חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט

chapultepec

אני חושב שהשאלה הגדולה שיש לנו מהפרקים הקודמים (היסטוריה עממית, אוויר החרות ואש הפלגנות) היא זו: האם המצב בארצות הברית היה כזה שמעודד חרות יותר מבארצות אחרות? זו לא שאלה של הווארד זין. זו שאלה ששאלתי אני, בעקבות ההצגה החד-צדדית של זין שמציגה את ההיסטוריה ללא שום הקשר ומשתמשת, כאמור, בשיטת אמא של העשירים ערביה. הפרקים בסקירה הנוכחית נותנים לנו – טוב, לא תשובה, אבל לפחות דברים שכדאי להשוות לאורם. הם מדברים על שלוש מלחמות: מלחמת ארה"ב-מקסיקו, מלחמת הצפון בדרום, ומלחמת הליברלים בסוציאליסטים – מלחמה שכמעט ונגמרה בהקמת ברית המועצות של אמריקה. מה נוכל ללמוד מהמלחמות האלו על השאלה הגדולה שלי?

אם נוסיף קצת ידע היסטורי מבחוץ, הדברים שזין לא מספר לנו, נוכל ללמוד לא מעט. נתחיל ממלחמת ארה"ב מקסיקו. המלחמה התחילה בעקבות סכסוך גבולות בין מקסיקו לטקסס (שמרדה במקסיקו והצטרפה לארה"ב זמן לא רב לפני כן). התוצאה: צבא ארצות הברית דרס את מקסיקו, גם אם זה לקח זמן מה. ארצות הברית זכו* בשטחי קליפורניה, ניו-מקסיקו, ושאר המדבריות באזור הכללי. זין מקדיש את הפרק לשני דברים: תיאור סבלותיהם של החיילים בשטח, שישנו בתנאים מחורבנים ושכרם הולן תדיר; ואזכור עסקאות שבהן בעלי הון מכרו ציוד מחורבן לגנרלים בשטח, ברווח יפה. הדבר נועד כנראה לשרת את הנרטיב הכללי של "עשירים זה פויה, מדכאים עניים ומרוויחים על גבם". אך במוחי קיננה שאלה מציקה: מה היה בצבאות אחרים? כל מה שאני מכיר על צבאות התקופה, בכל העולם, הוא תנאי שדה קשים, יחס גרוע לחיילים הסדירים, הלנות שכר ועריקות. אני די בטוח ששאר צבאות העולם לא נתנו לחייליהם יחס טוב יותר משזכה לו החייל האמריקאי. לשם דוגמא, בואו נעשה את ההשוואה הברורה שזין לא טורח לעשות: מה היה בצבא מקסיקו?

וויקיפדיה אומרת שאחוז העריקות בצבא ארה"ב היה כ-8.3%, פחות מבמלחמת 1812, שללא ספק היתה יותר מוצדקת. אין מספרים על אחוז העריקות בצבא המקסיקני אך מוזכר שזו היתה בעיה משמעותית בצבא הזה. במקום אחר נאמר שאחוז העריקות בצבא מקסיקו היה כנראה גדול יותר, ללא מספרים. המספר היחיד שאני מוצא הוא שבמסע המלחמה הראשון, הצבא המקסיקני איבד 25% מחייליו לעריקות ומוות מתנאי הדרך. אבל מסע המלחמה הזה עירב 20,000 חיילים מקסיקנים (בתחילתו) מול פחות מ-5,000 אמריקאים, כשבמהלך המלחמה שרתו הצבא האמריקאי 111,000 איש כולל עריקים, אז לך תסיק משהו בטוח. בכל אופן, קל להאמין שהצבא המקסיקני היה במצב גרוע יותר, בהרבה, מפני שאלו התאורים שאני מוצא בכל מקום שמישהו טורח להתייחס לעניין. הצבא המקסיקני היה צבא איכרים שגוייס בכפיה כולו, והצבא האמריקאי היה בחלקו הגדול (אם כי לא כולו) צבא מתנדבים. הציוד המקסיקני, ואחת היא מי מכר אותו, היה גרוע בהרבה מהציוד האמריקאי. והמדינה היתה עניה יותר ויכלה לתת פחות אפילו ממה שממשלת ארה"ב נתנה בקמצנות לצבאה.

