חושך באמריקה (1-3): היסטוריה עממית

colonial_soldiers_2018

אחרי יומן הקריאה של הקפיטל ושל פעולה אנושית, עבר זמן רב ולא כתבתי עוד יומן קריאה מלא. אבל השבוע נפל דבר. הוצאות הספרים בככר רבין ניצלו את ההתמכרות שלי וגרמו לי לקנות את "היסטוריה עממית של ארצות הברית", אחד מספרי ההיסטוריה המדוברים ביותר בעשורים האחרונים. דווקא מפני שהוא ידוע כחביב על חוגים סוציאליסטיים, החלטתי לקרוא אותו. זו שאיפה מתמידה שלי לקרוא דברים שעשויים ללמד אותי משהו, וזה בהרבה מקרים אומר לקרוא דברים שאני צפוי לא להסכים אתם.

ובכן, הכותב, הווארד זין, מתאר את עצמו כסוציאליסט, אולי אפילו סוציאל דמוקרט. לפי מה שכתוב, הוא ממש מרקסיסט. זאת ועוד דחפו אותי לכתוב יומן קריאה. כמו בסדרת הקפיטל, מעניין אותי לקחת את העובדות שזין מביא, ולראות אם הפרשנות שלו טובה מפרשנויות אחרות, או ששוב ישנה פרשנות טובה יותר, שתעזור לנו להבין לעומק יותר.

לפני שנתחיל, עניין מנהלי. מצאתי שהכותרת "היסטוריה עממית של ארה"ב (#): כותרת משנה" אוכלת לי את המסך יותר מדי. לכן הפוסטים בסדרה זו ייקראו "חושך באמריקה". את השם הזה בחרתי כדי לשקף את כוונתו של זין: להביא את ההיסטוריה של העניים, החלשים והנדכאים. בעניין הזה יש לתת לזין קרדיט: הנושא הזה נראה היום מובן מאליו. אתה קורא את הספר וחושב לעצמך, נו – כאילו לא ידעתי שהיו עוני ושעבוד בקולוניות. אבל העובדה שאתה חושב ככה מיד היא אולי השפעתו של הספר הזה עצמו, שנמצא בשיח הציבורי כבר מעל ל-30 שנה.

ובכל זאת, היום הנושא מובן מאליו. הנושא היותר מעניין הוא מה ניתן ללמוד מההיסטוריה העממית על מדיניות מודרנית. בפרקים הראשונים שקראתי, יש שני נושאים שראוי להזכיר: הבלבול המושגי שבקריאת שם למדיניות; ותפקידו של ההיסטוריון כמשפיע על מדיניות.

דיכוי, בכל שם אחר ריחו יבאש

בואו לא נרקוד סביב הנושא. האשם בכל הסבל, לפי זין, הוא הקפיטליזם. מכיוון שמילה זו לא מופיעה באינדקס (בניגוד למספר ערכים תחת "קומוניזם"), שבתי ותרתי אחריה בפרקים אלו. היא מופיעה למשל כאן:

צמא אדיר היה במדינות הקפיטליסטיות הצעירות של אירופה: צמא לזהב, לעבדים, לפרי האדמה … את חלבו של העולם החדש ינקה כלכלת הכסף החדשה העולה מתוך הפאודליזם, במה שקרל מרקס כינה מאוחר יותר "הצבר ההון הראשוני". היתה זו לידתה האלימה של מערכת מורכבת של טכנולוגיה, עסקים, פוליטיקה ותרבות שעתידה למשול בעולם בחמש השנים הבאות. [עמ' 25, כל הציטוטים מהוצאת בבל 2007]

