בדיוק ראיתי את הסרט "שבעה אסירים" בנטפליקס. הסרט מתחיל עם סיפור מוכר אולי, אבל שצריך לספר אותו. קבוצת פועלים עניים, ללא השכלה רבה (המשכיל מביניהם בוגר 8 שנות לימוד) וללא אופציות רבות, שוכנעו לקחת עבודה כפועלים במקום מרוחק מביתם, עם הבטחה למשכורת מדהימה וכו'. כשהגיעו, גילו שהם לא יכולים לצאת: הבוס השקיע בלהביא אותם, לתת להורים שלהם מקדמה (למעשה, ההורים פשוט מכרו אותם), ולתת להם מגורים (חדרון במגרש גרוטאות) ואוכל למשך העבודה שלהם. כשהמשכיל מביניהם עושה חשבון פשוט, הוא מבין שהמשכורת שלו לא מספיקה להחזיר את זה לעולם. הם עבדים.
הסרט מתרחש בברזיל, מדינה בהכנסה נמוכה, וזה אולי יכול להרגיע אותנו, כי אנחנו במדינה מתקדמת. אבל אל דאגה, נטפליקס בוחרת בסדרה אחרת להזכיר לנו שאפשר גם לייבא את השיטה. הסדרה Sky Rojo עוסקת בשלוש זונות שמנסות להמלט מהסרסור שלהן. כבר בפרק הראשון אנחנו רואים את הזונה שניגשת לסרסור ואומרת לו, היי – עבדתי, הרווחתי, החזרתי את החוב שלי. שחרר. ואז הסרסור מוציא מחברת ומתחיל להראות לה: הנה, פה קניתי לך בגדים, פה אמצעי מניעה, פה שם ושם פה – העיקר שהיא לעולם לא תשתחרר.
הסדרה מתרחשת בספרד. ולמעשה, מי שעוקב אחרי העולם יודע שהשיטה קיימת גם בישראל – לזונות ולפועלי בניין, לא חשוב. כבר שמענו בעבר מספיק על פועלים זרים שהדרכונים שלהם הוחרמו על ידי המעסיק כדי שיוכל להנהיג איזה תנאים שהוא רוצה. אבל, אולי לפחות אפשר להסתכל על זה מבחוץ – אנחנו, בני השכבות החזקות יותר, נמצאים במעמד לסייע לנפגעים/ות, אבל לא נפגע בעצמנו, נכון?
הטוויט שלהלן הוא הייצוג הכי מקוצר ומוצלח לשימוש באותה שיטה כלפי השכבות הגבוהות. ומכיוון שאני יודע שמה שאני אומר יעורר התנגדות, נסביר.
ראשית, מיהו רמי הוד, המצייץ? לפי האתר האישי שלו, "אני מנהל את המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון – מכון מדיניות ומנהיגות סוציאל-דמוקרטי, ומכהן כחבר במועצת המוסד לביטוח לאומי. ניהלתי את המכללה החברתית-כלכלית ועבדתי בארגון כוח לעובדים. יש לי תואר שני בסוציולוגיה וכתבתי עבודת תזה על תהליכי הפרטה ואי שוויון במערכת החינוך בישראל. לימדתי קורסים בנושא החברה הישראלית, צדק חברתי ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה הפתוחה ובבית ברל. במהלך השנים ייעצתי בתחומי אסטרטגיה ומדיניות לאנשי ציבור בכירים ולארגונים שונים."
בקיצור, רמי הוד ממוקם היטב להשפיע על ההבנה הרעיונית של הציבור בישראל. ואיזה השפעה הוא מחפש בציוץ הנ"ל? הבה נראה. בהייטקיסטים ישראלים השקענו משהו. נתננו להם חינוך ובריאות, לכן הם חייבים לנו. והנה מאפייני החוב:
- אף הייטקיסט לא בחר אותו. למעשה, אם להורים שלנו היתה בחירה, סביר מאד שהיו בוחרים לשלוח אותנו לחינוך פרטי ולא להפקיר אותנו לחסדי ארגוני המורים, שהם בעלי הבית האמיתיים והמטרה האמיתית של המערכת. כנ"ל בנוגע למערכת הבריאות הישראלית, שנלחמת נגד ומדכאת את המערכת הפרטית בשם השוויון, ועוד דורשת שנגיד תודה.
