מילה טובה או שתיים, למה זה קשה?

נכון שהעולם היה נחמד יותר אם אנשים היו נותנים יותר מחמאות אחד לשני? תמיד חשבתי שכן, אבל לעתים קרובות היה לי קשה לבצע את מה שאני מאמין בו בתאוריה. וכשניסיתי ללמוד למה, גיליתי משהו מעניין: לפי המחקר הפסיכולוגי, זה ממש לא נכון. מחמאות יכולות לגרום לתוצאות שליליות, והבנת האפקט הלא-אינטואיטיבי הזה – "פרדוקס השבח" – גם יכולה להסביר למה כל כך קשה לחלק אותן.

קחו לדוגמא את המקרה הבא: המורה מסתכלת על ציור של ילדה בכתה שלה, ומחמיאה לה: "זה יפה מאוד!" בתגובה, הילדה קורעת את הציור ועוזבת בכעס. למה? יכולים להיות כל מני הסברים. למשל, שהילדה בכלל לא התכוונה שזה יהיה יפה, אלא שיגיד או יתאר משהו, והמורה פספסה את זה לגמרי. במקרה הזה, המחמאה היתה כל כך כללית שהיא היתה לא רק חסרת משמעות, אלא גם התפרשה ממש כעלבון – כחוסר נכונות להתעמק ולהבין, להשקיע את תשומת הלב שהילד קיווה לה.

המקרה הזה מדגים לנו שהצורה שמחמאה תתקבל תלויה בפרשנות שלה בצד השני. זה כבר מקשה על העניין, כי זה אומר שכדי לתת מחמאה טובה, צריך מידה כלשהי של אמפתיה – הבנה של איך העניין ייתפס אצל המקבל, לא רק איך אתה רואה אותו. אבל זה לא תמיד מספיק.

קחו למשל את המקרה של ע'. עשינו מסלול ביחד, ויום אחד היינו צריכים להעביר שמירה ארוכה במוזאון השריון בלטרון. היינו ביחד כי אני פתרתי את הסכסוך על מי יתחמק מלשמור עם ע' בכך שהתנדבתי בעצמי. ע' היה ידוע בתור חייל גרוע, ששובר שמירה בקלות, ואף אחד לא רצה להתקרב. לי דווקא השמירה הלכה טוב, הסתובבנו בין הטנקים ואפילו דיברנו עליהם, הסברתי לו כל מיני דברים שלמדנו על טנקים במסלול, והרגשתי די בנוח בתפקיד המדריך שעד לפני מספר חודשים עוד מילאתי בצופים כמה שנים. אבל לקראת סוף השמירה, כשהחמאתי לו על שלא שבר שמירה כל הזמן הזה, אני התכוונתי לטוב אבל הוא נעלב. בדיוק מפני שחשבתי את עצמי למדריך שלו.

במקרה הזה לא בדיוק היתה בעיה של פרשנות, כי ע' ידע שאני מחמיא לו, והמחמאה היתה ספציפית מספיק. אבל ההקשר החברתי היה כזה שבו עצם נתינת המחמאה שידרה את התאוריה שלי על מה טיב היחסים בינינו, בצורה שלא התקבלה טוב. אז מחמאות זה גם עניין של פרשנות וגם של הקשר חברתי. יש עוד הקשרים חברתיים שנעשים בעייתיים, למשל כשאני יכול להחמיא למישהו אבל מרגיש כאילו בכך אני מפסיד בתחרות מולו, מפחית מעצמי בסביבה בה אנשים נשפטים באופן יחסי. מחמאה גם עלולה להתפס כחנופה, וזה עלול להקשות על מי ששונא חנופה – או להקל מדי על מי שרואה בחנופה כלי לגיטימי, כך שיפיק מחמאות "זולות" מדי.

ובעצם, פרשנות והקשר רלוונטיים לא רק למחמאות. עם ביקורת, זה די ברור לנו שככה הדברים. כולם יודעים שכשנותנים משוב לעמית או לכפוף (או למנהל), צריך להתאים אותו למצב. מוכרות שיטות שונות לבצע את זה בצורה שתבהיר שהביקורת היא על הפעולה ולא על האדם. למשל, "שיטת הסנדוויץ'" הידועה, שבה עוטפים ביקורת עם משוב חיובי. אבל יש גם כאלה שטוענים ששיטת הסנדוויץ' לא עובדת, ואולי זה גם בגלל שפרוסות הלחם בכריך הביקורת הן מחמאות, ואיכשהו אנחנו נוטים לפספס את העובדה שמחמאה, כמו שכל פולניה יודעת, יכולה לדקור יותר מביקורת.

בין אם מתוך תפישה אינטואיטיבית של שדה המוקשים הבין-אישי שאפשר להכנס אליו או מתוך נסיון עבר, הכאב של מחמאה מוחמצת עלול להפוך להמנעות. אבל אפשר גם ההיפך: להשתמש בהבנה הזאת כדי לפרק את הפחד וללמוד לתת מחמאות בצורה ממוקדת ונכונה יותר. לפסיכולוגיה יש כל מני קטגוריות שיכולות להנחות אותנו. לצערי, יש הרבה חומר על איזה מחמאות לתת ואיך כשמדובר בהורים, מורים וילדים, ופחות חומר על החוויה של המחמיא עצמו. אבל אפשר ללמוד על דרך השלילה כמו שניסיתי לעשות כאן: אם לתת מחמאות זה קשה, אולי הקושי הזה מסביר את הרתיעה האינסטינקטיבית, ואולי סוגים שונים של קושי קשורים למנגנונים נפשיים שונים. אבל הכל מתחיל במודעות, ואצלי המודעות, שינוי התפיסה הנאיבית של מחמאות, חדשה יחסית.

אז בינתיים, רק אסיים בכך שאחמיא לקורא האמיץ על שצלח את הפוסט הזה, ואקווה שאלמד עם הזמן את אומנות המחמאה.