דיבייט – הספורט האינטלקטואלי הסובב סביב שכנוע רציונלי – הוא כיף כמו שהוא מעניין. אבל כל מי שעוסק בו נאלץ בתחילת דרכו להתמודד עם מחסום פסיכולוגי, שאצל כל אחד גודלו משתנה. איך אפשר לתמוך בנושא שאתה מתנגד לו? השאלה מעוררת אצלנו דיסוננס קוגניטיבי: כל החיים לימדו אותנו להיות אמינים ועקביים בדעותינו, שלומר אמת זה טוב ושצביעות זה רע. הדיבייט לכאורה גורר אותנו לכל הדברים האסורים. במהלך הזמן ראיתי שלוש דרכים עיקריות להתמודד עם הדיסוננס, חלקן יותר מועילות מאחרות.
הדרך הראשונה היא בריחה. זה אולי נראה מוזר, כי אף אחד לא חייב להגיע לדיבייט, אבל זה קורה. דוברים מתחילים שהגיעו מראש עם עמדות מאוד חזקות, במיוחד שהם פעילים מאוד בהפצתן ומחוייבים להן רגשית, לפעמים לא מצליחים להתמודד עם הצורך לומר הפוך. וכבר ראיתי דוברים מתחילים שפשוט הפסיקו להגיע בגלל זה. יש לדרך הזו יתרון של הגנה על תפיסת העצמי כקדוש ונכון, אבל היא מאבדת את כל היתרונות שאפשר להפיק מהדיבייט גם ברמה האישית וגם בקידום בדיוק אותן מטרות שהדובר מאמין בהן מראש.
הדרך השניה היא הפרדה על בסיס הקשר. בדרך זו, הסיפור החדש שאתה מספר לעצמך הוא שכן, צריך להיות עקבי ולומר את מה שאתה מאמין בו, אבל לא בתחרות שבה ברור שכולם עושים ההיפך. לפי הסיפור הזה, אתה נמצא במקום שבו ממילא הציפיות הרגילות לא תקפות. כמו שניסח זאת דיבייטור מוביל אחד לאחרונה,
והאמת הפשוטה היא שזה מעולם לא הפריע לי. זה נראה לי כמו לשאול שחמטאי שחור אם מפריע לו לשחק עם הכלים הלבנים בשחמט – זו פשוט הפוזיציה וזה המשחק. דווקא בגלל שלא בחרתי בפוזיציה הזו גם אין חשיבות מבחינתי מהי הפוזיציה.
היתרון של התפיסה הזאת הוא שאתה כן נהנה ממה שיש לדיבייט להציע, ואפילו ברמה כזו שעוזרת לך לנצח בתחרויות. החסרון, בעיני, הוא שהיתפיסה הזו די מחייבת אותך לגדר את השימוש בחלק מהכלים שהדיבייט נותן לך – במיוחד הקשבה ופתיחות לדעות אחרות. שהרי מחוץ לעולם התחרותי, אתה עדיין עלול להיות מחוייב נפשית לעמדות שהתחלת אתן ולעקביות בהבעתן. יתר על כן, אחרי שהתרגלת להתייחס לדיונים כמשהו לנצח בו, אתה עלול להתייחס ככה ליותר דיונים – כמשחק ולא כאינטראקציה אמיתית בין בני אדם. לא תמיד כמובן, אבל ראיתי את זה קורה למתחרים מובילים.
הדרך השלישית היא להתייחס לעקביות אישית לא כהכרח מוסרי, אלא כפועל יוצא של הכרח מוסרי אחר: רציונליות ורדיפה אחר האמת ככלי לקבלת החלטות טובות ונכונות יותר. כאשר אתה רודף אחר האמת, יכולים לקרות שני דברים: או שאתה עקבי בדעותיך מפני שכל מי שניסה לשנות אותן עוד לא הציג בפניך משהו משכנע מספיק; או שאתה לומד משהו חדש, נחשף למשהו שמשנה את דעתך, וזה לא רק בסדר אלא ציווי מוסרי בפני עצמו. כשאמרת קודם משהו אחר, לא שיקרת ולא היית צביע. פשוט התפתחת. גדלת.
התפיסה הזאת מתייחסת לדיבייט לא רק כמתודה שנותנת כלים לנצח בדיון, אלא גם (או בעיקר) כדרך להיחשף לדעות אחרות ולעמת אותן עם שלך, וכמתודה לשפר את החשיפה שלך ואת היכולת לעמת או לחבר עמדות שונות. בעיני, זו הדרך שנותנת לך את הכלים הטובים ביותר להסתכל על העולם לא רק בחכמה, אלא גם בענווה.
החסרון של תפיסה זו הוא שבניגוד לתפיסה הקודמת, היא עדיין מקשה עליך להיות מכוון לניצחון. אם הדיסוננס הקוגניטיבי המקורי היה בין הצורך בעקביות למה שצריך לעשות כדי לנצח, עכשיו הדיסוננס הוא בין הצורך לטעון דברים, לא משנה מאיזה צד, שאתה תופס כמשכנעים ונכונים, לבין הצורך לנצח, שלפעמים מסופק טוב יותר על ידי טיעונים פשוטים יותר שכבר הפרכת מזמן אבל יותר קל להשתמש בהם במסגרת המוגבלת של דיבייט.
למשל, בדיבייט אני בהחלט יכול לטעון טענות מוסריות על הצורך בהתערבות ממשלתית שנובע מהמוסריות של סולידריות חברתית. בחיים האמיתיים השתכנעתי, לאחר חשיפה רבה לשני הצדדים, שזה לא סולידריות וזה דרך גרועה להפגין סולידריות בכל מקרה. אבל לשופטים של דיבייט שלא עברו את המסלול הקוגניטיבי שלי, העמדה הפשוטה יותר כנראה תהיה משכנעת מספיק במאמץ נמוך יותר. הדבר היחיד שמפריע לי להשתמש בטיעון כזה הוא שאני רוצה להשתמש בדיבייט כדי למצוא דרך שאני כן מאמין בה להוכיח את מה שקיבלתי להוכיח.
אין דרך אחת שהיא הכי טובה לכל דבר, ומעשית אצל כל דיבייטור יש את שתי הדרכים האחרונות בכמות משתנה. אבל יש יתרון בלהיות מודע לדרכי ההתמודדות האלו. כך אפשר להתאים את הגישה שלך למטרות האישיות שלך ואפילו למצב ספציפי. ואפשר להיות יותר רציונלי, יותר מוסרי, אבל גם לדעת לעמוד על שלך ולהגן על עמדה בכל הכלים שהיא דורשת.
תפרים 