חושך באמריקה (4-7): אוויר החירות ואש הפלגנות

cavalry

בפרק הקודם של יומן הקריאה טענתי שבארצות הברית התקיים תהליך ייחודי בהיסטוריה של יציאה מפאודליזם לחירות – תהליך שהוליך את העולם המערבי כולו אחריו. בפרקים אלו אנחנו חוזרים אל שלב שבו החרות עוד היתה מוגבלת. הקבוצות העיקריות שסובלות בפרקים אלו הן העניים, הנשים והאינדיאנים (העבדים מגיעים בהמשך). בהתמקדות בקבוצה הראשונה (העניים), אנחנו מתחילים לקבל תשובה למשהו ששאלתי בפרק הקודם: איך קרה שכל זה התרחש דווקא בארה"ב?

הקבוצה השניה, הנשים, ממש לא מעניינת בסקירה של זין. אתם כבר מכירים את הסיפור וזין לא מוסיף תובנות – אולי רק העובדה שציטוטיהן של פמיניסטיות אמריקאיות מדגישים פמיניזם ליברלי ("אל תמנעו מאיתנו" תחת "תנו העדפה מתקנת") והאנקדוטה המעניינת שמרי וולסטונקרפט, מהכותבות הפמיניסטיות הראשונות והמשפיעות, כתבה חלק מפורסם מדבריה כתגובה לאדמונד ברק, מחבר "מחשבות על המהפכה בצרפת". מכיוון שקראתי את האחרון, אני חושד שזין מגזים מאוד בחשיבות ציטוטים מסוימים משם, בעיקר מפני שבכלל לא זכרתי את קיומם ולא מצאתי אותם ברפרוף חוזר או ניסיונות חיפוש באינדקס ובגוגל. אז נמשיך הלאה.

האינדיאנים והמלחמה נגדם מביאים לנו את הנושא של שתי שיטות ארגון חברתי, ולמה אחת נצחה. אנחנו יכולים כאן לחדד משהו מהמסקנה של ג'ראד דיאמונד, מחבר "רובים, חיידקים ופלדה", ששם דגש על השוני בזמינות האפשרויות למסחר בין העולם הישן לחדש. אבל נגיע לכך רק אחרי שנדון בקבוצה הראשונה.

של מי המהפכה הזאת בכלל?

זין מתחיל בהצגה מקוממת משהו של המהפכה האמריקאית. אליטת המושבות, כך הוא אומר, גילו שיצמח להם יתרון משליטה עצמית, והעברת הכוח מאנגליה אליהם. אך כדי לבצע זאת הם היו צריכים לגייס את ההמון. הוא פותח בפסקה הזו לתאור המעמד שהכריז על עצמאות בשנת 1776:

הם גילו שיצירה של אומה, סמל, ויחידה חוקתית בשם "ארצות הברית של אמריקה" תאפשר להם להשתלט על אדמותיהם, רווחיהם ועצמתם המדינית של אליטת האימפריה הבריטית. המנהיגות החדשה תוכל לרסן מרידות פוטנציאליות ובו בזמן לגבש קונצנזוס של תמיכה עממית בשלטון ובפריווילגיות שלה עצמה.

למה אני אומר שזה מקומם? יש פה מידה מסוימת של צדק. מי שהוביל את ההתנגדות לבריטניה היה מעמד בעלי הרכוש. לשם כך הם הובילו ועודדו גם את השכבות מחוסרות הרכוש להתקומם – מלבד כאשר התברר שחסרי הרכוש מתקשים להבדיל בין בעלי רכוש מתוקף תפקידם בשלטון הדיכוי לבין בעלי רכוש שהרוויחו אותו במסחר ועשיה. אליטת בעלי הרכוש נדרשה לפעמים לא לשלהוב ההמון, אלא דווקא להרגעתו. אך אין בכך כדי לתמוך במסר של זין, כאילו לעם עצמו לא היה רווח מההתקוממות, או שההתקוממות נועדה לשמר פריווילגיות.

