לצדוק כל הדרך להפסד

תמונה מהפגנה אחרת באותו מקום. שלושה נושאים לא קשורים בלי אפילו להתאמץ לחפש.

הייתי בהפגנה נגד הרפורמה ברשות השופטת. ואף שלכאורה היה אמור להיות לי הרבה במשותף עם מי שסביבי, מה שראיתי אכזב אותי. נראה שעבור רוב הנוכחים, הצורך לנצח את המאבק הספציפי הזה הוא עניין שולי. אולי אני ציני, אבל איך עוד אפשר להסביר את מה שראיתי?

אפשר להתחיל עוד לפני ההפגנה עצמה, עם רשומות פייסבוק של כאלו שרוצות להגיע עם דגל פלשתין, ומתעקשות על זכותן לעשות זאת. ואכן, אפשר אפילו להסכים שזו זכותן. אבל כמה אנשים מתרחקים מהפגנות שיש בהן צל צילו של אזכור לשמאל, כי הם לא מוכנים לעמוד באותו מקום עם דגל פלשתין?

מניפי הדגלים אולי חושבים שיש פה איזה הצהרה שחשובה יותר מהנייטרליות של הרשות השופטת. למרבה הצער, אחרי שהם יפסידו את הקרב על הרשות השופטת, הם עלולים לגלות שנלקחים מהם כל כלי הנשק בקרב על הנפת כל דגל שהוא.

זו לא הצורה היחידה של הרחקת אנשים שיכלו לתמוך. במקום שבו עמדתי התמקמה קבוצה של בוגרי מחאת הדגלים השחורים ובלפור, וצעקה במגפון את כל להיטי "ביבי לך". אבל אולי, בהפגנה שאינה על ביבי, היה כדאי למשוך גם אנשים שעשויים להסכים על נושא הרשות השופטת ולחלוק על נושא ביבי? למה זה חשוב לדחוף תמיד את כל הנושאים ביחד?

אולי העניין הוא שההפגנות האלו לא באמת מתגבשות סביב נושא, אלא סביב מחנה. אנשי מחנה זה אוהבים להיות צודקים ולדחוף את המחנה שלהם, מתוך ההרגל המחשבתי הנהוג בישראל, שבסוף השאלה היחידה היא למי תצביע. הם אוהבים את זה אפילו יותר מאשר להביא לשינוי חיובי, מה שהם כבר התייאשו מלקוות לו. כמובן, אפשר לטעון שאם המחנה הנכון ינצח, אז השינוי החיובי יבוא מעצמו. יש עם זה שתי בעיות.

ראשית, אני באופן אישי לא חושב שיש מחנה נכון. כליברל, כל המחנות המוכרים פוגעים במה שאני רוצה יותר משהם תורמים לו. כשמדובר על שוק חופשי אני נוטה ללכת עם המעטים במערכת הפוליטית שתומכים בו (אין הרבה כאלה, אבל פעם היה ריכוז של כאלה בימין, לפני שהם נעלמו כשהכל הפך לביבי-לא-ביבי). כשמדובר על זכויות הפרט, הרבה פעמים דווקא מצביעי מרצ יסכימו איתי יותר מאשר מצביעי הבית היהודי.

שנית, זה פשוט לא עובד, ולא ראלי. מחנה השמאל מפסיד באופן די קבוע. כל מערכת בחירות הפנטזיות על "ניצחון השנה הנוכחית" מתבדות בכאב עבור מי שהיה מספיק מושקע רגשית בשטות הזו, והלקח עדיין לא נלמד. מחנה השמאל צריך ללמוד לשכנע, ומסתבר שהדרישה מכל מתעניין לתמוך מייד בכל המאבקים או באף לא אחד מהם היא לא דרישה אפקטיבית להרחבת השורות.

ההרגל הזה תמיד לחבר את כל המאבקים באותה הפגנה גורם לנושאים שהם באמת משותפים להתקבל בחשדנות. כבר שמעתי מספיק ימנים בפיד שלי שאומרים ש"אם אומרים שזה לא עניין של ימין ושמאל, זה שמאל". השמאל איבד את היכולת לדבר על עניינים משותפים ולזכות באמון של מי שלא תופס את עצמו מאותו מחנה. וזה לא תמיד היה ככה.

בהנתן שהשמאל לא יכול לנצח כמחנה, הוא חייב לשקול, בנוסף לצורך בשכנוע יעיל יותר, גם את האפשרות האמיתית מאוד להשיג ניצחונות מוגבלים בנושאים מגודרים. הרפורמה בשפיטה יכולה להיות אחד כזה. כדי להשיג נצחונות כאלה, צריך לדעת להתרכז בנושא המסויים, למצוא מכנה משותף עם כל מי שיכול לתמוך, ואפילו לדעת להקשיב לצד השני ולחפש, כמו במשא ומתן, אם יש אפשרות שהאינטרסים של שני הצדדים יסופקו איכשהו. אפשר למשל להציע רפורמה אלטרנטיבית, שמקבלת את הצורך בבקרה של הרשות המחוקקת, אבל עושה את זה בצורה ששומרת על נייטרלית – השיטה הגרמנית למשל, אבל יש עוד.

כמובן, לעשות את כל הצעדים האלו יכול להרגיש מאוד לא נעים פסיכולוגית למי שבנה סביב המחנה שאליו הוא משתייך את תחושת הערך העצמי שלו. אבל אי נעימות היא משהו שנראה לי ששווה לסבול בשביל מערכת משפט נייטרלית, או בנפרד בשביל מלחמה בשחיתות, או בנפרד בשל קידום השלום או זכויות הפרט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s