לתקן את הרפורמה בשפיטה

אפשר לומר הרבה דברים על מה שדווח בעיתונות כרפורמה המסתמנת במערכת המשפט. אבל אין טעם להתפתות להסחות דעת. יש שני סעיפים שמכילים את הבשר: העברת מינוי השופטים לממשלה, והגדלת מס' השופטים ל-12, כך שהממשלה תוכל כבר בהתחלה להשתמש בכוחה החדש. מדובר במזימת Court Packing קלאסית, כפי שבוצעה על ידי חלוץ השיטה, פרנקלין רוזוולט. אבל אם הסעיפים האחרים של הרפורמה רצויים, האם יש דרך להתייחס למה שלכאורה מזימת ההרחבה מתקנת, בלי לקלקל את הטוב?

בואו נחזור קודם לרוזוולט. כשרוזוולט ביצע את מזימת ההרחבה שלו, הוא עשה את זה כדי להעביר מדיניות שמאלנית: הרחבה תקציבית ופיזור כספי מסים לפי מפתח פוליטי (מדיניות הניו-דיל, שנפסלה ע"י בית המשפט העליון שלפני ההרחבה). דבר זה צריך להזכיר לימין שהכדור הוא עגול, ושחולשת השמאל הנוכחית (רעיונית ואישיותית, ולכן גם אלקטורלית) לא תמשך לנצח. מערכת משפט פוליטית תפגע בסופו של דבר גם בהם בסופו של דבר. אך מנגד, אומרים לנו בימין, גם מערכת המשפט הנוכחית היא כבר פוליטית.

אמנם, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון. כשאני מסתכל על הפסיקות של בג"צ מהעשורים האחרונים, אני בסה"כ רואה פסיקה לאור חוקי היסוד, והרבה מקרים של "הוצאת הערמונים מהאש" – הקואליציה מעבירה חוקים שברור שמנוגדים לחוקי יסוד, על מנת לזכות בכותרות פעמיים: כשהחוק עובר, וכשהוא נפסל. מכיוון שחוקי היסוד שומרים על חרותנו מפני דיקטטורה של ההמון, אני דווקא שמח שיש לי כזה בית משפט ששומר עלי. זכויות הפרט חשובות לי יותר מכל אג'נדה פוליטית, ואני יודע שגם הימין וגם השמאל לפעמים מתעלמים מזכויות הפרט (כזכור, הפסילה הראשונה של חוק לאור חוקי היסוד היתה של הסכם שמיטת חובות לקיבוצים, שהיה מפר את זכויות הקניין של בנק המזרחי). אבל בכל זאת – נניח שיש הטיה כלשהי לשמאל, מה עושים?

הבעיה, כפי שאומרים בצדק בימין, היא בשיטת מינוי השופטים הנוכחית. כיום שופטים מתמנים לבית המשפט העליון ע"י וועדה לבחירת שופטים, שבה יושבים שני חברי כנסת (אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה), שר המשפטים (כלומר, יתרון לקואליציה), ובנוסף נציגים של לשכת עורכי הדין ושל הרשות השופטת עצמה. שני הפריטים האחרונים גורמים למערכת שמנציחה את עצמה: המיעוט שיש לרוב הפוליטי בוועדה מבטיח שמערכת המשפט הנוכחית (שהרכבה הפרסונלי התעצב בתקופת שלטון מפא"י) תמשיך להיות הכוח המכריע בבחירת שופטים.

אבל המנגנון המוצע לשינוי לא פוטר את בעיית הפוליטיות של בתי המשפט אם היא קיימת, אלא רק מנסה להפוך את הבעיה לבעיה של מישהו אחר. במקום שהימין יסבול, שהשמאל יסבול. הימין מנסה להמשיך את ההטיה הפוליטית של בית המשפט, רק בכיוון אחר. אז בואו נזרוק לפח את ההצעה שלהם, לא רק מפני שהכדור הוא עגול, אלא גם מפני שהכרעת הרוב אינה קדושה בעיני, ויכולה גם להפוך לעריצות הרוב. בית משפט אידאלי בעיני ישמור על כללי משחק שווים, בהם הרוב מכריע בדברים בהם מתחייבת הכרעת רוב, אך ישאיר לפרט את חרותו בכל מקום שאפשר. בית משפט של דמוקרטיה ליברלית, בקיצור.

