אין לי הרבה מה להוסיף על השינויים הצפויים במערכת המשפט או על פסקת ההתגברות (האפשרות עבור הכנסת לבטל פסיקות של בג"ץ) מעבר למה שכבר אמרתי: לרשות המבצחוקקת בישראל (שהרי אין באמת הפרדה ביניהן) יש יותר מדי כוח גם ככה, ומי שחרות הפרט חשובה לו צריך להתנגד. יש מי שאמר את זה אפילו טוב ממני, למשל המכון הישראלי לדמוקרטיה בדף שמרכז את הדעות שלהם על הנושא. אבל משהו אחד שעוד מפריע לי ולא אמרתי עליו כלום, הוא היכולת המועטה מאוד של ליברלים לשכנע שבאמת יש להגביל את הממשלה. למעשה, הרבה מהם בכלל לא יודעים שזהו הדיון. אם לשפוט לפי מה שאני רואה יותר מדי סביבי, הדיון, בעיני רבים, הוא על "דמוקרטיה", והחשיבה הזו גורמת לשוחרי החרות להפסיד בדיון.
כפי שיודע כל מי שהשתתף בדיבייט תחרותי שבועות ספורים בלבד, המילה "דמוקרטיה" מכילה בתוכה הרבה דברים. בבסיס, היא מכילה את הכרעת הרוב בלבד. ועם זה הרבה תומכי השינוי במערכת המשפט נכנסים לדיון: אם זה מה שהציבור רצה, זה דמוקרטיה. אבל הדמוקרטיה הנקיה הזו נכשלה בכל מקום שבו ניסו אותה. במקומות שבו דמוקרטיה הצליחה, היא היתה דמוקרטיה ליברלית: כזו המכילה גם את חרות הפרט, ולמעשה הופכת אותה לחשובה יותר מהכרעת הרוב, ואת הכרעת הרוב למנגנון נוח לפקח על ממשלה שמטרתה היא חרות.
לתוך הדמוקרטיה הליברלית הזו, שירשנו מהבריטים, נכנסו מאוחר יותר עוד ערכים, כמו שוויון (בין אם שוויון הזדמנויות, או שוויון בתוצאה, במצב החומרי), הגנה על מיעוטים (שאני מפריד מזכויות הפרט כי הפרט לפעמים לא נחשב למיעוט בעיני מגיני המיעוטים) ועוד. המילה "דמוקרטיה" הולכת ומתרחבת.
הסיבה להתרחבות היא שיטת דיון שהיא לפעמים נוחה: מצא משהו שהשותף שלך מסכים עליו, והראה שהעמדה שלך נכנסת תחת אותו משהו. היעילות של השיטה הזו כשהעמדה שלך באמת נכללת באותו משהו היא גבוהה, וכך נוצר הדחף להשתמש בה גם כשזה לא ממש מתאים. נאצים זה רע – אז פוטין קורא לאוקראינים נאצים. רצח זה רע – אז בשר זה רצח. והבעיה הנוספת עם הדחף הזה להרחיב מלה זה שלפעמים הוא עובד.
הרבה פעמים דיון נגמר בכך שלצד השני אין מה לומר. זה לא אומר שהוא השתכנע, אבל אנחנו לא בהכרח שמים לב לזה. וכשאנחנו משתמשים בשיטה כמו להרחיב משמעות של מילה רק כדי להשתיק את הצד השני, אנחנו (שלא במודע לרוב), מגיעים למצב הזה. השתקנו את היריב. אבל מכיוון שלא שכנענו אותו, יקרה אחד משני דברים: או שיריבנו ידחיק את ההסכמה המאולצת הזו ויחזור לתמוך בעמדתו הקודמת, או שיותר גרוע – הוא ימצא סיבות להתנגד למילה המורחבת.
דוגמאות לא חסר. כשמישהו, מכוונות טובות, העמיד את "מדינה יהודית" כסותרת "מדינה דמוקרטית", הוא באופן טבעי גרם ללא מעט יהודים להתנגד לדמוקרטיה עצמה, כשמה שבסך הכל היה צריך לעמת זה את הפרהסיה הדתית מול חופש הדת. כשמישהו צירף לשוויון בפני החוק את השוויון בתוצאה כשוויון האחד שמדינה צריכה לספק, הוא גרם ללא מעט שמרנים להתנגד באופן כללי לשוויון ודחף אותם למקומות לא יפים כל כך כמו דרוויניזם חברתי.
לכן, הנזק משימוש במילה דמוקרטיה הוא כפול: גם לא שכנענו בצדקתנו, וגם אולי גרמנו ליריבינו להתנגד למה שהם לא באמת התנגדו לו מראש. אז מה עושים במקום? ראשית, לומדים לדבר על עצם העניין: מהו העקרון שנפגע? מהו העקרון שכל צד תומך בו? הכרעת הרוב? חרות הפרט? יציבות שלטונית? הגנה על הכרעת הרוב בעתיד? פיקוח העם על הממשלה? יש לא מעט כאלה במילה דמוקרטיה. שנית, להסביר לא רק למה העקרון שלנו חשוב, אלא למה הוא יותר חשוב מהשני, ולמה במקרה שבדיון צריך להעדיף את העקרון שלנו. זהו זה. אפילו לא צריך תמיד להגן על העקרון שלנו באופן כללי. רק במקרה שבדיון.
לעשות את הדברים הפשוטים האלו זה בכל זאת לא פשוט, מפני שבחומו של וויכוח אנחנו נוטים להסתמך על הרגלים שכבר טבועים בנו. לכן, ההמלצה שלי לדיבייטורים מתחילים – ולכם – היא להתחיל מהרגל קטן שיחסית קל לסגל: אל תגידו את המילה "דמוקרטיה" בדיון, אם תוכלו להמנע מכך. אז תמצאו את עצמכם מחפשים מילה מתאימה יותר, והתהליך של שכנוע יעיל יותר יתחיל להתגלגל עבורכם.
עם שכנוע טוב יותר בצד הליברלי, ייתכן ונמשיך להיות עם חופשי בארצנו, למרות כל הפחדים. וזה, אולי, משהו ששווה לאמץ עבורו הרגלי דיון טובים יותר.
תפרים 
כתבת יפה.