הקפיטל (סיכום): למה הספר הזה עוד רלוונטי?

protest

זהו. לא מזמן גמרתי לקרוא את הקפיטל – מהאות הראשונה הקדמה של יפתח גולדמן ועד האות האחרונה במסה המסכמת של פרידריך אנגלס. הפרוייקט לקח לי 12 פוסטים (כולל הנוכחי), הראשון מתוכם נכתב בתחילת אפריל אשתקד – כלומר, כמעט שנה. במהלך הקריאה שאלו אותי מדי פעם, "למה לעזאזל אתה עושה את זה?" מעניין שהשאלה הזו מופיעה גם בהקדמה, אם כי שם היא מנוסחת יותר בנימוס – למה הספר הזה עוד רלוונטי? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הקפיטל (24): נבואה לשוטים

לא ציפיתי לזה, אבל גם פרק 24 מקבל מקום בסקירה. על פרק 23 אני מדלג: הוא שילוב של "עוד מאותו דבר", "אותה גברת בשינוי אדרת", ו"שטויות במיץ עגבניות". לא מגיע לו את הזמן שהקדשתי לו. פרק 24, שרשמית נושאו הוא "ההצבר הראשוני", מכיל בתוכו כמה דברים, ובהם סוף-סוף התחזית המפורסמת על כך שהמהפכה הסוציאליסטית היא בלתי נמנעת.

אבל לכל דבר זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. קודם כל – ההצבר הראשוני. אנחנו כבר יודעים שבעיני מרקס הון יכול לרק לגדול. בעולם של מרקס אין דברים כמו להפסיד כסף למתחרים טובים יותר, ליפול להשקעה גרועה, לבצוע מכספך לגובה המיסים, או לחלק ירושה בין בניך ובנותיך (הרבים, הרי אתה בעל הון). לכן העשירים מתעשרים והעניים מתענים. יפה, אבל כאן אנחנו מגיעים לשאלה בסיסית: ההון הזה שגדל – מאיפה הוא התחיל? למה לאנשים מסויימים יש הון להגדיל ולאחרים אין? להמשיך לקרוא

הקפיטל (22): אחד בפה ואחד בבנק

אחרי שעסקנו ספר שלם בתנועות ההון, בפרק 22 אנחנו עוברים לעסוק בבעל ההון עצמו. מתחילים משאלה טכנית: מה עושה בעל ההון עם הרווח שלו? התשובה לשאלה הזו פשוטה: חלק הוא צורך בעצמו, וחלק הוא חוזר ומשקיע. אבל איזה חלק? החלוקה בין הצריכה העצמית להשקעה חוזרת נתונה לבחירת בעל ההון, מה שמביא אותנו לעסוק גם בפסיכולוגיה של בעל ההון וגם בתפקידו החברתי.

בראשית, אומר לנו מרקס, בעל ההון כפוי על ידי התחרות "להגדיל את הונו כדי לקיימו בידו". ולכן, "הרי צריכתו שלו-עצמו דומה עליו כגזל  שהוא גוזל את הצבר הונו" [עמ' 487] והוא גוזר על עצמו פרישות כדי שיישאר בידו מספיק הון כדי להשקיעו שוב ולעמוד בתחרות. אבל ככל שעובר הזמן, העניינים מתקלקלים: להמשיך לקרוא

הקפיטל (19): א' הוא א'

ייתכן שחלק מהקוראים חשבו שנכנעתי, אבל לא נכנעתי ואין לי כוונה להיכנע. עברתי בחיי דברים גרועים יותר מכתיבה משעממת ורפטיטיבית. אז לקחתי חופשת קיץ ארוכה, התרעננתי, וקראתי בזריזות את פרקים 14-18 שלא ממש הוסיפו משהו חדש מעבר למניפולציות אלגבריות וערבוב נוסף של מה שכבר עלה. גם פרק 19 עוסק בנושא שכבר פגשנו, אבל הפעם, באיחור ניכר, אנחנו צוללים לעומק המשמעות העולה ממנו וכך מזדמן לנו לבחון את גישתו של מרקס לנושא התמריצים לעבודה שטרם בחננו לעומק. פרק 19 מנסה להוכיח ששכר המשולם לפי יחידה שקול לשכר המשולם לפי זמן עבודה.

