לתקן את הרפורמה בשפיטה

אפשר לומר הרבה דברים על מה שדווח בעיתונות כרפורמה המסתמנת במערכת המשפט. אבל אין טעם להתפתות להסחות דעת. יש שני סעיפים שמכילים את הבשר: העברת מינוי השופטים לממשלה, והגדלת מס' השופטים ל-12, כך שהממשלה תוכל כבר בהתחלה להשתמש בכוחה החדש. מדובר במזימת Court Packing קלאסית, כפי שבוצעה על ידי חלוץ השיטה, פרנקלין רוזוולט. אבל אם הסעיפים האחרים של הרפורמה רצויים, האם יש דרך להתייחס למה שלכאורה מזימת ההרחבה מתקנת, בלי לקלקל את הטוב?

להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת

השיר של תמי ושי

עכשיו כשהם כבר פתחו את הצ'קים, אפשר לפרסם.

מָצְאוּ אַרְבַּע כֹּחוֹת מַמָּשׁ,
שֶׁיּוֹצְרִים הַיְּקוּם הָעֲנָק,
כְּבִידָה, חַשְׁמַל, גַּרְעִין חַלָּשׁ,
וּמַלְכָּם – הַגַּרְעִין הֶחָזָק.

כִּי הוּא יוֹצֵר יְסוֹד טַבְלָה,
וְרוֹתֵם כָּל קְוָוארְק לְהָדְּרוֹן,
רַק אָז יִהְיוּ חַמְצָן וּּפָז
לְצוֹרֵךְ, תְּגוּבָה וְשִׁכְרוֹן.

חַזֵּק גּוֹבֵר, לָכֵן זֶה שְׁמוֹ,
אַךְ אוּּלַי הִסְתַּיְּגוּת מְצִיקָה:
כִּי רַק בְּקִּרְבָה פֶמְטוֹמֶטְרִית יִגְבַּר,
וְלָכֶם אֲאַחֵל שֶׁכְּמוֹתָהּ.

אז מה זה הגנץ הזה

gants

בסוף השבוע הזה ניסיתי למלא את חובתי האזרחית ולשפר את הבנתי לגבי המועמדים בבחירות הקרובות. הפעם התמקדתי בבני גנץ. זמן רב חיכו למוצא פיו. עכשיו, אחרי נאום ראשון באורך חצי שעה, וראיון מתחנף בידיעות אחרונות, ניתן לסמן את הקווים הכלליים.

מהראיון, אני מבין שגנץ מנסה להצטייר, שוב, כ"מרכז". אמנם, בניגוד ללפיד, הוא נותן לנו חזון קצת יותר ממוקד של מהו מרכז. בראיון, בגנץ מגדיר את עצמו כמרכז מהסוג השני: כזה הנובע מנכונות לפשרה ולמשא ומתן. הוא גם מגדיר את זה קצת אחרת מאיך שהגדרתי בעבר. במקום סחר סוסים, הוא שם עצמו כמתווך בתהליך שבו אפשרי למצוא קרקע משותפת ולפעול אליה ללא הקרבת ענייני הליבה של הצדדים השונים, תוך ויתור על מה שאינו עניין ליבה של כל צד. אז סחתיין על ההתקדמות הרעיונית ביחס ללפיד, אבל לי זה לא מספיק. אני יודע שגנץ לא יוכל לשבת תמיד כמתווך במשא ומתן. גם ענייני הליבה לפעמים נקבעים על ידי הכוח היחסי, והמערכת הפוליטית היא משחק כוח. בכל משא ומתן קיימת האפשרות לעזוב את השולחן והניצול של חוסר האפשרות לעזוב את השולחן. לכן אני רוצה לדעת מה גנץ רואה כאינטרס ליבה, ומה יהיו הקווים האדומים שלו כצד במו"מ, ולא כמתווך שלו.  להמשיך לקרוא

התבוננות 1

לפעמים גם משהו כזה יוצא לי.

יוֹשֵׁב בָּשָׂדֶה, תְלוּלִית שֶׁל עָפָר –
מֵאֲחוֹרַי וּמִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי עָבָר.
מַבִּיט לְיָמִין, הַבְּרוֹשׁ שֶׁנִּשְׁאַר
הַיְּחִידִי הַמְּגוֹנֵן עַל פַּרְדֵּס יָקָר.

מִשְּׂמֹאל מְדוּרָה, הַיּוֹם בֵּית אָבוֹת
וְהִיא הָיְתָה כֹּה חָמִימָה וְהִיא שִׂמְחָה לִיבּוֹת
נֹעַר שֶׁאֵינוֹ, הִמְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת
אֶת הַחַיִּים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהֶּחָגֶג, לִחְיוֹת.

יָרֹק שֶׁצָּמַק, חָלַף וְנִהְיָה
כָּל הַדְּבָרִים שֶבִּלְעָדַם כָּל הֶעָתִיד יִקְפָא.
דְּבוֹרָה בְּסַבְיוֹן מַפְרָה לְבֵיתָהּ,
וְלֹא תֵּדַע שֶפֹּה הָיְתָה גַּם אַהֲבָה קְצָרָה.

הַכֹּל יוֹתֵר טוֹב, טֶבַע וּשְׁכוּנָה,
הַגַּעְגּוּעַ וְהָּכּוּרְכָּר יִשָּׁאֲרוּ תְּמוּנָה.

