להחלץ ממלכודת סיסקו

Jean-Léon_Gérôme_-_Diogenes_-_Walters_37131.jpg

הסדרה "מסע בין כוכבים" ניסתה להציג בפנינו "עולם ללא כסף". כפועל יוצא, עולם ללא עבודה בשכר. כל עוד עסקנו בסביבה צבאית מוגדרת (החללית "אנטרפרייז", מצי החלל של פדרציית הכוכבים המאוחדת), הבעיות ברעיון הזה טוטאו מתחת לשטיח: כל אנשי הצוות עבדו במסירות רבה למען מטרות מוגדרות (על ידי צי החלל) ועבור רווח מנטלי מוגדר (כבוד והגשמה עצמית). רק כשעברנו לסביבה אזרחית יותר, בסדרה "חלל עמוק תשע", התברר שהרעיון נכשל כליל. אנשים הם מגוונים ומעניינים יותר, יש להם צרכים ורצונות רבים יותר, וכדי לכמת אותם נדרשה הסדרה להחזיר את הכסף (בצורת "לטינום") למשחק.

השיא של הטיפול ברעיון בסדרה זו הוא ההכרה המלאה בכשלונו. בפרק In the Cards, ג'ייק סיסקו, בנו של מפקד התחנה, מנסה להשיג עבור אביו קלף בייסבול נדיר, ומכיוון שלו ולקציני הפדרציה שבקבוצה החברתית שלו אין כסף, הוא נאלץ לבצע סדרת עסקאות חליפין מורכבת ומשעשעת כדי לעמוד במשימה. במהלך הפרק, מצטצמת המלכודת בה נמצא סיסקו לדיאלוג קצר וחשוב אחד בין סיסקו לבין חברו הפרנגי נוג (כידוע, פרנגים דווקא אוהבים כסף):

נוג: זה הכסף שלי, ג'ייק. אם אתה רוצה להשתתף במכירה פומבית, השתמש בכסף שלך.

ג'ייק: אני אנושי [שייכות פוליטית, י.מ.], אין לי כסף.

נוג: זה לא אשמתי שהמין שלך בחר להפנות עורף לכלכלה מבוססת כסף למען פילוסופיה כלשהי של שיפור עצמי.

ג'ייק: היי, תזהר. אין שום דבר רע בפילוסופיה שלנו. אנחנו עובדים כדי לשפר את עצמנו ואת שאר האנושות.

נוג: מה זה בכלל אומר בעצם?

ג'ייק: זה אומר… זה אומר שאנחנו לא צריכים שום כסף!

נוג: טוב, אם אתה לא צריך כסף, אתה בטח לא צריך את הכסף שלי!

למרות הכשלון הברור, הרעיון חוזר ועולה בצורות שונות. השבוע, הופיע במוסף "הארץ" המאמר בשבחי האבטלה, שדן בביטול העבודה בשכר. הוא הותיר בי מספר לא קטן של שאלות והתנגדויות, ופתר אצלי אפס כאלו. כדי לנסות לקדם את פתרונן של תהיות אלו, אנסה לארגן את הנושא באופן ברור יותר, ועם התייחסות משמעותית יותר למציאות. נתחיל מכך שהמאמר הנ"ל לא מתייחס כמעט לסיבות והתכליות הטובות שיש לכולנו לעבוד בשכר, כפי שראינו אצל ג'ייק סיסקו, ולא נותן להן מענה חלופי. האם ניתן לבטל את העבודה? לדעתי לא, אך ניתן בהחלט לצמצמה באופן משמעותי אם נרצה בכך. כדי להבין זאת, נצטרך להתחיל מכמה הגדרות חשובות שחסרות מאוד ב"שבחי האבטלה".

בבסיס העניין נמצא הנושא של ייצור ערך. ערך הוא כל דבר שתורם לחיים שלנו. זה יכול להיות ערך פיזי (אוכל וקורת גג), או צורך מנטלי (שייכות, הגשמה עצמית, אהבה). ערך יכול להיות גם מסדר גבוה יותר – הוא לא תורם לנו מיידית, אבל תורם לייצור ערך שתורם לנו מיידית. ניהול, ארגון, שיווק, פיתוח אמצעי ייצור וייצורם – כל אלו תורמים ערך על ידי כך שהם משפרים את היכולת לתרום ערך. מכך אנחנו גם יכולים להבין שהרבה מהעבודה שכותבים מסויימים היו מגדירים אולי Bullshit jobs או בשפה הסוציאליסטית הישנה, "עבודה לא יצרנית", היא בעצם עבודה יצרנית שמקומה בשרשרת ייצור הערך הוא בסדר גבוה מכדי שעיתונאי פשוט יצליח לתפשה.