כזכור מפרק 1, לעבודה הממוצעת המושקעת במוצר מסוג מסויים קורא מרקס העבודה החברתית ההכרחית לייצור מוצר זה. למה הממוצע הוא הכרחי? כך מיישב מרקס את האקסיומה שלו לפיה ערך החליפין של מוצר נקבע ע"י זמן העבודה שהושקע בו, עם העובדה הקשה להסתרה, שכל עובד משקיע כמות זמן אחרת באותה תוצרת, בהתאם ליכולותיו, חריצותו וכן הלאה. אבל ההגדרה הזו מובילה לצרות. להמשיך לקרוא

הקפיטל (12,13): הכה את המומחה

פרקים 12 ו-13 אמורים להיות סקירה היסטורית של התפתחות אמצעי הייצור מתקופת בית-המלאכה המשולב (מאנופקטורה) שבו בעלי מלאכה שונים היו עובדים ביחד על מוצר משותף (שעונים, מרכבות וכו'), ועד לתעשייה הגדולה של ימי מרקס. המטרה העיקרית של מרקס היא לסקור את קטלוג הנזקים שהתעשייה הביאה לפועל, אבל הנושא העיקרי שעשוי לעניין אותנו הוא התפתחות המומחיות עם התפתחות אמצעי הייצור, ולכך אקדיש את חלק זה של יומן הקריאה.

משולבים בסקירה קטעים רבים של רטינה אנטי-קפיטליסטית סטנדרטית, ללא בסיס אמיתי. ככל שהתרחקנו מפרק 6, כך התרחקנו גם מהפיתוח המסודר והניסיון ללוגיקה. השיטה של מארקס לא הצליחה לקחת אותו רחוק מדי, אולי מפני שכפי שראינו בפרקים הקודמים, היסודות שלה היו רקובים; לכן עברנו לשחק לפי כללים אחרים, שבהם הקפיטליזם לא יכול לנצח. במיוחד הפרקים האלו הם דוגמה נהדרת לסוג של רמאות אינטלקטואלית הנקרא "קטיף דובדבנים". חוץ מזה יש גם לא מעט סקסיזם. אבל, לאט לאט. קודם כל – מומחיות. להמשיך לקרוא

הקפיטל (10,11): מְעֵבֶר לפועל היחיד

עד עכשיו דיברנו על הפועל היחיד, בעל ההון היחיד, ומה שקושר ביניהם. ערך העבודה של הפועל היחיד נכנס לחישובים כמו שהוא, ערך העבודה של בעל ההון ממילא נחשב לאפס, וקיומם של אלף פועלים במפעל אחד לא שינה כלום לצורך הניתוח, למעט בכך שבעל-הון אחד גרף את הרווחים מניצול כל אלו ביחד. אחרי שאנחנו משאירים מאחורינו את פרק 9 המיותר, בפרקים 10 ו-11 מרקס מספר לנו על שלשה דברים שמשפיעים על יחסי הייצור ולא תלויים ביחס האינדיווידואלי בין הפועל לבעל ההון, אלא בסידור העבודה וניהולה ע"י בעל ההון: יתרון הגודל הפשוט, עבודה סינרגטית, והשיפור הטכנולוגי. במהלך הסקירה הזו, מרקס אולי לא שם לב שהוא עושה שני דברים: הוא מוכיח שחלקו של בעל ההון במאגר הפרשי הפוטנציאלים הוא לא מבוטל ואף מכריע; והוא מראה, למי שלא מקבל את הנחות היסוד שלו, איך דווקא האינטרס של בעל ההון הוא מה שמיטיב עם הפועל. להמשיך לקרוא