זה לא מפתיע אותי. מלחמת ארה"ב היא דוגמא אחת למצב שבו המדינה המתועשת ומפותחת יותר דורסת במלחמה את המדינה הפחות מפותחת כלכלית. והמדינה המפותחת יותר, בהנתן מספיק זמן לחרות לפעול את פעולתה, היא המדינה החופשית יותר. בין ארה"ב למקסיקו, אין ספק מי היתה החופשית יותר. מקסיקו קבלה עצמאות לא תחת הנהגת אליטה של סוחרים, אלא של כמרים. היא התחילה כמונרכיה חוקתית, והחליפה מצבים בין רפובליקה לא משמעותית לדיקטטורה. בזמן המלחמה היתה פחות או יותר דיקטטורה בראשות הגנרל סנטה-אנה, שאת שמו אתם בוודאי מכירים מהקרב על האלאמו. התבנית של חרות שמנצחת שעבוד חוזרת ממלחמת מקסיקו עד למלחמת העולם השניה ואחריה למלחמה הקרה. מה שבמיוחד מעניין אותנו הוא שהתבנית הזו התקיימה גם במלחמת האזרחים, הפרק הבא של זין. גם שם הצפון החופשי יותר והמתועש יותר דרס את הדרום המשעבד והחקלאי.

מלחמת האזרחים כמובן לא היתה מלחמה על ביטול העבדות, כפי שזין מזכיר לנו. היא התחילה כשמדינות הדרום פרשו מהאיחוד בסכסוך על הדרך הפוליטית של ארה"ב (שהיתה דרכו של הצפון). ההתדרדרות למלחמה, כנגד רצונו של הנשיא דאז אברהם לינקולן, היתה בשל סכסוך על איך לחלק את הרכוש המשותף, הפדרלי. בסופו של דבר העבדות הפכה לסיבת המלחמה בעיקר כי לא היה אפשר להמשיך לגייס את הצפון ללא מטרה מוסרית למלחמה. התוצאה הסופית היתה שחרור העבדים.

כאן זין מתעכב על העובדה שהשחרור כמעט ונהפך על כנו בידי פוליטיקאים בממשלות המדינות הדרומיות בשנים שלאחר המלחמה. מצד אחד יש כאן לקח חשוב שכבר נתקלנו בו: חוקה חופשית חייבת תמיכה של עם הרוצה חופש לעצמו או לגר הגר בקרבו. אחרת יהיה יחסית קל לדרוס אותה. מצד שני, אם לרגע משתמשים בידע שלנו על אמריקה שזין בוחר להתעלם ממנו, החוקה האמריקאית גם אפשרה לשלול ממדינות הדרום את הזכות לחלק מחוזות בחירה כדי להגן על חרות השחורים, ואף (בתקופה מאוחרת יותר) לשלוח את הצבא כדי להבטיח את ביטול הפרדת בתי הספר בדרום. כלומר, כאשר יש (אפילו רק בצפון) מי שרוצה בחופש, החוקה האמריקאית נותנת לו כלי רב עצמה. כדי לראות זאת ביתר שאת, אפשר לפנות לפרק האחרון בסקירה זו.

הפרק, הנקרא "מלחמת האזרחים האחרת", מתחיל בלתאר את המאבק על זכות הצבעה כללית. מרידות שונות של איכרים גרמו לשינוי המצב הפוליטי מזכות הצבעה לבעלי אדמות ורכוש בלבד, לזכות הצבעה לכל הגברים. האחרונה, מרד דור ברוד-איילנד, היתה בשנות ה-40 של המאה ה-19. זין מביא אך ורק את קיומו של המאבק (שוב, כדי להרשיע את האליטות המרושעות ולהזכיר שהיה "מאבק מעמדי" כל התקופה). אנחנו, כדי לשרת את שאלתנו הגדולה, משווים לשאר העולם. המתמודדת הקרובה ביותר היא בריטניה, שנהייתה מדינה חופשית אחרי ארה"ב (פחות או יותר ברפורמה החוקתית של 1830), אך זרעה את רוח החופש הרבה לפני, רוח שהוותה השראה גם למורדים בקולוניות האמריקאיות. בבריטניה, זכות הצבעה לכל הגברים ניתנה רק ב-1918 – השנה בה ניתנה זכות הצבעה לכל הנשים בארה"ב. זכות הצבעה מלאה לנשים בבריטניה ניתנה ב-1928. (מופתעים? בשוויץ השנה היא 1971, כשבאחד הקנטונים חיכו עד 1990, אמיתי לגמרי).

איך זה שבארה"ב, מעוז הקפיטליזם המרושע, החרות צעדה מהר יותר? לדעתי (הנתמכת במה שזין מספר), לאזרחי ארה"ב החוקה נתנה שתי חרויות חשובות: חופש הביטוי וההאספות שאיפשר ליותר "עושי צרות" לקדם אג'נדה של חופש; והחופש להחזיק נשק, שאפשר להם להפוך את המאבק לחמוש.

