמעון הביט ללא אומר. אליהו הכניס את המסוף לכיסו וקם מהספסל. "אתה מדבר, היא מתה. אתה שותק, יש לנסיך פינה חמה בשבילך במצודת לוד. יש עמדתאש משוחזרת בפארק המגננה. עוד שלושה ימים אתה פוגש אותי שם בשמונה בבוקר, ואני דואג לשאר." הוא ראה על פניו של שמעון שדבריו נשמעו, וללא מילה נוספת פנה והלך לדרכו. שמעון נותר לבדו על הפלטפורמה.

***

עבר עוד כמעט יום שלם לפני ששמעון החליט. הוא חזר מהעבודה מוקדם האגרונום ביקש ממנו לקחת חצי יום מנוחה לאחר שכמעט עקר את שתילי הלימון בהיסח הדעת. בירידה אל הצריף הוא המשיך להמציא לעצמו תסריטים בהם הוא עוצר את אליהו ובכל פעם נתקל בבעיה אחרת. לפעמים נדדה דעתו אל האפשרות הנוחה והפשוטה: לקבל את הצעתו של שמעון, להצטרף אל אשתו ולקבל יחס חם מהנסיך במצודת לוד. אך אז עלו בעיני רוחו פניה של נועה, יושבת על שפת הים ומודיעה לו בתמימות שהשופטים של השפלה יעזרו לו. האיחוד עם אשתו יעלה לירושלמים במחיר כבד. אותם ירושלמים שהכניסו אותו לעירם, והראו לו שהאלימות ושרירות הלב השולטות מחוץ לעירם הם רק דרך אחת. כדי להתאחד עם ענת, ייאלץ לוותר על הידיעה שיש מקום אחר, ולבחור כמו הנסיך ואנשיו לפגוע במליוני אנשים חפים מפשע.

בערב נכח במסיבה הקטנה לכבוד העבודה החדשה של נועה. אך גם בשעה שנגס בסנדוויץ' או תוך שענה בחצי פה לשאלה על השפלה ששאל אחד הצעירים, בכל פעם שמבטו נח על נועה, נזכר בבאשתו הנמקה במצודת לוד. מנגד, הזכירו לו הצעירים את הטקס בו נכח בבית המשפט העליון, את הוד המשפט ואת האמון העיוור של הירושלמים שפגש בכך שהצדק ייעשה. לבסוף עזב את החדר ופנה אל מיטתו. אך לאחר שגם שם לא מצא מרגוע, קם והלך אל המקום היחיד בו אולי יוכל למצוא רמז.

נועה פתחה לו את הדלת בחיוך. "עזבת מוקדם את המסיבונת שלי. קרה משהו?"

"כן. אפשר להיכנס?"

נועה הכניסה אותו וסגרה את הדלת. שמעון הביט בכיסאות הפזורים וניסה לנחש איזה מהם היציב ביותר. אך בטרם הספיק לסקור אותם כראוי, נשמעה דפיקה על הדלת.

"מי זה?" צעקה נועה. שם לא מוכר נצעק בחזרה מעברה השני של הדלת.

נועה סבה אל שמעון ובתנועות גדולות ומהירות הצביעה אל חדר השירותים הקטן. שמעון לא התווכח, ודילג אליו בין ערוגות הכביסה. הוא סגר את הדלת והצמיד אליה את אוזנו בשעה שנועה פתחה את דלת חדרה.

"באנו לומר מזל טוב, שמענו שיש לך עבודה חדשה." נשמע קול משועמם.

"באמת? לפני יומיים לא רציתם לדבר איתי אפילו."

"כן, אבל שמענו שיש לך עבודה חדשה."

"אה."

"אל תעשי לי פרצופים, לא היה לך אכפת שעושים מגבית כשבאת אִתנו לגבות."

"כמה?"

"חמש מאות".

"התחלקתם על השכל?" צעקה נועה. "מאיפה אני אשלם שכר דירה? זה חודש שלם!"

קול חדש הצטרף לדיון. "תירגעי, נועה. את יודעת שאנחנו לא חייבים לבקש יפה."

חריקת כיסא העידה שנועה התיישבה. "בשביל מה זה?" שאלה.

הקול הראשון נשמע שוב. "בשביל מבצע, מה את חושבת?"

"לא, אני מתכוונת מה כבר יכול לעלות כל כך הרבה? אני לא זוכרת שהמבצעים הקודמים שלנו היו כאלה יקרים. זה בטח משהו גדול! אם כבר אתם מתרימים אותי, לפחות תתנו לי להשתתף!"