- החוב לא מתוחם. בשום מקום אני לא אוכל לקבל מספר – כמה אני חייב, ואיך אני מגיע להסדר חוב על מנת להחזיר אותו. כמו אצל שבעת האסירים, החוב לא באמת קיים כדי שיוחזר. ואם חס וחלילה אגיע לסרסור עם חישוב אישי שלי ואכריז שהחזרתי את החוב, מייד ימצאו לי "חובות" אחרים שלא שילמתי. המדען הראשי משקיע בהייטק (פחות מעשירית מההשקעה הכוללת היא ממשלתית, אבל לא משנה, זה כסף למען הצדקת החוב, לא למען האימפקט), העירייה ניקתה לך את הרחוב, לא חשוב מה. העיקר שתשאר עבד שלנו. ולמעשה, איפה שנעשה מאמץ לתחם את החוב, בוועדת שוחט להשכלה גבוהה, הראשונים שיצאו נגד המהלך וטרפדו אותו היו בדיו קהארגונים מהסוג שרמי הוד עומד בראשו.
- החוב לא באמת רלוונטי. האכיפה היא על ידי כוח – גדרות, מכות ואקדחים אצל שבעת האסירים, הוצאה לפועל בישראל. המשמעות האמיתית של החוב היא כפולה: ראשית, להטעות את הקרבנות לאורך כמה שיותר זמן, כדי לשמור על השקט. שנית, כדי לתת לפחות לחלק מהמשעבדים יותר שקט נפשי, רציונליזציה למעשה הבאמת מכוער שדהם עושים. רמי הוד ודומיו בסך הכל רוצים את הכסף שלנו. אבל הם יודעים שלגנוב זה מכוער, והם צריכים משהו למצפון שלהם.
אפשר לומר לזכות אלו שמנסים לשעבד את עובדי ההייטק שלפחות הם רוצים לעזור לשכבות החלשות. זה בסדר, אבל זה לא מצדיק שעבוד. וגם אנחנו רוצים לעזור, ורבים מאתנו עוזרים, בהתנדבות ובתרומה. אבל אם אתם רוצים שנעזור יותר, תהיו מוסריים ותבקשו מאיתנו. זכותנו לבחור באיזה מידה ובאיזה מסלול נעזור לאחרים, וזכותנו גם לעזור לעצמנו ולבסס את החיים שלנו.
אני יודע שיש גם מי שיסרבו לרחם על עובדי הייטק מהסיבה הפשוטה שעדיין נשאר להם לא מעט כסף. עובד הייטק הוא לא פועל פשוט ולא זונה, הם חושבים, כי מבחוץ זה נראה נוצץ. אנשים כאלה לא מעריכם לא את חרות הפרט ולא את הזכות שלו לכבוד ואת הזכות שלו לדברים שיצר במו ידיו. בעיניהם, אנשים אחרים הם רק כלי משחק בדרך לשאיפות האישיות שלהם. נגד אנשים כאלה אין לי הרבה מה לעשות, אבל לפחות אני יכול להתנגד להם בכל הכח ובכל שיטה שאמצא. אני לא כלי משחק, ומי שמנסה להפוך אותי לכזה יכול לייצר לעצמו כמה רציונליזציות שהוא רוצה, אבל שיידע שהוא משכנע רק את עצמו.
אנחנו, עובדי ההייטק, לא הזונות שלכם. מקנאים? תלמדו שלושה תארים בהנדסה ותכנות, כמוני, ותבואו להרוויח גם. אנחנו מחכים לכם בכליון עיניים. ואז גם תהיו בעמדה לעזור לאנשים באמת. החלטתם שזה קשה מדי? תתמודדו עם ההחלטה שלכם ביושר, ואל תנסו לשעבד אחרים.
