אופטימיזם ופסימיזם הם אחת הדרכים שבהם אנשים אינם רציונליים לגמרי. בשני המקרים מדובר בסגנון הסברי – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם כדי לנסות להבין אותו, ולא בהכרח ניתוח רציונלי של מציאות כלשהי. אבל אם שני הצדדים של הרצף האופטימיסטי-פסימיסטי אינם רציונליים, בכל זאת צד אחד מוכיח במחקרים שהוא עדיף, ונותר רק להבין למה.
הצד העדיף, כמובן, הוא אופטימיזם. מספר מחקרים מראים שאנשים אופטימיים מצליחים יותר (בקריירה, בחיי משפחה וכו') ומאושרים יותר. ילדים הם אופטימיסטים חסרי תקנה, כפי שמראה המחקר, ואף שהם מאבדים חלק מהאופטימיזם עם השנים, עדיין האדם הרגיל נוטה לצד האופטימיסטי – כך מספרים לנו ספרי הלימוד בפסיכולוגיה.
כנגד זה, ברור שהערכה לא רציונלית של המציאות צפויה לגרום נזק. דניאל כהנמן סוקר משהו מזה בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט". הוא מביא מחקרים המראים את הנזק. למשל, מגישי פטנטים מעריכים את הצלחת הפטנט שלהם הרבה מעבר לסטטיסטיקה הרגילה, ובעלי עסקים מעריכים את סיכויי הצלחת העסק שלהם הרבה יותר מכפי שעסקים מאותו סוג מצליחים באופן כללי.
המסקנה של כהנמן היא שאופטימיזם אולי טוב לחברה, מפני שהוא מעודד עשיית ניסויים כלכליים וחיפוש מה שכן עובד – אך זוהי סוג של הקרבה עצמית שהאופטימיסטים תורמים לחברה. אבל המסקנה הזאת לא מסתדרת עם התצפיות המראות שאופטימיסטים אכן מצליחים יותר, ושיש קשר של סיבה ותוצאה. ילדים שנמדדו כאופטימיסטים יותר בגיל צעיר התגלו, במחקרי אורך שעוקבים אחרי נבדק לאורך שנים, כמצליחים ומאושרים יותר.
כוויתור צדדי לעובדה הזאת, כהנמן מזכיר שאופטימיזם אולי מעודד התמדה, אבל זה כשלעצמו לא מספיק. אחרי הכל, התמדה במעשה מטומטם רק צפויה להחריף ולהכפיל את הנזק שלו. דרושים הסברים נוספים. אנסה להציע כמה, שאף אחד מהם לא הוכחתי, אבל סביר שהם או חלקם עובדים במידה כזו או אחרת כדי לשרת את האופטימיסטים.
שיפור מתמיד – התמדה כשלעצמה לא מספיקה, אבל אם ההתמדה מגיעה עם למידה, זה כבר משהו אחר. אם היינו חוזרים למגישי הפטנטים של כהנמן ובודקים את אחוזי ההצלחה של מגישי פטנט שני, האם הם היו כמו של המגישים פעם ראשונה? ושלישי? סביר שעם כל פטנט, ההכרה של התהליך ומה אפשר לצפות ממנו ואיך להפעיל את הגורמים המעורבים בו נהיית טובה יותר. בעלי עסקים, מנגד, לומדים בוודאי בדרך של אין ברירה: אחרי שכספם כבר נמצא בסיכון, הצורך למצוא דרכים להתמודד עם הקשיים שלא חזו מראש מוביל ליצירתיות ולמידה. כך יוצא שבין אם בשל חזרה גרידא או בשל הצורך, אבי ההמצאה, לא ההתמדה עצמה אלא הלמידה שהיא גוררת אחריה היא היתרון האמיתי של האופטימיסט.
הון סיכון – קרנות הון סיכון הן המקבילה הרציונלית של האופטימיסט. הן מבצעות מספר רב של השקעות מסוכנות, בתקווה שהאחת שתצליח תפצה על כל הכשלונות האחרים. העובדה שהמודל הזה עובד מלמדת אותנו משהו שאולי לא היתה לנו סיבה אפריורית להאמין בו: ההזדמנויות בעולם הטכנולוגיה אכן מצייתות למודל ההון סיכון. מספר קטן של השקעות יחזיר את עצמו מעל ומעבר להפסדים שיגרמו שאר ההשקעות שמספרן גדול יותר. ואם הצלחת מודל ההון-סיכון מוכיחה זאת על השקעות בטכנולוגיה, ייתכן שהצלחת המודל האופטימיסטי מוכיחה זאת על החיים. בעסקים, באהבה, במקצוע, בחברות – ישנן השקעות שיחזירו את עצמן מעל ומעבר לכל הכשלונות שצברנו בדרך להצלחה האחת. ואם זה נכון, אולי זו הסיבה שהאבולוציה או ההתפתחות החברתית יצרו את הטיית האופטימיזם מלכתחילה.
אושר מוביל להצלחה – ואולי אופטימיזם לא מוביל ישירות להצלחה בכלל. המחקרים שהזכרתי למעלה מראים שאופטימיזם מוביל לא רק ליותר הצלחה אלא ליותר אושר. ואולי האושר מוביל להצלחה? כשאנשים מאושרים יותר, הם נדיבים יותר, הם מתנהגים בדרכים מועילות יותר חברתית, הם נוחים יותר לקום ולעשות. האושר עוזר לך להצליח. אופטימיסטים מאושרים יותר כי הם תופסים את עצמם כמוצלחים יותר ממה שהם באמת – שהם חברותיים יותר, פופולריים יותר, חכמים יותר וכן הלאה. האפקט הזה נצפה במספר מחקרים. עצם התפיסה העצמית הזו מספיק לעשות אותך מאושר יותר, וייתכן שהאושר עצמו משלים את השאר. האופטימיזם הופך כך לנבואה שמגשימה את עצמה.
אני לא יודע איזה מהשלושה נכון יותר, זה הכל רק רעיונות למחקר המשך. ההרגשה שלי היא ששלשתם נכונים במידה כלשהי, שמשתנה אולי מאדם לאדם ומזמן לזמן. אבל בכל מקרה, ברור שאופטימיזם עובד. וזה אולי מחזק מסקנה שהעליתי בדיון קודם על רציונליות: לפעמים הדבר הכי רציונלי בטווח הארוך הוא להיות קצת אי-רציונלי בטווח הקצר.
עוד בנושא:
תפרים 