"אנחנו לא מחרימים אותך, אנחנו פשוט צריכים להזהר, את בטח מבינה את זה."

"אלי, ממני אתה נזהר? אתה שוכח מי הביא אותך לעסק הזה?"

"טוב, נועה, אין צורך להיעלב…" שמעון ציין לעצמו שטון הדיבור של אלי נשמע מתגונן, ושאולי הוא בעצמו לא מרגיש בנוח עם המגבית שנאלץ לבצע.

"אני לא אעלב אם תשתפו אותי גם קצת. יהיה לי יותר קל עם המגבית אם תראו לי שאני עדיין חלק מכם."

"את רצינית?"

"נו, אני יודעת שפישלתי במבצע הקודם. לא הענשתם אותי מספיק? עכשיו אני יכולה גם להשתתף."

"בסדר, בסדר. אבל אני לא חושב שהמבצע הזה צריך אנשים. רק אליהו ואלון יהיו שם."

"איפה זה שם?"

"מכירה את הקיוסק הסגול? זה שבנו לפני שנה? אז אלון אומר שהוא יושב על פתח של מערכת הביוב העתיקה!" הריגוש של הדובר היה כה רב, ששמעון שמע אותו אפילו מבעד לדלת הסגורה.

"אז הם הולכים לשכור את המקום?"

"ליום אחד, תמורת דמי שתיקה. הבנתי שאליהו סידר את זה, אני די בטוח שלא רק דמי שתיקה מעורבים פה. הוא גם-"

"די כבר," הפריע הקול השני. "גם ככה אמרת יותר מדי. אתה עוד תהרוג מישהו עם הפה שלך."

שתיקה, שנשברה על ידי נועה. "תתנו לי לפחות זמן לארגן את העניינים? אתם משאירים אותי בלי כלום. עוד שבוע…"

הקול הראשון ניסה להתמקח, "המבצע היום בלילה, נועה."

אך הקול השני איבד את סבלנותו. "אני לא הולך לחזור על זה. שימי פה טביעת אצבע ואנחנו מסתלקים."

לאחר שתיקה נוספת, שמע שמעון את דלת חדרה של נועה נפתחת ונסגרת שוב. הוא התרחק מהדלת, שנפתחה כמעט מיד. "אתה יכול לצאת," הפטירה נועה בעיניים מושפלות ופנתה ממנו אל פנים החדר.

שמעון עקב אחריה. כשהתיישבה שוב על כיסא חורק, ראה דמעה בעיניה. "את לא צריכה לבכות," אמר.

"אם היית שומע מה הלך כאן עכשיו, היית מבין אותי."

"שמעתי כל מילה, ואני חושב שבפעם הראשונה שלי בירושלים, אני דווקא מבין יותר ממך."

* * *

הלילה הירושלמי, כפי ששמעון הבחין, היה תמיד מואר קלושות. גם אל סמטאות צדדיות בשולי העיר חדרה ההילה הדלילה שהקרינו סביבם פנסי הרחוב, שלטי המידע בכוכי המעליות, וחלונות רבים מספור, שהשאירו את עינה של העיר פקוחה כל שעות הלילה. פקוחה, אך לא רואתכול, אלא מרוכזת בענייניה. בשולי שדה הראייה, מחוץ לתשומת לבם של הירושלמים המסיימים את שגרת יומם בביתם, חמקו שמעון ונועה אל שולי עיר דוד.

את תחילת דרכם עשו בגלוי. שמעון, שהבטיח לנועה שבסוף דרכם תבין הכול, הוליך אותה תחילה אל שדרת חנויות קטנה ששכנה מספר רציפי מסוע מערבה מהצריף. מכיוון שעוד היה פליט ועוד לא קיבל את משכורת השבוע הראשון, הייתה זו נועה שקנתה עבור שניהם גלידה בגביע, והם טיילו עוד כברת דרך לכיוון הקיוסק הסגול, שנועה הכירה.

"…אבל אני חושבת שאנחנו רק צריכים להסתכל," התחילה נועה להסביר. "אם מה שאתה אומר נכון, אז אנחנו נראה אותם יוצאים עם רובה מהקיוסק."

"נועה, אנחנו חייבים לעצור אותם. אם הרובה ייכנס לקיוסק, לעולם לא נראה אותו יותר."

"אז תספר למשטרה."

"זה יהיה מאוחר מדי."

