לדבר עם חיילים על יחס אנושי

araiothayarden

הפרק האחרון של הסדרה המצויינת "יחידה מעורבת" הזכיר לי אפיזודה מהשרות הקצר שלי ברצועת עזה. חלק מהפרק מתמקד באחת החיילות במחלקת הטירונים שהסדרה עוקבת אחריה, כשהיא מנסה להסביר לאחד מחבריה למחלקה למה להתנהג יפה לפלשתינאים שהוא בודק במחסום. לצערי, היא לא שכנעה אותי כל כך, וזה למרות שמראש הייתי בצד שלה.

אותו דבר קרה גם לי כקצין צעיר. יום אחד במדרשת נווה דקלים, אספו את כל החיילים שלא היו בתפקיד באותו זמן (פלוגת מפקדה בגדוד שריון) לפעילות חינוך כלשהי, שבה הראו לנו סרט עם קליפים של מג"בניקים דופקים מכות לפלשתינאים חפים מפשע. הסרט זיעזע אותי, וכקצין צעיר הרגשתי שאני חייב לומר משהו לחיילים, אבל בסופו של דבר כמה שדיברתי לא אמרתי הרבה, וידעתי את זה. חזרתי על דברים כמו "אנחנו שריונרים, אנחנו יותר טובים מזה", אבל ידעתי כבר אז שמי שלא מסכים איתי מראש על מה טוב ומה רע לא ישתכנע.

זה חבל, כי לדעתי זה בהחלט חשוב להתנהג באנושיות לאוכלוסיה אזרחית שתחת שליטתנו, ואני גם יודע שהקשר בין הנושא הזה לבין מעשי רצח כזה שביצע אלאור אזריה הוא קשר די מיידי. הייתי רוצה שמי שמסכים איתי לא ימצא את עצמו מגמגם כשהוא צריך להסביר למה. אז הפוסט הזה הוא בשביל כל החיילים והחיילות שהולכים להכנס לדיון הזה עם אחיהם או אחיותיהם לנשק. לשימושכם: ערכת כלים להצדקת אנושיות במחסומים.

לדיון הזה יש שני צדדים: המצדד באנושיות (בואו נקרא לו "הסמולן" למען הנוחות) והמסרב להבין (בואו נקרא לו "חובב הצל"). נדבר על שניהם, אבל ראשית, אם הסמולן רוצה לנצח, הוא צריך להתחיל מעצמו. נסה להסביר לעצמך: למה אתה רוצה להפגין אנושיות במחסום? התשובה לכך היא הרבה פעמים רגשית. ותגובה רגשית לא מספיקה, למעט אולי כמוטיבציה למחשבה עמוקה יותר. הרי בן שיחך לא מרגיש את אותו הדבר. אז באמת, ועכשיו תשובה רציונלית: למה אתה רוצה להפגין אנושיות כלפי אזרח במחסום? אפשר לחשוב על כמה תשובות, והנה מה שעולה לי בראש כרגע, לא בסדר מיוחד:

  • "כי ככה חינכו אותי" – תשובה גרועה לדיון, מפני שאת הצד השני לא חינכו ככה בברור, אבל לפחות כדאי לדעת את זה על עצמך.
  • כי זה ישפר את הסיכויים לשלום בעתיד. כתבתי על כך פוסט שלם כשניתן פסק הדין במקרה אזריה. אני ממליץ לחייל המתעניין לקרוא אותו ולהבין את הטיעון לעומק.
  • כי אתה מרגיש הזדהות עם הסבל של מי שמולך. אם זה כי הוא יכל להיות אבא שלך, או כי הוא מזכיר לך את היהודי בסרטי שואה, או סתם כי אתה אדם שרגיש לזולתו ומרגיש את כאבו.
  • כי אתה מאמין שזה לא התפקיד שלך להיות יותר מבורג במנגנון הבטחוני, והמדינה היא זו שצריכה להחליט איזה יחס יינתן לעוברי המחסומים. אני לא חושב שמישהו מאמין בזה, ובכל זאת שמעתי מפי לביאות הירדן (גם החיילת וגם המ"מית) טיעונים ברוח הזו, אז אני מזכיר אותם. ובכל זאת, יש בכך חכמה מסויימת. היחס לאוכלוסיה אזרחית יכול להשפיע על חום הגזרה, להרגיע או להצית מהומות, והוא משמש גם ככלי מדיניות: הסרת מחסומים כתמריץ לשקט, אשרות עבודה למשתפי פעולה וכדומה. חשוב שידעו הפלשתינאים שגם אם הם לא אוהבים אותנו, לפחות הם יכולים להתקדם איתנו בעזרת שיתוף פעולה. אם המדינה היא זו שקובעת מדיניות וצריכה חיילים שאפשר לסמוך עליהם שיבצעו אותה, ואם הקלות לאוכלוסיה אזרחית יכולות לשמש ככלי מדיניות, וודאי שכחיילים, התנהגות מתאימה במחסום שקולה לכל פעולה צבאית אחרת תחת פקודות שאולי לא הבנת לחלוטין.

ומה חוץ מזה? אני בטוח שיש עוד מניעים שלא כתבתי, ואני אשמח אם הקוראים החביבים יתרמו עוד סעיפים. אנו נמשיך בינתיים אל הצד השני בדיון: עכשיו שאנחנו מבינים למה אנחנו רוצים את זה, השאלה הבאה היא למה שהצד השני ירצה את זה.

אולי כדאי להתחיל ממה בעצם הצד השני רוצה. כדאי לעשות זאת מפני שהדרך הקלה ביותר לשכנע מישהו היא לעזור לו להבין שמה שהוא רוצה נמצא בצד שלנו. ואם אי אפשר לעשות זאת, צריך לפחות לשכנע אותו שעדיף לרצות את מה שאנחנו רוצים מאת מה שהוא רוצה. בואו ננחש כמה דברים, בעזרת ניסיון החיים שלנו. אז מה רוצה חובב הצל?

  • כמו שלנו יש מניעים רגשיים, גם לחובב הצל יש. הוא כועס על הפיגועים ועל ההרוגים, הוא רוצה נקמה (לפעמים על דברים שחווה מכלי ראשון, כמו משה מאריות הירדן, שהגיע מקריית ארבע), או שהוא סתם רוצה שהקבוצה שלו תנצח – והקבוצה שלו זה ישראל, ונצחון לתפיסתו זה שהשני סובל כמה שיותר.
  • הוא מאמין שהערבים מבינים רק כוח, ושהתפקיד שלו הוא להראות להם כוח. להרתיע אותם.
  • הוא חושב שמניעת פיגוע במחסום מצדיקה כל דבר. המטרה מצדיקה את האמצעים, ואם האמצעים הם להפשיט כל אחד ואחד מהעוברים תחת נעלי הצבא שלו, כן יהי.

ושוב, אני בטוח שיש עוד, אבל הדוגמאות האלו מייצגות מספיק לעכשיו.

מה עושים עם הטיעונים הרגשיים? קודם כל, אפשר בשמחה לקבל אותם, להכיר בהם ואפילו להסכים אתם. אחרי הכל, זה לא שאנחנו אוהבים פיגועים או אדישים לכאב המשפחות השכולות. גם לנו זה כואב (אני מקווה – יש אנשים שהלכו כל כך רחוק שמאלה שהם אוטמים את לבם לכאב קרבנות הטרור, אבל אלו לא יגיעו רחוק בדיון הזה). אבל אז יש להטות את הדיון לשאלה הפשוטה: האם תגובה רגשית פשוטה תחזיר את ההרוגים? האם נקמה לא תוביל פשוט לעוד פיגועים כאלו? המטרה בשלב הזה, אם הוא קיים, היא לשכנע את הצד השני שאת הכעס והכאב יש לתרגם לפעולה חיובית. עכשיו רק נותר להסכים מה חיובי ואיך נגיע אליו.