תפרים 
אנקדוטה מצחיקה, לקרן ברל כצנלסון יש את בית ברל, סוג של מתחם אקדמי מצפון לכפר סבא. הכניסה והחניה בתשלום….
המציאות קצת יותר מורכבת מאשר מתואר במאמר. לו היינו חיים בשוק חופשי אמיתי, שבו מגזר ההייטק מגייס הון באופן פרטי, מפתח את מוצריו באופן פרטי, משווק אותם באופן פרטי ומשתמש ברווחיו הפרטיים על מנת לשלם לאנשיו משכורות נאות, אזי באמת ניתן היה לטעון שאנשי ההייטק אינם חייבים כלום לאף אחד. אך בשנים האחרונות אנו עדים למצב מוזר, שבו מגזר ההייטק (כמו מגזר הבנקאות, וכמובן החינוך והבריאות) עברו ״הלאמה רכה״ ובלתי רשמית. כאשר הפדרל רזרב מפחית את הריבית לאפס ומדפיס טריליוני דולרים, הוא כופה על ציבור המשקיעים לחפש אופציות השקעה בסיכון גבוה יותר מאשר סתם פיקדון בנקאי או אגרת חוב ממשלתית. בעשור האחרון ההון הזה זרם רובו ככולו לבורסה, ובמיוחד לחברות ההייטק המובילות. באופן זה הבנק המרכזי בעצם סיבסד את תעשיית ההייטק ואפשר את משכורות העתק המקובלות בתחום. זה כמובן נעשה על חשבון הציבור כולו, אשר סובל מעלייה מתמדת ביוקר המחייה, ומרמת סיכון גבוהה יותר בחסכונות הפנסיוניים שלו. בתמורה, הממשל האמריקאי מצפה מענקיות ההייטק שיעשו כרצונו, יצנזרו שיח שאינו מקובל עליו ויאכפו את הנראטיב שהוא ממציא.
גם מחוץ לארה״ב הבנקים המרכזיים עסוקים בטיפוח מגזר ההייטק. קחו לדוגמה את בנק ישראל, אשר פועל מזה שנים על מנת להחליש את השקל אל מול הדולר, במטרה המוצהרת לעודד את הייצוא, ובראשו ענף ההייטק. אז באמת שאי אפשר לקרוא למגזר הזה ״פרטי״, ולטעון שרווחיו גם הם צריכים להיות פרטיים, ושאנשיו לא חייבים כלום לאף אחד. לו הם היו חיים במשק שבו הריבית היא 5%, הם לא היו מסוגלים להקים חברות שמפסידות כסף שנה אחר שנה, מתוך הבטחה ערטילאית לרווחים עתידיים. הם היו צריכים להציג רווחים כאן ועכשיו, או לסגור את העסק. מעניין כמה חברות הייטק בישראל היו מסוגלות לעמוד בדרישה שכזו, ואילו משכורות היו מסוגלות לשלם לאנשיהן.
גם אם המדינה הדפיסה כסף, לא זכור לי שהוסכמו מראש תנאים של עבדות עבורו – לא ע"י החברות ולא ע"י העובדים שלהן. ובהחלט ייתכן שחברות ייסגרו ללא ההדפסה, וזה אחריות המשקיעים לקחת את הסיכון. זה בטח לא חוב עם תנאים ברורים.
אחרת, לפי מה שאתה אומר, העולם הוא שחור או לבן: ברגע שיש ממשלה כולנו עבדים, כי הממשלה תמיד מעוותת את השוק בדרכיםן כאלו ואחרות, ואנחנו צריכים תמיד לנסות להוציא את המיטב מהעולם הזה.
