מצילים את החיים, עושים את המוות

אז הקמפיין של כחול-לבן מתמקד הפעם במערכת הבריאות. בתור אחד שעבר הרבה עם מערכת הבריאות הישראלית, וגם "זכה" להשוות אותה לגרמנית, הנושא מעניין אותי. אני קורא את מה שנאמר ורואה הרבה מחנאות ומעט נכונות להכיר את האמת ובה. מצד אחד, אומרים לנו שמערכת הבריאות קורסת, מה שבבירור אינו נכון. מצד שני, גם אלו שיוצאים נגד הקמפיין של כחול-לבן, נוטים לחטוא בטענה (או לפחות ברמיזה) שהכל בסדר או שמצבנו מצויין ביחס לעולם.

הסטטיסטיקה אומרת, ומזה מתעלמים בכחול לבן, שהבריאות של הישראלים היא מהטובות בעולם המפותח. וכבר ציינו בצדק שמערכת הבריאות שלנו שמה יותר דגש על טיפול בקהילה מבבתי חולים, מה שמשפר את איכות הטיפול, ושבכלל הישראלים שותים ומעשנים פחות ואולי גם אוכלים בריא יותר, אז גם מערכת בריאות מעוטת משאבים מצליחה לספק את הסחורה.

מצד שני, מי שבילה כמוני זמן רב מהרצוי, מספר פעמים רב מהרצוי בבית החולים של מינכן, יודע שלישראלים יש על מה להתלונן. המחסור ברופאים, המתמחים העמוסים עד מוות, האוכל המביא מאושפזים לתת-תזונה, הזלזול המוחלט בזמן של החולים, בפרטיותם ובאוטונומיה האישית שלהם – את כל זה אין בעולם הנאור. מערכת הבריאות הגרמנית, שבה בתי החולים פרטיים (לרוב מלכ"רים או בתי חולים אוניברסיטאיים) אבל הכסף לטיפול בחולים מגיע מהקופות ומהממשלה, מראה שאפשר אחרת.

אז מה אפשר לעשות? האם אפשר להוסיף על התוצאות היפות במדדי תוחלת חיים ובריאות גם כבוד בסיסי לחולים ובתי חולים עם משאבים לתת טיפול טוב בתנאים טובים? כחול-לבן אפילו לא יודעים שזו הבעיה האמיתית, אבל הם מציעים את ההצעה שכל ילד יכול להציע אפילו בלי לדעת מה הבעיה: בואו נוסיף למערכת כסף. 12.5 מיליארד שקל ב-5 שנים. וכמו תמיד כשמציעים דבר כזה, אני – בעל הארנק – רוצה לדעת אם זה באמת יעבוד. כי חבר'ה, ניסינו את זה. בכל השנים האחרונות, ההוצאה הציבורית לנפש על בריאות עלתה. ואולי כדאי להפנות לכחול-לבן את השאלה שאחד מהם הפך לסלוגן: איפה הכסף?

קודם כל, הכסף הוא אצל וועדי עובדים ומסודרים למיניהם. כל הסכם שכר עם הרופאים, כמו כל הסכם שכר עם כל וועד שאלטר במדינה, גורם לכך שעוד כסף יזרום לבכירים ולא לצעירים. הגילדות המקצועיות דואגות להגביל את הכניסה למקצוע, והמדינה נותנת להם. ובתי החולים מוסד הציבורי קלאסי: אין להם עניין רב להתחרות על ליבם של החולים, ולכן אין להם עניין רב לשפר את היחס אליהם. המצב הזה הוא לא רק עניין כלכלי טכני. חוסר בתחרות שואב את הנשמה של העובדים בתחום. הוא מעמיד אותם בעולם שבו אין סטנדרט להישג, ולכן אין אפשרות להרגיש הישג, התקדמות – והרי אנחנו השתכנענו מכחול לבן ורוצים להתקדם בבריאות.

בתי חולים – לא ניתן להקים חדשים, וגם בבתי החולים הפרטיים שקיימים, הרגולציה הממשלתית חונקת. לפני כמה שנים, שרת הבריאות יעל גרמן דאגה להוציא מבתי החולים את השר"פ, שבו התמריצים היו שונים. בשיבא, בית החולים בו צברתי את הקילומטראז' הרב ביותר, המרפאות היחידות עם מזכירות יעילה היו במסגרת שר"פ. וזה כנראה אחד משני בתי החולים הטובים בארץ, והכותרות טוענות שמהטובים בעולם – לא יודע לפי איזה מדד. תגידו אתם – האם מאז ביטול השר"פ הרגשתם את השרות משתפר? או אפילו את הבריאות משתפרת?

אם רוצים להתקדם בבריאות – צריך לחשוב אחרת. לא לשפוך עוד כסף לחור השחור של הוועדים והשרות הציבורי אחרי שעוד כסף לא עזר בעבר. צריך להפריט את האמ-אמא של בתי החולים הממשלתיים, להפחית דרסטית את הרגולציה והבירוקרטיה, ולשחרר חסמי כניסה למקצוע שהוקמו מסיבות לא ענייניות. מערכת הבריאות שלנו, למרות סטטיסטיקות מחמיאות בנושאים מסויימים, בהחלט צריכה עזרה. אבל עוד כספי מיסים הם לא התשובה. ומפחיד אותי להצביע למי שלא מבינים את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s