כבר כאן אנחנו יכולים לנסות לקפוץ מהעגלה: בסדרות "מסע בין כוכבים", מכונות ("רפליקטורים") מייצרות עבור האדם כמעט הכל, ומחשבים עושים הרבה מהעבודה המנטלית. אם באורח קסם, היתה קיימת מכונה כלשהי שמייצרת עבורנו ערך, לא היינו צריכים לעבוד, נכון? במידה מסוימת זה נכון. במאות האחרונות רמת המיכון בחברה המתקדמת עלתה מאוד, ובאותו זמן מספר שעות העבודה ירד (למרות הצהרות נוגדות ב"הארץ"). זאת ניתן לראות במחקר משנת 2007, המצוטט באתר Our World in Data):

work-hours-per-week

עם זאת, מכיוון שהמיכון בהחלט מספק לנו הרבה ממה שיכלנו לרצות לפני 150 שנה, אנחנו עדיין עובדים. אפשר לייחס זאת לכך שאנחנו רוצים יותר ממה שיכלנו לרצות אז: יותר רווחה חומרית, יותר רווחה מנטלית. אנחנו גרים בדירות יפות יותר, אוכלים אוכל טעים יותר, משתמשים בטלפונים חכמים וקורקינטים חשמליים, נהנים מרמת רפואה גבוהה יותר, מסרטים טובים יותר ומצורות בידור חדשות (משחקי מחשב) ואינטראקציה חברתית מגוונת יותר (בעזרת האינטרנט).

אם זה נכון, אז כל מה שצריך כדי ליצור עולם ללא עבודה הוא לדאוג שרמת המיכון תתקדם מהר יותר מהרצונות שלנו. הגרף שלמעלה מראה שזה אפשרי. אבל עד כמה זה אפשרי? האם, למשל, גל הבינה המלאכותית יכול לפטור אותנו סופית מעבודה? התשובה לצערי שלילית, ודוגמת כרטיס הבייסבול של ג'ייק ממחישה זאת: אחת העבודות המנטליות החשובות ביותר שמדע הכלכלה מכיר היא תפקיד היזם. שלא לבלבל עם האדם המדומיין עם החליפה והעניבה, כל אחד מאיתנו הוא יזם מבחינה כלכלית: אנחנו מנסים לחזות את העתיד ולהתכונן אליו, במידה כזו או אחרת. חיזוי הצרכים העתידיים שלנו ושל אחרים ופעולה לפי התחזית הוא תמצית היזמות. והסיבה שאני מזכיר את ג'ייק היא שהחיזוי הזה קשה: הצרכים והרצונות שלנו ושל אחרים הם כל כך מגוונים ומשתנים תדיר, ששום מחשב לא יוכל לעשות זאת (ואם כן, הוא יהיה כל כך אנושי, שגם הוא לא ירצה לעבוד).

ובכן, אם לא ניתן לצמצם את העבודה האנושית לאפס, לפחות ניתן לצמצם אותה במידת האפשר. זה הופך את הבעיה שלנו לנוחה יותר, מפני שאין צורך לחכות למכונות שיעשו את כל העבודות שאי פעם נצטרך או נרצה, אלא אפשר להתחיל כבר עכשיו. אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: הסתמכות עצמית, וצמצום הרצונות שלנו. שתיהן מגולמות במאמר "בשבחי האבטלה" על ידי הסולידית, שחיה חיי צמצום (פחות מ-4000 ש"ח לחודש) בעזרת רווחים מהשקעה בשוק ההון.

הסולידית עוסקת בזמנה הפנוי, בין השאר, בייצור מוצרים לצריכה עצמית. היא לא עושה זאת בזול יותר מהייצור התעשייתי, אלא בוחרת במוצרים שלדעתה הם איכותיים יותר, אף שייצורם עולה לה בזמן רב יותר. ועדיין, לא את כל המוצרים הדרושים הסולידית יכולה או רוצה לספק לעצמה, מפני שבפרוש יש דברים שאחרים עושים יותר טוב, ובכך מפנים לה זמן פנוי. חלוקת העבודה היא אחד מעמודי התווך של הכלכלה המתקדמת, והיא יוצרת ערך רב על ידי התמחות. אך כדי להשתמש בה אנו נאלצים להיות שוב במצב בו אנחנו חייבים ליצור ערך נגדי עבור מי שיצר עבורנו ערך. בבסיס אורח החיים הסולידי עומדת יצירת ערך בשתי צורות: ראשית, בזמן צבירת החסכונות, יצירת ערך ישירה על ידי עבודה בשכר; ושנית, במהלך הפרישה, על ידי צמצום ודחיית סיפוקים. זוהי יצירת ערך עבור אחרים, שכן כשמשאבים מסויימים הם במחסור, הוויתור על שימוש בהם עכשיו משחרר את המשאבים למי שמעדיף שימוש עכשיוי. זהו המקור לתופעת הריבית. אמנם, בזכות צמצום הרצונות, הסולידית יכולה ליצור מעט ערך עבור אחרים, אבל משהו היא חייבת בכל זאת.