ראשית, יש לזכור שרוב המהפכות המוצלחות (אם לא כולן), ובכללן גם המהפכה הצרפתית והמהפכות ברוסיה (הדמוקרטית ואחריה הבולשביקית), הובלו על ידי אליטה כלשהי. למעמדות המדוכאים לרוב לא היה את הכוח או היכולת האינטלקטואלית לזהות את המקור לתלאותיהם, ולהתאגד על מנת לטפל בשורש הבעיה. העובדה שאליטה כלשהי הובילה מהפכה לא מספיקה כדי להרשיע את המהפכה או אפילו את האליטות, למרות שברור שלאליטה זו היה אינטרס בעניין. אז האם להרשיע את האליטה של אנשי המושבות?

לשם כך יש לשאול מהן אותן "פריווילגיות" עליהן מדבר זין. כאן שוב צץ המרקסיסט המודרני שבזין, המעוות משמעותה של מילה על מנת להקנות לה מטען רגשי שלא מגיע לה. מסתבר מהמשך הפרק שהדברים עליהם הגנו מנהיגי המהפכה הם הדברים שנקראים היום "זכויות הפרט". בכללן, כמובן, גם זכות הקניין עליה דיברנו בפרק הקודם. אך עליהן נוספו זכויות כמו "הבֶּאָס קורפוס" (זכותו של עציר לראות שופט) וזכויות דומות. אלו לא זכויות יתר, כפי שמרמז השימוש במילה "פריווילגיה" (מילה שמשמעותה המילולית היא "חוק פרטי"). להפך. ראו איך אנשי המושבות תיארו את העניין (בצדק לדעתי) במכתב למלך משנת 1774 (שהרי, בניגוד להצגה של זין, הקונפליקט בין המושבות לכתר התבשל זמן רב לפני הכרזת העצמאות). כנתיני הכתר, כתבו, הם דורשים רק את הזכויות שמגיעות להן לפי החוק הבריטי כאנשים חופשיים.

זכויות הפרט (והקניין) היו, לדעתי, אינטרס של כל השכבות, גם של חסרי הרכוש. הסיבה היא ששמירה על זכויות אלו מביאה שגשוג לכולם, ובסופו של דבר הופכת גם את העניים לבעלי רכוש. כבר אצל הווארד זין אנחנו שומעים שכשליש מאוכלוסיית המושבות היו בעלי רכוש. זה נראה כמו מספר קטן, אבל זין מספר לנו שבזמן ההוא היה זה מספר חריג בגודלו. החירות היחסית ממנה נהנו נתיני הכתר, ובמיוחד המושבות המרוחקות מהתערבות בריטית מוגזמת, השיגה כבר תוצאות.

ומנגד, אי אפשר לצפות מהציבור הרחב שיבין תמיד את התהליך, או ישווה בין חלופת זכויות הפרט לחלופת השוד והביזה. כל עוד ישנם עניים ועשירים, יהיה מי שירשיע את השיטה בחוסר השוויון בלי להשוות לאלטרנטיבות. הווארד זין, בנסיונו להרשיע את האליטות בהגנה רק על האינטרס שלהן, מצביע על כך שמנסחי החוקה האמריקאית הכירו בכך. הוא מביא את מאמר "הפדרליסט" מס' 10 לדוגמא. מאמרי הפדרליסט היו סדרת מאמרים שהסבירו לציבור את כוונת מנסחי החוקה, על מנת לבנות תמיכה בקבלתה במשאלי עם. במספר 10 מסביר ג'יימס מדיסון שתמיד תהיה החברה מחולקת על ידי ריבים, ושמקורם בחלוקה הלא שווה של הרכוש, שתמיד תגרום לשוני באינטרס בין מי שיש לו למי שאין לו.