נועה ליקקה את הגלידה שבידה וחשבה. לבסוף נאנחה והפטירה, "חייב להיות פתרון אחר."

"את לא רוצה את הכסף שלך בחזרה?"

"כן, אבל…"

שמעון המתין. הוא צפה בנועה פותחת את פיה, מתחרטת, ומנסה שוב, מחפשת את המילים הנכונות. לבסוף החליטה.

"אבל מה אם הם ידעו שאנחנו יודעים? אולי הם יוותרו על התכנית וישתמשו בכסף למטרה טובה."

"את עוד מאמינה שיש להם מטרות טובות? איך את מסבירה את ענת?"

"טוב, אל תבין אותי לא נכון…" נועה הרימה את ידה כמתגוננת, "אבל זה רק אליהו, זה לא כל השאר. אני למשל באמת האמנתי במועדון, לא ידעתי שמנצלים אותי. גם השאר לא יודעים. אולי נצליח לדבר אִתם."

"אני עדיין צריך לדאוג שאליהו לא יוכל לממש את האיום שלו."

"תעשה מה שאתה רוצה עם אליהו. אני עוד לא מאמינה איך הוא רימה אותי."

הם הגיעו לקצהּ של טיילת שנמתחה מעל ואדי צר שהושאר לא בנוי, כפארק עירוני. מעלית הובילה משם הלאה ונועה פנתה אליה, אך שמעון עצר בעדה, ופנה תחת זאת אל סולם חירום. "מכאן. עדיף שלא יראו אותנו," הסביר. הם עשו את שארית דרכם בסמטאות צרות ומעברים צדדיים. לבסוף עקפו את רציף המסוע האחרון והגיעו לאזור בנוי בדלילות, שם שכן קיוסק קטן. ביום רגיל היה הקיוסק נעול בשעה זו, אך כעת הייתה דלתו פתוחה מעט, ומחוץ לה עמד הבחור הבלונדיני אותו ראה שמעון בליל אמש.

"זה אלון, אני אלך לדבר אִתו," אמרה נועה, בעת ששניהם התכופפו מאחורי מזרקה ישנה, סדוקה ויבשה, שצפתה על הקיוסק.

"זה מסוכן, את יודעת את זה." שמעון ניסה פעם נוספת להניא את נועה מכוונתה, אך היא כבר קמה ממקומה וצעדה נמרצות אל הקיוסק. שמעון צפה בה שעה קלה בשעה שפתחה בשיחה, וכשהיה בטוח שדעתו של אלון מוסחת דיה, פנה ויצא בקומה שפופה אל בניין סמוך, ועשה את דרכו מסביב לקיוסק, תוך שהוא מקפיד שלא להיראות במהלך הדרך.

כשהגיע אל צדו האחורי של הקיוסק, שמע את נועה ואת בןשיחה, שקולם גבר ללחישה זועמת.

"…אתה לא מבין מה אני אומרת לך?"

"אני מבין שאת מנסה לחבל במשימה."

"תקשיב, לא אכפת לך מה אליהו הולך להכניס לעיר?"

"נראה לי שלך כבר לא אכפת מה נמצא בעיר. פעם רצית שנגרום לירושלמים להקשיב."

"אבל לא ככה!"

"מה ההבדל? איימת אִתנו על אנשים, עזרת לנו לפרוץ לקסרקטין המשמר העיוור, מה עצרת עכשיו? בגלל שעשינו ממך מגבית?"

"מגבית ממני זה משהו אחר. אני חלק מהקבוצה. הוא יפגע בירושלמים שלא עשו כלום!"

"אני לא מאמין: נועה, אבירת הצדק! רוצה להיות שופטת?"

"אני לא צריכה שופט, אני רק צריכה שוטר."

"נועה, אני מזהיר אותך."

"אני מזהירה אותך! אני הולכת למשטרלא! עזוב! עזוב אותי!"

ברגע זה קם שמעון ממקומו וזינק קדימה. אלון, ששמע את הרעש, סב אליו בעוד ידו האחת אוחזת בנועה, וכך התקשה למנוע מאגרופו של שמעון לפגוש בפרצופו. הוא מעד לאחור ושחרר את נועה, אך שב ותקף את שמעון בחמת זעם. הם נאבקו, ונפלו יחדיו אל הרצפה. הם לא ראו את נועה, ידה על פיה הפעור, שהתרחקה ונעמדה בצד.