איך אפשר ליצור בית משפט נייטרלי, כשברור שאף אחד מהיושבים בו אינו נייטרלי בעצמו? אין טעם להכחיש זאת – אפילו לשופטים, שאמורים להיות ההתגלמות הארצית של מושג האובייקטיביות, לפעמים קשה להפריד בין דעתם האישית לבין הצדק והמשפט. אבל האנושות כבר מכירה מצבים אלה ויש לה פתרונות מוכנים. בעולם העסקי, למשל, מוכרת שיטת במבי (Buy me buy you) לקביעת מחיר לנכס משותף. בשיטה זו צד א' קובע את המחיר וצד ב' מחליט אם הוא קונה את חלקו של צד א' במחיר הזה, או שצד א' מחוייב לקנות במחיר שהוא עצמו קבע. כך לצד א' יש תמריץ לקבוע מחיר הוגן, כי הוא עלול לשלם אותו. שיטות כאלו מראות לנו שבניגוד לטענה רווחת, הוגנות היא אפשרית בהחלט גם כשלכל המשתתפים יש הטיה אישית – פשוט צריך לבחור שיטה שמקדמת את ההוגנות.

שיטות נוספות עם מרכיבים דומים דואגות לחלוקת הכוח בין קואליציה לאופוזיציה, כך שאמנם לצד השולט יש יתרון כלשהו, אך אין לו אפשרות למינויים שממש משנים את חוקי המשחק. בארה"ב קיוו להנהיג שיטה כזו. הנשיא בוחר מועמד, אבל זה חייב להיות מועמד המקובל על הסנאט. כך קיוו לשמר את הפרדת הרשויות, אך פגם אחד בשיטה התברר כחשוב: כשהסנאט והנשיא מאותה מפלגה, ההגנה מאבדת משהו מערכה.

בישראל, כמובן, אין סנאט. הממשלה, אם היא בכלל עומדת, חייבת להתמך על ידי רוב בכנסת. אופי המשטר הפרלמנטרי בישראל לא מאפשר לנו ללכת עם השיטה האמריקאית. למרבה המזל אנחנו לא הדמוקרטיה הפרלמנטרית היחידה. גרמניה, שהמערכת שלה נחשבת ליציבה ביותר, היא דמוקרטיה פרלמנטרית שהיא גם קואליציונית, בשונה למש/ל מבריטניה, שבה באופן מסורתי (אך לא בשנים האחרונות) שיטת הבחירות הבטיחה שלטון של מפלגה אחת.

בגרמניה, בית המשפט העליון לחוקה מורכב מ-16 שופטים הממונים על ידי הפרלמנט. וועדה פרלמנטרית מציעה מועמדים, והמועמדים חייבים לזכות ברוב של שני שליש מהקולות בהצבעה חשאית של הפרלמנט. כך מובטח שהמועמד הזוכה ישקף את עמדת הציבור, אבל לא יהיה מוטה באופן בוטה, בצורה שמסכנת את כללי המשחק השווים. השופטים נבחרים ל-12 שנים ללא אפשרות לבחירה מחדש, כך שאין צורך במזימות הרחבה כדי שהצד המחזיק בכוח הפוליטי יזכה באפשרות להשפיע על בית המשפט (אבל לא להרוס אותו).

לגבי ההרחבה של מספר השופטים, המנגנון שברור שייצור הוגנות הוא ראשית שמינוי השופטים עצמו יהיה הוגן (בדיטה הגרמנית או כל שיטה אחרת שיוצרת הוגנות אמיתית), אבל כמו שנעשה בזמן שינוי שיטת הבחירות, יש להחליט שההרחבה נכנסת לתוקף רק אחרי הבחירות הבאות. כך לפחות הקואליציה הנוכחית מביעה אמון בכך שאפילו אם השלטון יהיה בצד השני, עדיין הם חושבים שזו שיטה נכונה.

בתקופה הקרובה יאמרו לנו שלבית המשפט יש בעיית משילות. אבל משילות כנגד מה? האמת היא שהדילמה האמיתית היא בין הוגנות בית המשפט וכללי המשחק השווים, לבין עריצות הרוב. הימין מתרכז בדילמה של עריצות המיעוט מול עריצות הרוב, אנחנו צריכים לבחור להתנגד לעריצות. אפשר לתמוך בשיטה הגרמנית, אפשר לתמוך בכל שיטה אחרת שמשפרת את ההוגנות של בית המשפט העליון. אי אפשר לתמוך במזימת ההרחבה המתקרבת.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לתקן את הרפורמה בשפיטה

  1. לא הכרתי את שיטת במבי. היא מזכירה את ה- Staple (ובגרסתו הגרמנית, ה- stapelrecht), שיטה שבה סוחרים היו צריכים לנקוב בערך סחורתם עם הגיעם לעיר נמל. הערך בו נקבו שימש לשני דברים: הם היו משלמים מס באחוזים מערך הסחורה, ומנגד היו חייבים להציע את מרכולתם למכירה באותו הסכום למשך זמן מה (בד"כ שלושה ימים).

    הדבר עודד הצהרה הוגנת של ערך, שכן איש לא רוצה לשלם מס גבוה אך גם איש לא רוצה למכור את מרכולתו בהפסד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s