לצערו של זין קראתי את מאמרי הפדרליסט במלואם (זמינים בעברית בהוצאת שלם) וכבר ציטטתי אותם בעבר ב"תפרים". אני ממליץ בין השאר לקרוא את מספר 10, כי הוא תקף היום כמו תמיד. מדיסון מסביר שם את בעיית הפופוליזם, אם כי הוא קורא לה שם "פלגנות" (faction). כשהעם מרגיש שרע לו, תמיד יהיה מי שימכור לו הסבר שמתאים לו, ויסית אותו לפגיעה בעשירים וברכושם. אבל מכיוון שבטווח הארוך שמירה על זכויות הפרט חשובה גם כנגד רצון האספסוף, יש לנקוט אמצעים. אך ג'יימס מדיסון מסביר שפגיעה בחירות כדי לרסן את האספסוף היא "תרופה שגרועה מהמחלה". היכולת להתאסף ולהתאגד, וחופש הביטוי אף של הגרוע בדמגוגים הם כאוויר לנשימה לדבריו. ביטול החרות כדי למנוע מרידות של אספסוף מוסת כמוהּ כביטול האוויר כדי להלחם באש. תחת זאת, הוא מציג את היתרון של הפדרליזם כסוג של חומת אש: אפילו אם במדינה אחת תשתלט האש, עדיין לא תאכל את המדינות שסביבה בקלות רבה כל כך, והנסיבות המקומיות יוכלו במקום אחד.

בקיצור – למרות ניגוד האינטרסים המדומיין או האמיתי בין העשירים לעניים, התוצאה היתה חוקה ליברלית ששמרה על שני הצדדים. היא היתה שיפור ניכר על מה שהעולם הכיר בזמנו מבחינת הכלים שנתנה לציבור לשמור על חרותו. כמובן, היא לא היתה מושלמת, אפילו עם עשרת התיקונים הראשונים (מגילת הזכויות) ולא תמיד שמרו עליה. זין מביא דוגמא או שתיים, שלא מוסיפות לי הרבה על מה שאני יודע מהספר המומלץ All the Laws But One, אבל אולי כן מדגישות את העניין החשוב שהתעלמות מהחוקה לא נעשתה רק בזמן מלחמה, אלא בכלל כאשר הנשיא הרגיש שהמצביעים לא יעשו מזה עניין גדול ואולי אף יתמכו בכך. החוקה היא מוסד חברתי חשוב שיכול לעזור למי שרוצה בכך לשמור על החרות – הוא מאפשר לאחד כזה להפעיל את בתי המשפט, לגייס את האזרחים המאמינים בחוקה ואת העיתונות, וכן הלאה. אבל החוקה ללא אנשים שיחיו אותה היא קלף מלוכלך ותו לא. את זה צריכים לזכור כל תומכי החוקה לישראל באשר הם.

דבר אחד ממשי מאוד שהחוקה נתנה לעם האמריקאי ומוזכר תדיר אצל זין הוא הזכות לשאת נשק. אני אמביוולנטי בדרך כלל לגבי הזכות הזו, התיקון השני לחוקה. אני יודע באופן תאורטי את החשיבות שלה במניעת עריצות, ומנגד זוכר תמיד את העלות המתמשכת בחיי אדם מהחזקת נשק חם נרחבת. אך הווארד זין מחייה אצלי את התאוריה היבשה ומביא מספר מקרים בהם העם נושא הנשק קם נגד האליטות בתקופת המהפכה ולפניה, ודאג לשמר את חירותו. אחת ההתקוממויות האלו היתה זו שהוציאה מתומס ג'פרסון את האמירה שאת עץ החירות יש להשקות מפעם לפעם בדמם של עריצים. הוא לא התכוון לבריטים, כפי שזין לימד אותי, אלא לממשלות המושבות שנאלצו לפעמים לעמוד מול התקוממויות כאלו. וגם אחרי ראשיתה של ארה"ב, הזכות לשאת נשק שימרה את החרות בקרב את'נס, בידי הפנתרים השחורים, ואפילו בתקופת אובמה, בקרב חוות בנדי.

חיים, חרות ורכוש

גם האינדיאנים נאלצו תדיר לשאת נשק נגד ארצות הברית. ובאופן קבוע, האינדיאנים הפסידו. הם סבלו מנחיתות חומרית וארגונית משמעותית. ומנגד, זין אומר שהחברה אצלם היתה חופשית יותר. היתה גם אצל חלקם עבדות, אם כי קלה ונוחה יותר לדבריו. אך נשים היו בעלות מעמד טוב בהרבה, ולא היה אצלם את התנאים הגרועים להם זכו עבדים ומשרתי חוזה במושבות. לכן היו מהמעמדות הנמוכים כאלו שברחו לאינדיאנים.