הקפיטל (7,8): קאזוס בלי

בפרקים 7 ו-8 מרקס לוקח את המסגרת של הפרש הפוטנציאלים שהגענו אליה בפרק הקודם, ומציג אותה בצורה אחרת, לא דרך כמות העבודה אלא דרך יום העבודה. המטרה היא ליצור מסגרת רעיונית שתעזור לנו להבין את המלחמה על אורך יום העבודה.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בעל ההון משלם את עלות העבודה הדרושה לקיים את הפועל למשך יום עבודה, אבל כדי למצות את הפרש הפוטנציאלים, הוא צריך להעביד אותו כמה שיותר במהלך היום הזה. על הטיעון הזה נוסף דיון בגבולות המינימום והמקסימום של חלק הזמן שאפשר להעביד את הפועל. המינימום, כמובן, הוא החלק שמחזיר את העבודה שמושקעת בקיום הפועל. המקסימום הוא למעשה רק היכולת הפיזית של הפועל והעובדה שיש רק 24 שעות ביום. מכיוון שאין מקסימום תאורטי, קביעתו של המקסימום לפי מרקס היא רק עניין של כוח: "במקום שעומדת זכות שווה מול זכות שווה – באה האלימות ומכריעה ביניהן". להמשיך לקרוא

הקפיטל (5,6): הפרש פוטנציאלים

סוף סוף מרקס מספק לנו מהלך לוגי מעניין בפרקים 5,6, שעוסקים במקורו של עודף הערך, או כיצד נוסף ערך חליפין לסחורה בתהליך העבודה. מעניין אבל לא נכון, מכיוון שהוא נשען על אותה הנחת יסוד שגויה מפרק 1. אבל לנו יש מסלול ניתוח מקביל בסדרת הפוסטים הזו, בו אנו לוקחים את הניתוח של מרקס ומנסים להבין מה היה קורה אם הניתוח היה מופעל על הנחות יסוד טובות, ובמסלול המקביל הזה המהלך החדש של מרקס דווקא יכול להביא למחשבות מעניינות.

אבל לפני כן, לי ולמרקס יש וויכוח שנמשך עוד מפרק 4, לגבי מי מוסיף עבודה לחומר הגלם כדי להפוך אותו למוצר. אני טענתי שמכיוון שבצדק, עבודה מנטלית נכללת בהגדרת העבודה של מרקס, הרי שגם בעל ההון מוסיף עבודה מסוגים שונים. מרקס מגיב: להמשיך לקרוא

הקפיטל (4): המאגיה השחורה של ההון

הפרק הרביעי של הקפיטל הוא כפי הנראה חוליה מקשרת: בשלושת הפרקים הראשונים דיברנו על מושגים בסיסיים בכלכלה, ובפרקים הבאים נדבר על איך הפרולטריון מנוצל על ידי ההון. הפרק הרביעי נועד לתת לנו את הבסיס לכך. כמו הפרקים הקודמים הוא לא מצליח, ועושה את עבודתו על ידי קפיצות לוגיות והתעלמות מהסברים חלופיים. בעוד שבפרק הקודם ראינו שימוש ראשון (לרעה) להגדרה חסרת התוכן של "זמן עבודה חברתי הכרחי", בפרק הזה אנחנו מתחילים לראות כיצד ההנחה הלא מוכחת לפיה הזמן הזה קובע את ערך הסחורה הופכת להיות, כפי ששיערתי בפרק השני, הטאוטולוגיה הגדולה בהיסטוריה. להמשיך לקרוא

הקפיטל (3): גלגוליו של דינר

הפרק השלישי של "הקפיטל" עוסק בממון. "מה זאת אומרת עוסק בממון," תשאלו – "הרי אדם יכול לעסוק בממון כל חייו!" זה באמת נושא גדול, ולכן הפרק מתחלק לשלשה חלקים. בלי קשר למה שמרקס התכוון, אני רואה את שלושת החלקים ככה: בחלק הראשון, דיונים על אינפלציה. בחלק השני, טרחנות אין-קץ עם כמה מרגליות בתפזורת. בחלק השלישי מופיע נושא המוסריות של צבירת אוצר, וחושף משהו מהדעות הקדומות של הכותב. זה פרק ארוך, אבל יש כל הזמן הערות שוליים שתוקפות את ריקרדו ואדם סמית, כאתנחתות קומיות בין לבין. חלק-חלק נתקוף את הפרק ונוכל לו! להמשיך לקרוא