ראשית, שיהיה ברור, אינני סבור שהסיבסוד שהבנקים המרכזיים מעניקים לענף ההייטק מצדיק באופן כלשהו מיסוי דראקוני של משכורות אנשי ההייטק. זאת נבלה וזאת טריפה, והאחת אינה מצדיקה את השנייה. אך באותה נשימה אי אפשר ליהנות מן ההפקר, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים. אם השוק לא היה כה מעוות לטובת ההייטק ולרעת מגזרים אחרים, לא ניתן היה לשלם משכורות כה גבוהות לאנשי ההייטק, הם בתורם לא היו מסוגלים לדחוק את רגליהם של שאר העובדים משוק הנדל״ן, וכן הלאה. מה הפיתרון לכך? לפרק את הבנקים המרכזיים ולהפסיק את ההתערבות האובססיבית של ממשלות העולם בכלכלה. איך משיגים את זה? לא יודע. כנראה שהדרך לשם עוברת דרך התפרצות אינפלציונית חסר תקדים ואובדן האמון במטבעות הלאומיים.
למדתי 3 תארים ויש לי עבודה סבירה שמאפשרת לי להתקיים בכבוד. אין לי בעיה עם מה שאנשים יותרים במו ידיהם אבל בהקשר הזה אולי ראוי לציין ש-99% מחברות ההייטק הן לא יצרניות בעליל ואין שום הצדקה למשכורות המנופחות של רוב העובדים בתעשיה שלא תורמים לחברה בעצם כלום (חוץ מלכתוב בלוגים מוטים מאד ומשעשעים שכאילו אמורים להיות ליבראלים). לגבי הנוצץ (שאינו זהב) – אל דאגה – אני לא מקנא. רוב ההייטקיסטים שאני מכיר סובלים מהיום יום שלהם והאמיצים מבינהם מבינים שמשמעות קיומית דרך יצירת אימפקט על החברה והסביבה, שצבירת חוויות והזמן שמבלים עם המשפחה חשובים יותר מהשורה התחתונה בתלוש השכר שלהם. העולם שלך מתחיל להשתנות ידידי… ואני מקווה שזה שינוי לטובה.
ובנוגע לבלוג המשעשע שלך – מר הוד לא מנסה לגבות "חוב" הוא רק מזכיר לך שהתנאים שנולדת אליהם איפשרו לך להגיע למשכורת גבוהה וזה לא *רק* בזכות הכישרון שלך (וכל מי שמכיר אנשים יודע שלא מעט הייטקיסטים הם אנשים עם כישרונות מוגבלים אבל עם סיפור חיים שהביא אותם לעמדה בה הם מרוויחים הרבה יותר מכפי שכשרונם משקף).
שמור על עצמך ועל העיניים פקוחות חביבי.
אני לא מבין מה יכולה להיות המשמעות של התזכורת הזו חוץ מחוב מוסרי. המטרה היחידה של הנסיון לנטרל את המאמץ האישי (בין השאר, בהתגברות על מערכת החינוך האיומה שנכפתה עלינו) הוא כדי לטעון שמה שיש לך לא מגיע לך, ולכן זכותנו לקחת אותו או חובתך לתת אותו.
השאלה אם עבודה בהייטק היא מהנה או סבל לא רלוונטית. כל אחד חופשי לבחור בעצמו. גם לא הפרשנות שלך לגבי מה תורם לחברה. העולם מצביע עם הארנק בעד ההייטק, אבל בכל מקרה אין פה שום הצדקה לחוב מוסרי.
כשיהודים היו בורחים מברה"מ, המדינה הייתה גוזלת מהם את אזרחותם ואת כל רכושם. הטיעון היה בדיוק מה שרמי הוד כתב כאן.
עזבת את הארץ? והאם קראת פילוסופיה פוליטית מהשמאל? או שנשארת אם הביאס שלך?
אני לא יודע למה האינסטינקט שלך הוא תמיד לתקוף אותי אישית במקום להתייחס לפוסט, אבל זה מנוגד לכללי התגובות בבלוג. אזהרה אחרונה: כל תגובה נוספת שלא מתייחסת לתוכן הפוסט תמחק בהקדם.