אם הצלחנו להגיע לדיון רציונלי כזה, עכשיו דברים כמו שיפור הסיכוי לשלום או שרות מדיניות טובה של ישראל יכולים להכנס. וכאן יש להסביר: למה בכלל יש סיכוי לשלום, או שקידום הסיכוי הזה לא סותר את הבטחון שלנו; למה שבכלל נרצה שלום, למה שנרצה יחסים טובים עם האוייבים שלנו. צריך להביא דוגמאות לכך שהערבים לא מבינים רק כוח, ולהסביר שלפעמים הכוח משיג ההיפך מהרתעה. אין צורך להכחיש לגמרי את הצורך בכוח, אלא רק להגביל אותו למקומות בו הוא באמת נחוץ (אגב, החיילת מאריות הירדן בסופו של דבר הגיעה להבנה הזו בעצמה, רק היה קשה לה להגדיר מה בדיוק נחוץ ולמה לא להשתמש בכוח כשהוא לא נחוץ). יש פה עומק רב של דיון שצריך לעשות, ואולי נוכל לעשות את חלקו בתגובות. אבל אם עשינו את השלב הראשון של לדעת למה אנחנו רוצים יחס אנושי, והבנו את הטיעונים שלנו, ואנחנו יודעים מה הצד השני רוצה (במישור הרציונלי), יש לנו יותר סיכוי להצליח בו. מה שאסור לנו לעשות הוא להציג את הצד שלנו בלי לחשוב איך הוא עונה למה שהצד השני רוצה.

את החשיבה לפיה המטרה מצדיקה את האמצעים קצת יותר קשה לתקוף, אבל אפשר בזהירות לומר את זה: ליחס רע לאוכלוסיה אזרחית יש מחיר שייגבה מאיתנו. בצבא אומרים "זין זה כמו בומרנג", באזרחות אומרים "יחס גורר יחס", השורה התחתונה היא שהמחיר שתשלם צריך להיות שווה את התועלת לפחות. אם העוינות שאתה מייצר יוצרת סיכוי לפיגוע יותר משהורדת את הסיכוי המיידי לפיגוע, אז הפסדת. לכן, מסיבות תועלתניות לגמרי, ובלי להודות באף רגע שגם לפלשתינאי מגיעות זכויות, אפשר אולי לשכנע את חובב הצל שזה לא כדאי לו להיות אכזרי מדי. ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, בדיונים הבאים.

זה יכול להשמע קשה למי שלא עבר הכשרה מרוכזת בדיונים, או צבר מספיק נסיון חיים מקביל. אבל זה חשוב, וכדי לשכנע אתכם בכך יש לי עוד סיפור. כשהייתי בשנת שרות עבדתי במפעל. יום אחד פורסמו יומני אייכמן מזמן משפטו, ובכך עסקו עיתוני היום. בחדר האוכל של המפעל יצא לי לדבר עם פועל – ישראלי מבטן ומלידה, לא חשוב מאיזה עדה – שהזדהה עם אייכמן, ועם הטיעון שהוא רק מילא פקודות. "אם היית משרת באינתיפאדה," אמר לי, "היית מדבר אחרת". ובכן, שירתתי בעזה (אמנם תקופות קצרות) ואני לא מדבר אחרת. יש לי הרבה מה לומר כנגד, שלא היה לי לפני שהתגייסתי. אבל אני עד היום זוכר שהשרות בשטחים מביא חיילים להזדהות עם גדולי צוררינו. ואם לכך הגענו, אנחנו לא עושים עבודה טובה מספיק בהסברת הצד האנושי, המרוסן ושוחר השלום. הגיע הזמן שניגש למלאכה עם הכלים הכבדים: הבנת בני שיחנו, טיעונים עשויים היטב, ונחישות רגשית ומוסרית.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “לדבר עם חיילים על יחס אנושי

  1. לא מציאותי ושיטחי מאד. אתה כותב כמו שאתה מדבר, לעצמך. בקצרה ולעניין. מתיש לקרוא מגילות של מלל לא לעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s