לבסוף הצליח שמעון להתיישב על אלון, שהמשיך להיאבק, ולהצמיד את ידיו אל המדרכה. אלון ירק בפרצופו. "אני מציע לך לעוף מפה מהר. אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק," התנשף אל שמעון.

"אני חושב שאני דווקא כן יודע. אני מתעסק עם אנשים אלימים שמחזיקים באשתי כבת ערובה, ואני מתכוון לעצור אותם."

"לא יודע מי זאת אשתך, אבל אם היא הפריעה למטרה, מגיע לה מה שמגיע לה."

שמעון הביט סביבו וראה את נועה עומדת לצד דלת הקיוסק. "תמצאי חבל, או משהו לקשור אִתו," קרא. נועה החלה להביט סביבה ושמעון השיב מבטו אל השבוי שלו, שהחל להתפתל שוב. "איפה אליהו?" דרש.

"לא אומר לך."

"אתה מבין מה אני מסכן כאן? אז אתה מבין שאני אעשה כל מה שצריך בשביל להוציא את זה ממך."

להפתעתו, הבלונדיני חייך. "עזוב, בשביל מה. אליהו כבר ימצא אותך, ויותר מהר משאתה חושב."

"אני נתתי לך הז-" דבריו של שמעון נקטעו כשבעיטה ישירה אל בטנו הטילה אותו למדרכה. הוא הביט לעבר הקיוסק, וראה את אליהו עומד בדלת, ומכוון בעיטה נוספת אל ראשו. נועה נעלמה. הוא הספיק להתגלגל הצדה, וקם על רגליו במהירות בעוד אליהו מסתער לכיוונו. הם נאבקו רגע קל בשקט. שמעון דחף מעליו את אליהו והטיח אותו אל קיר הקיוסק, אך אז ראה מזווית עינו את אלון, שהתנער בינתיים ועמד על רגליו. הוא מיהר לסגת מספר צעדים אחורה.

אליהו פנה אל שמעון, ראה את שותפו לצדו והפטיר, "אשתך גמורה, סמוך עלי."

"רק אם תוכל לדבר עם אבא. זה לא יקרה הלילה," השיב שמעון בביטחון, אף שהחל לראות את תכניתו נפרמת וכבר לא היה בטוח בכך כלל וכלל.

"מעניין," אליהו עיווה את פניו בחצי חיוך. "ואיך אתה מתכוון למנוע ממני?" הוא תקף שוב, כעת עם שותפו לצדו, ושמעון מצא את עצמו לפות ללא יכולת לנוע בידיו של אליהו. אליהו דחק אותו דרך דלת הקיוסק והטיל אותו על הרצפה. לידו ראה שמעון פתח ביוב ישן, סביבו אבק של שנים שהצטבר מתחת לרהיט כבד שכיסה עליו עד שהוזז באותו לילה. טביעות נראו באבק במקומות בהן ידיים אחזו הלילה בשוליו וברכיים טיפסו ממנו החוצה.

אליהו דיבר כעת אל אלון. "שמע, אני הולך להוציא אותו מהעיר. אף אחד לא יתגעגע לפליט."

שמעון התהפך על גבו וראה את אלון מחייך. "אז שאני אקח את הרובה למועדון?" לידו, על שולחן כבד, נחה מזוודה שחורה פתוחה. מתוכה שיקפה מתכת את אור הרחוב העמום חלקי הרובה אותו הכניס אליהו קודם לכן.

"לא, יותר מדי אנשים נכנסים למועדון. יש לי מקום מיוחד בשבילו. אני רק צריך שתישאר כאן לשמור עליו עד שאני חוזר."

"בשמחה," השיב אלון והטיח את אגרופו בכף ידו הפתוחה.

"רק שיישאר חי, כן?" אליהו חייך ופנה אל הדלת הפתוחה מעט. אך בטרם צעד צעד אחד החוצה, פגע חפץ כבד במצחו, והוא נפל מחוסר הכרה אל הרצפה. שמעון ניסה לנצל זאת, אך אלון הגיב מהר יותר, והטיח את ראשו ברצפה. שמעון הספיק לראות את פניה של נועה, ואז השחיר העולם מול עיניו.

כשהתעורר, רכנו מעליו שני גברים. האחד, בבגדי עבודה פשוטים, החזיק פנס קטן שבאמצעותו האיר לתוך עיניו של שמעון. כשהסיט את אור הפנס ופנה לרעהו, ראה שמעון שהוא לבוש במדים אפוריםלבנים וכומתה אדומה. "המשמר העיוור?" מלמל.