עם זאת החופשים האלו גם כמעט הובילו לאסון. לאחר מלחמת האזרחים, המאבק הפך להיות מאבק סוציאליסטי, כשמרידות של פועלים פרצו מספר פעמים. אני לא רוצה לדון שוב בשאלה האם מצבם של פועלי ארה"ב היה טוב או רע יותר משל העולם (רק בואו נזכור שלמרות הכל אנשים היגרו לשם משאר העולם). מה שמעניין כאן הוא ציטוט שמובא מפי היסטוריון אחר על מהומות סנט-לואיס, שבאופן הכי מובהק הונהגה על ידי מפלגת פועלים סוציאליסטית:

רק שם תפסו הסוציאליסטים את ההגה ללא עוררין. לעולם לא היתה עיר אמריקאית קרובה לשלטון סובייט פועלי (כפי שהיינו מכנים זאת היום) כפי שהיתה סנט לואיס שבמיזורי בשנת 1877. [עמ' 337].

בסופו של דבר המהומות האלו דוכאו בידי המיליציות של המדינות עם קצת עזרה מהצבא הפדרלי. ביודענו את מה שאנחנו יודעים היום על הצלחות הסוציאליזם, אנחנו יכולים לומר על ניצחון כוחות החרות על הסוציאליזם אך ורק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

כמה מילים לסיום

מצד אחד, נראה שניתן ללמוד מהספר עד כה משהו על חשיבות התמיכה העממית בחרות ועל הצורך, בכל זאת, במוסדות חברתיים וחוקיים שיהפכו את התמיכה הזו למציאות ממשית בשטח. מצד שני, אני לא בטוח שהספר הזה הוא המקום הטוב ביותר לעשות זאת. אני קורא אותו בייאוש. אמנם, כבר בהתחלה זין הזהיר אותי שייבחר נושאים מסויימים שחשובים לו. אבל יש הבדל בין דיון הוגן בנושאים נבחרים על מנת ללמוד על סמך האמת, ובין קטיף דובדבנים שנועד לגרום לקורא לקפוץ למסקנות ללא הוכחה. יתר על כן, בשלב זה של התפתחותי האינטלקטואלית, זה אפילו לא קשה לי לזהות את הבעייתיות איפה שהיא מופיעה; כשקראתי את הקפיטל היו כמה מקומות שהכריחו אותי לעצור ולחשוב, כאן – לא ממש.

אני אמשיך לקרוא את הספר, אבל אני מתלבט אם להמשיך לסקור אותו. אחרי הכל אני מצפה בעיקר לעוד מאותו הדבר. מצד שני, אולי בכל זאת הפרקים הקודמים נתנו לנו תרוץ לחפור יותר לעומק וללמוד משהו. מה דעתכם? האם אתם מקבלים משהו מהסדרה הזו? המשכה תלוי בכם.


* זכו – בתקופה ההיא "ארצות הברית" עוד לא היה בשימוש כשם עצם יחיד. ארצות הברית הן רבות, ולכן דובר על "ארצות הברית הן" ולא "ארצות הברית היא" למשל. השינוי התרחש לקראת סוף המאה ה-19 כפי הנראה. אגב, בגרמנית (ושפות בסביבה) עדיין ארה"ב מקבלת הטיית רבים (Die/den USA).

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט

    • אני רואה שלא קראת את מדיניות התגובות בקישור למעלה, אז אתה מתבקש לעשות זאת עכשיו. בעקרון אני לא מאפשר כאן הטחת עלבונות בעלמא ללא כל התייחסות לתוכן. ראה הוזהרת – תגובות נוספות בסגנון תמחקנה. כאן לא טמקא.

      אם אתה רוצה לתרום משהו לדיון, אתה מוזמן לומר מה בתוכן לא מצא חן בעיניך – ולמה. בצורה תרבותית.

        • טוב, ברור שקשה לדעת מאה שנה אחרי, אבל יש נקודות בהיסטוריה שהן כאוטיות: סטיה קטנה לכאן או לכאן, והתהליך יכל ללכת אחרת לגמרי. אני חושב שזו יכלה להיות נקודה כזו: אם כוחות החירות לא היו משיבים מלחמה לוועדי העובדים הסוציאליסטיים, בהחלט ייתכן שהמסלול משם והלאה היה נראה כמו במדינות שכן נפלו קרבן לאלימות הסוציאליסטית.

            • נו, אתה בעצמך אומר שזה אלימות.
              נכון שיש אלימות תחת כל משטר, אבל לא באותו היקף ולא מאותן סיבות. במדינות חופשיות האלימות פחות או יותר מוגבלת לשמירה על חיים, חרות וקניין. וועדים סוציאליסטים מפעילים אלימות גם כדי להכריח אנשים לשבות איתם, מדינות סוציאליסטיות מפעילות אלימות לכל דבר ועניין, ראשית מפני שהתכנון הריכוזי מחייב את זה (אנשים לא בהכרח משתפים פעולה מרצון) ושנית, כי ככל שהכשלון הכלכלי מתברר, יש יותר דיסידנטים להשתיק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s