עם זאת, למרות שגם הסולידית חייבת ליצור ערך עבור אחרים, היא לא עושה זאת דרך עבודה בשכר. היא עושה זאת בצורה שמשחררת עבורה זמן פנאי רב לעיסוק בדברים שמעניינים אותה אישית. וזה מוביל אותנו לבעיה האמיתית ש"בשבח הבטלה" רואה בעבודה בשכר: יש דברים אחרים שהיינו רוצים לעשות בזמן שבו אנחנו עובדים. אם כן, מלבד הפתרון הסולידי, קיים עוד פתרון: להתאים טוב יותר בין מה שאנחנו רוצים לעשות למה שאנחנו יכולים למכור. לעבוד במשהו שאנחנו אוהבים. למרות שהכיוון הזה די פופולרי, והרבה יועצים אומרים לנו משפטים כמו "עשה משהו שאתה אוהב, ולא תעבוד יום בחייך", המציאות היא קשה יותר. העובדה שאתה אוהב משהו לא מספיקה כדי שמישהו אחר ירצה אותו. דרושה עבודה לא קטנה כדי למצוא איך מה שאתה אוהב יכול לשרת אחרים, או כדי ללמוד לאהוב משהו שידוע שמשרת אחרים, או כדי להיעשות מספיק טוב כדי שתוכל לעשות משהו שהרבה אוהבים אבל רק מעט מסוגלים לספק ברמה הנאותה (למשל, להיות שחקן בסרטים פופולריים, או סופר מצליח). חריצות והתמדה הם הכרחיים לגמרי במאמץ לעבוד במה שאתה אוהב (והרשו לי בעניין זה להמליץ על הספר "גריט" שעוסק בכך).

אנחנו רואים שצמצום שעות העבודה הוא בהחלט אפשרי, אבל הוא דורש מכל אחד עבודה מנטלית לא פשוטה. צריך להחליט באיזה רמה אתה רוצה לחיות, כמה אתה רוצה מאחרים, ואיך אתה הולך לספק להם תמורה. ההחלטה היא בתוך רצף. בין הסולידית לעבד-השכר המדומיין יש אנשים שבוחרים בשעות גמישות יותר (לצורך טיפול בילדים או מה לא), או שמורידים ימי עבודה למען פנאי. את זה ניתן למצוא בעיקר בקרב אנשי הייטק וותיקים שחסכו מספיק ועכשיו עובדים בקבלנות בעבודות שמעניינות אותם, אבל גם בקרב צעירים שעובדים בעבודה חלקית כדי ללמוד באוניברסיטה, לעסוק באמנות, או סתם ללכת לים. אנחנו רואים גם שאפילו עבור מי שהחליט לחיות בצמצום והסתמכות עצמית, עדיין יהיה כדאי לעשות משהו עבור אחרים.

חוסר הנכונות להכיר בזכותם של אחרים לקבל תמורה עבור עבודתם מוביל את הסוציאליסטים בקהל להציע רעיונות כמו "הכנסה בסיסית", שיטות שבהן בהחלט מישהו צריך לעבוד עבור הכנסתם של אחרים, אבל המישהו הזה הוא מישהו שאפשר להסית את הרוב נגדו – "העשירים", או במציאות, אלו שפשוט יוצרים ערך, מכל השכבות. כפי שההיסטוריה הוכיחה, כשמנצלים את האנשים האלו יותר מדי, הם פשוט מפסיקים ליצור ערך. היזמות יורדת, הנכונות לעבודה מקצועית יורדת, והתוצאה היא שכמו בברית המועצות, יש לקנות תוצרת שיוצרה בזמנים מסוימים בחודש, שבהם העובדים נותרו ללא כסף לוודקה ולכן איכשהו ניתן היה להכריח אותם לעשות עבודה סבירה. לכן, סוציאליסטים שבתת-מודע לפחות מבינים זאת, מנסים תדיר לשכנע אותנו שאנחנו לא באמת צריכים את כל מה שיש לנו.