את זה זין לא מוכיח. הוא מתאר יפה את קיומה של תאוות בצע, ולפני כן הוא אף טוען שקפיטליזם מוביל לתאוות בצע. זוהי שטות מוחלטת: תאוות בצע וכוח קיימת בכל חברה. אם היא מוצאת לפועל דרך מסחר או דרך הלשנה על שכנך, דרך שיתוף פעולה או דרך כיבוש אפגניסטן (כפי שעשתה האימפריה הסובייטית) – כאן כבר טמון הבדל גדול. אם "החקלאות הקפיטליסטית" דורשת תמיד אדמה נוספת בשל תאוות בצע [עמ' 46], או שההצלחה שלה מייצרת אוכלוסיה נוספת שדורשת אדמה נוספת – אלו הבחנות שונות שמובילות למדיניות מומלצת שונה. אבל רגע! האם מדינות אירופה היו קפיטליסטיות?

כדי להיות הוגן כלפי הווארד זין, התשובה הראשונה היא שאני לא יודע, כי זין לא אמר לי מה זה קפיטליזם. אם כל כוונתו היא שקפיטליזם פרושו תאוות בצע המצדיקה הכל, הפסקה הקודמת משאירה אותנו עם כלום. אבל האזכור של מרקס מבהיר לי את כוונתו של זין. הקפיטליזם של מרקס גם לא הוגדר אף פעם, אבל בגדול אנחנו מדברים על זכויות הקניין כחזות הכל. זה לא מתאים להגדרה שלי (שתיכף נגיע אליה), אבל לפחות זה נותן לנו משהו לעבוד איתו.

הפאודליזם חילק רכוש לפי מעמדות חברתיים מוגדרים, לפי רצון המלך, ולמעשה לפי כוח החרב. המושג של זכות קניין שלא תלויה בתואר או ברצון המלך היה קיים תמיד, ותמיד היו בעלי רכוש קטנים. תקופת הרנסנס הפכה את המושג הזה לחשוב יותר. התפתחות המסחר והדרכים הביאו לעליית מעמד של סוחרים, בנקאים ובעלי מלאכה, שלא תאמו למודל בעל האדמות המסורתי. המלכים והנסיכים שנהיו תלויים במעמד זה בשל מלחמותיהם נאלצו לאט לאט להכיר בזכויות מסוימות שלהם. כך התחיל באירופה התהליך בן מאות השנים של יציאה מפאודליזם לחירות. אך בזמן הביניים, היה עירוב שדרגתו שונה ממדינה למדינה. אף שמדינות אירופה היו במגמה של מעבר מפאודליזם לזכויות קניין, הן לא היו קפיטליסטיות של ממש, אפילו לא במונחיו של זין:

שרשרת הדיכוי בווירג'יניה היתה מורכבת. מתיישבי הספר הלבנים שדדו את האינדיאנים, והאליטה של ג'יימסטאון הטילה את מסיה ואת שלטונה על המתיישבים. כל המושבה נוצלה על ידי אנגליה, שקנתה את הטבק במחירים שהכתיבה … [עמ' 64]

כאן מתאר זין את תפקידו של המרקנטיליזם, התערבות מדינית שבינה לבין זכויות קניין אין דבר וחצי דבר, וכבר הארכתי בנושא בפוסט אחר. במקומות אחרים, זין מתאר לנו את המצב הבא:

המושבה ניו יורק היתה מעין ממלכה פאודלית. בעליה הראשונים, ההולנדים, יצרו מערכת של פטרונות באחוזות הענק שלאורך נהר ההדסון. לברונים, אדוני האחוזות, היתה שליטה מוחלטת על חיי אריסיהם … תחת המושל בנג'מין פלטשר, שלושה-רבעים מאדמת ניו יורק חולקו לכשלושים בני אדם. הוא העניק לידיד חלקה בגודל של 122 אלף דונם תמורת תשלום שנתי סמלי של 30 שילינג.