הנחיתות האינדיאנית דורשת הסבר, שהרי חברה חופשית אמורה להוביל לשגשוג חברתי וחומרי. כשהאירופאים הגיעו, החברה היותר שוויונית הזו היתה בנחיתות טכנולוגית משמעותית. ג'ראד דיאמונד, בספר "רובים, חיידקים ופלדה", טען שהמבנה הגאוגרפי של אמריקה נתן לה פחות הזדמנויות לסחר מפרה, ובכך טמון ההבדל. אבל האינדיאנים המשיכו להיות בנחיתות מאות שנים הלאה. גם האינדיאנים שכן הצליחו לשגשג ולהציב מכשול להתפשטות האירופית, עשו זאת על ידי אימוץ רעיונות אירופיים.

כשתהיתי על ההבדל בין החברה הפחות חופשית (בדברים מסוימים) של האירופאים לזו של האינדיאנים, הבנתי שהחלק החסר הוא זכויות קניין. זין מלמד אותנו שהאינדיאנים התקשו להבין את המושג של בעלות על אדמה, וראו אותו כדומה למושג של בעלות על האוויר. השבט האינדיאני היה קולקטיב. אנשים היו חופשיים לצוד, אך לא מעבר לכך. ללא זכויות קניין, החרות האישית יכלה לתת רק יתרון מוגבל. גם אם היתה אפשרות נרחבת יותר לסחר ביבשת אמריקה, היא לא היתה מתרגמת למה שהיה בעולם הישן, כי חלק גדול היה אובד לניהול גרוע, חוסר מוטיבציה לשפר, ושאר קללות הקולקטיביזם.

לכן, ניתן להבין נקודה מסוימת שזין מצביע עליה: בהכרזת העצמאות נטען שכל אדם זכאי ל"חיים, חירות ורדיפה אחר האושר". בחוקה של ארה"ב, שנכנסה לתוקף ב-1789, הביטוי הוא "חיים, חירות ורכוש". זין משתמש בהבדל כדי לטעון שהאליטות היו מודאגות בעיקר משמירה על רכושן. אני רואה זאת כהבנה שהרכוש הוא תנאי הכרחי לרדיפה אחר האושר. אין אושר רב בלמצוא את עצמך רמוס תחת מגפה של מעצמה זרה. הולנד, המדינה החופשית ביותר באירופה בתקופה הקולוניאלית, למדה זאת על בשרה כשהבריטים לקחו את מושבותיה שעליהן לא הגנו כראוי. האמריקאים, כפי שציינתי בעבר, למדו את הלקח.

לסיכום – למרות הדגש שבספר של זין על הסובלים והנדכאים, אני רואה בספר תהליכים חיוביים. המהפכה האמריקאית הוכיחה את עצמה ככלי רב עצמה לשיפור. גם אם השיפור לא בא מייד, הוא היה עדיף על החלופות. לאינדיאנים הוא לא היה עדיף, כי הם לא אימצו את הכלים הנכונים, ולא הפכו לחלק מעולם הרכוש הפרטי וזכויות הפרט, אלא נשארו קולקטיביסטים, גם אם מהסוג האנארכי יותר. אם כבר אנארכיזם, עדיף ללכת לכיוון של אנרכו-קפיטליזם, שבו זכויות הקניין הן מוסד חברתי מרכזי, ולא לאנרכו סינדיקליזם, בו השבט (או הקומונה) הם הבעלים של הכל, וליחיד אין דבר.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חושך באמריקה (4-7): אוויר החירות ואש הפלגנות

    • לא ברור לי איך אתה מגדיר כל אחד מהם.
      אני, בכל אופן, מינרכיסט: אני מאמין בצמצום משמעותי של תפקיד המדינה, בעיקר בהגנה על החיים, החרות והרכוש של אזרחיה. אני לא הולך עד כדי אנארכיה, בעיקר מטעמי אגנוסטיקה.

  1. פינגבק: חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s