המטרה האישית שלי אינה צמצום שעות העבודה, אלא שיפור האושר האישי שלי. זה אומר עבודה שאני נהנה ממנה, רווחה שמספיקה לי, רפואה טובה ומשתפרת, וכיוצא בזה. ייתכן שיום אחד התמהיל ישתנה, וזמן פנוי יהיה חשוב לי יותר. אני מוכן לעשות את הבחירות המתאימות. אך אלו שעניינם להפחית את אי הנוחות הגלומה בעבודה בשכר, עדיף שבמקום שיטות הרסניות ולא מוסריות כמו "הכנסה בסיסית", יתרכזו בדרכים להקטין את הרצונות שלנו (מה שהם אכן עושים) אבל גם להתמודד עם העובדה שלא ניתן להקטין אותם לאפס, ויזכרו שחלוקת עבודה היא דרך מצויינת לספק את הרצונות שנשארו. ההתמודדות יכולה להיות על ידי הכשרה מקצועית, שיפור סביבות העבודה, גמישות בזמן העבודה, הגדלת מספר ההתנסויות שעומדות בפני אדם עד שהוא מוצא את מה שהוא טוב בו ושיכול לספק ערך,שיפור הכדאיות הכלכלית של ייצור עצמי (פאנלים סולריים, מכונות לגידול ירקות, הדפסה תלת ממדית), וכדומה. במדינות עשירות אך שמרניות כמו גרמניה, הדיון בעיתונות מתרכז בדברים האלו. אפשר בהחלט לשפר את המצב, אם רק נזנח את האוטופיה הלא מוגדרת של "עולם ללא עבודה".

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “להחלץ ממלכודת סיסקו

  1. אין לי עניין להגיב לנסיונות החוזרים שלך לגרור את הדיון לנושאים כוללניים של אהבה ושנאה. אם יש לך מה לומר על הטיעונים שלי, יופי. אם לא, אני מזכיר לך את מדיניות התגובות של הבלוג: אני אתחיל למחוק תגובות.

    • אני לא גורר זה משאני מסיק מכתיבתך יש לך את ראיית העולם שלך ויש לי ולאחר את שלי . אני מנסה למצוא את המשותף ולא להיות באנטגוניזם אדיאלוגי אני שומע ביקורת כלכלית גם מהשמאל ומהימין.

  2. במשך השנים היו לי כמה וויכוחים עם אנשים שטוענים בזכות מתן קצבה בסיסית מן המדינה. האינטואיציה הבסיסית שלי אומרת לי מייד שזה לא יעבוד, אבל קשה להסביר לאנשים הללו מדוע זה לא יעבוד. הם סבורים למשל שאם תהינה מכונות אשר יודעות לעבד באופן אוטומטי את השדות, לזרוע ולקצור, אזי אין סיבה מדוע לא נוכל לקבל את התוצרת שלהם בחינם. אני בתורי מנסה להסביר שכל מכונה, מתוחכמת ככל שתהיה, זקוקה למקור אנרגיה ולתחזוקה שוטפת, ומישהו צריך לשלם עבור אלו. אבל גם אם בעיות טכניות אלו תפתרנה, והמכונה המייצרת מזון תפעל באופן אוטונומי לחלוטין, עדיין בלתי אפשרי שבני האדם יקבלו מזון בחינם, משום שלבעלים של המכונה המופלאה הזו אין שום אינטרס להפעיל אותה למען רווחת הכלל, אם הוא לא מקבל מזה שום דבר. ואז הם טוענים בפני שהמכונות הנ״ל יהיו בבעלות הממשלה, ושהיא תפעל ממניעים אלטרואיסטיים לחלוטין. אבל כמובן נשאלת השאלה – אם לממשלה יש מכונות שמייצרות מזון חינם, והעם אינו עובד ואינו משלם מסים, ורק מקבל ומקבל כמו תינוק שמניקים אותו, אז בשביל מה הממשלה בכלל זקוקה לעם? האם לא יהיה יותר קל לאליטה השלטת לחסל את העם, ולהישאר לבד עם כל העושר הזה, ובלי מיליוני אוכלי חינם? ולזה כבר אין להם תשובה.
    כי האמת היא שאדם שאינו מביא תועלת לסביבתו, על ידי ייצור מוצר כלשהו או סיפוק שירות כלשהו, הופך לנטל על החברה. אנחנו מסוגלים להתמודד עם מיעוט קטן של כאלה. אך מרגע שהם הופכים לרוב, החברה האנושית מתפוררת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s