דברים דומים נאמרים על ווירג'יניה ומושבות אחרות. כלומר – אפילו אם מדינות אירופה היו קפיטליסטיות (מה שלא היה, כפי שראינו), המושבות לא היו – לפחות בתחילתן. יותר נכון לומר שאולי קרה כאן משהו דומה למה שקורה היום בסין: שחרור משמעותי של הכלכלה נתן למשטרים אותוריטריים שליטה על בסיס תעשייתי ופיננסי מוצק, שאפשר להם לייצא את האותוריטריות למקומות אחרים. כפי שסין כעת מגדילה את צבאה ומייצאת אותו לים סין הדרומי ולאפריקה, כך עשו השלטונות הפאודליים בעיקרם של מדינות אירופה בעזרת ניצניו של מה שמרקס וזין מכנים קפיטליזם.

תפקידו של ההיסטוריון

מה שמרקס וזין מכנים קפיטליזם הוא לא בהכרח המדיניות שלפעמים מתקראת קפיטליזם בדיון עם סוציאליסטים. פעמים רבות ה"קפיטליזם" הוא שם למשהו שלפני מרקס נקרא ליברליזם. הליברליזם הקלאסי לא התמקד דווקא בכלכלה חופשית, אלא גזר את הכלכלה החופשית ממושג עמוק יותר, של זכויות הפרט. על חשיבותו של מושג זה נראה שיש לנו הסכמה, לי ולזין:

אם אכן מוטל עלינו להקריב קרבן למען הקדמה האנושית, האין זה חיוני לדבוק בעיקרון שהקרבנות המועדים זכאים להחליט בעצמם על כך? לכולנו מותר לוותר על משהו משלנו, אך האם יש לנו זכות להשליך למדורה את ילדיהם של אחרים, או אף את ילדינו שלנו, למען קדמה שאינה מוחשית, לפחות לא כפי שהבריאות והחולי, החיים והמוות הם מוחשיים? [עמ' 33]

הנצחונות הגדולים של הליברליזם, שלפחות חלק ממטרותיו נראה שמקובלות על זין, היו במאות ה-18 וה-19. המהפכה האמריקאית, למרות שלא הפכה את העולם למושלם מייד, לפחות שריינה את זכויות הפרט בצורה שלא היה לה אח ורע. היא סיפקה השראה גם למהפכה הצרפתית והכרזת זכויות האדם והאזרח, שהיה מסמך ליברלי, ואחת היא מה בא אחריו.

המגמה המבורכת הזאת התנהלה ראשית בקולוניות האמריקאיות, ולאחר מכן יוצאה לאמריקה. מראשית פאודלית, האמריקאים הגיעו תחילה לחרות ללבנים באשר הם, לאחר מכן לחרות לכל הגזעים; לרפובליקה ייצוגית, ולאחר מכן לזכות הצבעה הולכת וגדלה. לחופש דת, לראשונה בהיסטוריה המערבית. איך קרה שכל זה קרה דווקא בארה"ב?

זין מתאר לנו הלכי רוח מרדניים בקולוניות, כבר מראשיתן. מרידות של משרתי-חוזה, של עבדים, אינדיאנים, וכולם ביחד. הוא מתאר בריחות, הסתערויות של עם רב על בתי כלא כדי לחלץ משם את עמיתיהם, וכן הלאה. האם הרוח הזו נולדה מריבוי המשרתים הכבולים שנשלחו בעל כורחם לקולוניות, ומהעבדים הרבים? האם חולשתו וריחוקו של המנגנון הפאודלי היו קרקע פורה לצמיחת רעיונות החירות בקרב אלו שהרגישו בעוצמה הרבה ביותר את חסרונה?

לא נראה לי שנקבל תשובה לשאלה הזו, מפני שלדעת זין, זה לא תפקידו לעסוק במגמה החיובית הזו:

מיון, פישוט והדגשה – אין מנוס מכל אלה, להיסטוריון כמו לקרטוגרף. אך העיוות שבמיפוי הוא רק אילוץ טכני, בעוד שהעיוות שמייצר ההיסטוריון הוא גם אידאולוגי והעיוות הזה נשתל בתוך עולם של אינטרסים מנוגדים, שבו כל רגש, מכוון או לא, תומך באינטרס מסוים: כלכלי, פוליטי, גזעי, לאומי או מיני.