"לא, אנחנו שומרי החומות," השיב הגבר במדים. שמעון הביט בו במבט שואל.

"משטרת עיר דוד," הבהיר לו קול מאחוריו, ששמעון זיהה בשמחה כקולה של נועה. "כשהלכתי לחפש חבל, ראיתי את אליהו יוצא, ומהר התקשרתי אליהם."

"יש לך מזל שיש לכאן מסילת פוד ישירה. כשהגענו לכאן החברה שלך עמדה לחטוף מכות רצח מהבלונדיני ההוא שעצרנו."

שמעון הקים את עצמו על מרפקיו. "הספקתם להסתכל במזוודה השחורה שם?" שאל.

"כן, אבל את ההסברים כבר נקבל בתחנה." הוא הושיט לשמעון יד ועזר לו לקום.

***

כשעמד על גשר המיתרים, שמעון ראה חלקים גדולים מעיר דוד. הבלוקים הראשונים של ירושלים העילית הותירו סביבה מרווח של כבוד, ואפשר היה לזהות חלקים מבית המשפט העליון באופק. שבוע קודם, ישב באחד מאולמיו וציפה לגזר הדין.

נשיא בית המשפט נכנס ברוב כבוד והדר, ואחריו ארבעה שופטים נוספים. לכשהתיישבו בכיסאותיהם, מאחורי במה מוגבהת, ומששכך קול המהום הקהל, פתח הנשיא והקריא ללא הקדמות את הכרעתם, בכל הפשטות העקרונית שאפיינה את המשפט בירושלים, כפי ששמעון למד בינתיים.

"שאלתם מה לעשות עם פליט זה. החוק לא אומר." הוא סקר את החדר והמשיך. "הצדק דורש שלא ייאלץ אדם אחד למלא את מחייתו של אחר, וזהו הכלל היחיד שמצאנו לנכון להחיל במקרה זה. רשמנו לפנינו שבמקרה הנידון, הפליט מצא עבודה ומגורים, ואין איש יכול לבוא בטענות. הפליט שמעון יורשה להשאר ולהפוך לאזרח העיר." מחיאות כפיים מילאו את האולם.

לאחר שאלו סרבו לגווע במשך רגעים ספורים, הכה השופט בפטיש והיסה את הקהל.

"אמרנו כל מה שיש בסמכותנו לומר. אין המגזרים מחויבים בדבר מלבד כך. אולם תפקידנו, שאותו קיבלנו ברגשי חובה כבדים, הוא לשמור על הצדק. ואנו מקווים שאנשי ירושלים יקשיבו לקולנו וישמעו, גם אם לא נאמר בסמכות, ויעשו בעצמם צדק איפה שאין באפשרותנו."

השופט הביט שוב באולם, ובמיוחד העביר מבטו אל יציע אחד בו ישבו כמה מראשי המגזרים השונים, שבאו לצפות במשפט. "שמענו," המשיך, "את הדברים שגם אתם שמעתם. אותו שמעון העומד לפנינו סיפק למשמר העיוור ראיות לעלילה שהייתה מסכנת את עקרונותינו הקדושים ביותר, שלא לומר את חיינו. ועל הראיות עוד הוסיף וסיפק את המעורבים בעלילה. כל זאת עשה תוך סיכון אישי רב לעצמו, וליקירת נפשו. וזו האחרונה עוד שבויה, ורק הפעולה הנמרצת שלו מנעה את מותה."

כעת הסתכל השופט היישר אל היציע והוסיף רק, "לדעתנו המלומדת, הצדק צריך להיעשות, ובידיכם הכוח לעשותו." הוא הכה בפטישו שוב, וקם ממקומו. אחריו קמו ארבעת השופטים הנוספים. הם יצאו בטור מאולם המשפט.

שמעון הפך פניו ועבר אל צדו השני של הגשר הריק. משם נשקפו אליו הרי ירושלים. כשהשפיל את מבטו, לא ראה את האספלט המפורר עליו פסע בדרכו פנימה. על הנתיב העתיק עמדו שלושה טורים ארוכים וצבעוניים. אנשים במדים לבניםאפרפרים חבושים בכומתות מכל הצבעים ונשק על כתפם. בניה של ירושלים עמדו ופניהם מערבה, ללוד. לראשונה בזיכרונו של מי מן החיים, ירושלים יצאה למלחמה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “קידוש לבנה (סיפור)

  1. פינגבק: השופט לינץ' לעולם לא ישן | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s