בנוסף, האינטרס האידאולוגי אינו ברור מאליו כמו האינטרס הטכני של עושה המפות. לא. בדרך כלל הדברים מוצגים כאילו לכל קוראי ההיסטוריה יש אינטרס משותף, שאותו משרתים ההיסטוריונים כמיטב יכלתם. כמובן, איש לא מנסה לרמות בכוונה; היסטוריון עובר הכשרה בתוך חברה שבה חינוך וידע מוצגים כבעיות טכניות של הצטיינות ולא ככלי נשק במאבק בין מעמדות, גזעים ולאומים.

… מי שמציג היסטוריה של ארץ כלשהי כסיפורה של משפחה מסתיר קונפליקטים עזים – מדי פעם בולטים, ככלל מודחקים – בין כובש לנכבש, בין אדון לעבד, בין בעל הון לפועל … עולם של תליינים וקרבנות. ובמילותיו של אלבר קאמי, "בעולם זה חובתו של אדם חושב היא לא לעמוד לצידם של התליינים". [עמ' 21-22]

זין רואה את ההיסטוריה כמאבק בין חלשים וחזקים, ולא רואה את העובדה שבמערב, החלשים נהיו חזקים יותר ואילו במקומות שלא אימצו את חרות הפרט (חברתית וכלכלית), העניים המשיכו לדשדש ואף שקעו מטה, כמו בוונצואלה. בעניין זה, חבל שזין לא רואה את תפקיד ההיסטוריון כנובע מאינטרס משותף של כולנו לדעת את האמת ולשפוט לאורה הצעות מדיניות. אם היה רואה זאת כך, אולי היה מצליח לראות לא רק את הניצול והשעבוד, אלא את החרות והשגשוג שצמחו מתוכם. ההצגה של זין עד כה מוגבלת בכך שממימד הזמן לא נמצא בה. זה מפתיע שבספר היסטוריה מימד הזמן לא נוכח, אבל זה המצב: זין בוחר להציג חלקות זמן נפרדות, לכל אחת סיפור דומה של חזקים וחלשים, ואף אחת לא קשורה באמת לרעותה, לא בקשר של קדמה ואפילו לא בקשר של התקדמות לעבר עתיד מרקסיסטי כלשהו – למעט דרך אזכור "הצבר ההון הראשוני" של מרקס, שכזכור שימש כתרוץ לנישול העשירים מרכושם.

בעיני זה חבל, מפני שאני בכנות מאמין במה שאומר לנו זין בעמ' 23: "היסטוריון שמציג את העבר כרצף של כשלונות הופך למשתף פעולה במעגל אין סופי של תבוסות. היסטוריה יצירתית היא היסטוריה שצופה פני עתיד אפשרי ואינה מכחישה את העבר. אני מאמין שהיסטוריה כזאת יכולה להדגיש את האפשרויות העתידיות הטמונות באותם רגעים חבויים בעבר שבהם, גם אם בהבזקים רגעיים, בני אדם הפגינו יכולת להתנגד, להתלכד, ולעתים אף לנצח." אך אני מאמין שאם המסר של ההיסטוריה האמריקאית בעיני זין הוא שהחלשים יכולים לנצח, הוא גם לא מקורי, גם מרפה ידיים (שהרי, מיעוט נצחונות יכול ללמד על ריבוי כשלונות) וגם מעוור אותנו לדרכים שבהן באמת אנחנו יכולים לנצח, לשגשג ולהתקדם. בפרקים הבאים, אני מקווה לגלות שהמסר רחב יותר, גם אם אני כבר רואה שיהיה לי עם מה להתווכח.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חושך באמריקה (1-3): היסטוריה עממית

  1. פינגבק: חושך באמריקה (4-7): אוויר החירות ואש הפלגנות | תפרים

  2. פינגבק: חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s