להחלץ ממלכודת סיסקו

Jean-Léon_Gérôme_-_Diogenes_-_Walters_37131.jpg

הסדרה "מסע בין כוכבים" ניסתה להציג בפנינו "עולם ללא כסף". כפועל יוצא, עולם ללא עבודה בשכר. כל עוד עסקנו בסביבה צבאית מוגדרת (החללית "אנטרפרייז", מצי החלל של פדרציית הכוכבים המאוחדת), הבעיות ברעיון הזה טוטאו מתחת לשטיח: כל אנשי הצוות עבדו במסירות רבה למען מטרות מוגדרות (על ידי צי החלל) ועבור רווח מנטלי מוגדר (כבוד והגשמה עצמית). רק כשעברנו לסביבה אזרחית יותר, בסדרה "חלל עמוק תשע", התברר שהרעיון נכשל כליל. אנשים הם מגוונים ומעניינים יותר, יש להם צרכים ורצונות רבים יותר, וכדי לכמת אותם נדרשה הסדרה להחזיר את הכסף (בצורת "לטינום") למשחק.

השיא של הטיפול ברעיון בסדרה זו הוא ההכרה המלאה בכשלונו. בפרק In the Cards, ג'ייק סיסקו, בנו של מפקד התחנה, מנסה להשיג עבור אביו קלף בייסבול נדיר, ומכיוון שלו ולקציני הפדרציה שבקבוצה החברתית שלו אין כסף, הוא נאלץ לבצע סדרת עסקאות חליפין מורכבת ומשעשעת כדי לעמוד במשימה. במהלך הפרק, מצטצמת המלכודת בה נמצא סיסקו לדיאלוג קצר וחשוב אחד בין סיסקו לבין חברו הפרנגי נוג (כידוע, פרנגים דווקא אוהבים כסף):

נוג: זה הכסף שלי, ג'ייק. אם אתה רוצה להשתתף במכירה פומבית, השתמש בכסף שלך.

ג'ייק: אני אנושי [שייכות פוליטית, י.מ.], אין לי כסף.

נוג: זה לא אשמתי שהמין שלך בחר להפנות עורף לכלכלה מבוססת כסף למען פילוסופיה כלשהי של שיפור עצמי.

ג'ייק: היי, תזהר. אין שום דבר רע בפילוסופיה שלנו. אנחנו עובדים כדי לשפר את עצמנו ואת שאר האנושות.

נוג: מה זה בכלל אומר בעצם?

ג'ייק: זה אומר… זה אומר שאנחנו לא צריכים שום כסף!

נוג: טוב, אם אתה לא צריך כסף, אתה בטח לא צריך את הכסף שלי!

למרות הכשלון הברור, הרעיון חוזר ועולה בצורות שונות. השבוע, הופיע במוסף "הארץ" המאמר בשבחי האבטלה, שדן בביטול העבודה בשכר. הוא הותיר בי מספר לא קטן של שאלות והתנגדויות, ופתר אצלי אפס כאלו. כדי לנסות לקדם את פתרונן של תהיות אלו, אנסה לארגן את הנושא באופן ברור יותר, ועם התייחסות משמעותית יותר למציאות. נתחיל מכך שהמאמר הנ"ל לא מתייחס כמעט לסיבות והתכליות הטובות שיש לכולנו לעבוד בשכר, כפי שראינו אצל ג'ייק סיסקו, ולא נותן להן מענה חלופי. האם ניתן לבטל את העבודה? לדעתי לא, אך ניתן בהחלט לצמצמה באופן משמעותי אם נרצה בכך. כדי להבין זאת, נצטרך להתחיל מכמה הגדרות חשובות שחסרות מאוד ב"שבחי האבטלה". להמשיך לקרוא

לדבר עם חיילים על יחס אנושי

araiothayarden

הפרק האחרון של הסדרה המצויינת "יחידה מעורבת" הזכיר לי אפיזודה מהשרות הקצר שלי ברצועת עזה. חלק מהפרק מתמקד באחת החיילות במחלקת הטירונים שהסדרה עוקבת אחריה, כשהיא מנסה להסביר לאחד מחבריה למחלקה למה להתנהג יפה לפלשתינאים שהוא בודק במחסום. לצערי, היא לא שכנעה אותי כל כך, וזה למרות שמראש הייתי בצד שלה.

אותו דבר קרה גם לי כקצין צעיר. יום אחד במדרשת נווה דקלים, אספו את כל החיילים שלא היו בתפקיד באותו זמן (פלוגת מפקדה בגדוד שריון) לפעילות חינוך כלשהי, שבה הראו לנו סרט עם קליפים של מג"בניקים דופקים מכות לפלשתינאים חפים מפשע. הסרט זיעזע אותי, וכקצין צעיר הרגשתי שאני חייב לומר משהו לחיילים, אבל בסופו של דבר כמה שדיברתי לא אמרתי הרבה, וידעתי את זה. חזרתי על דברים כמו "אנחנו שריונרים, אנחנו יותר טובים מזה", אבל ידעתי כבר אז שמי שלא מסכים איתי מראש על מה טוב ומה רע לא ישתכנע.

זה חבל, כי לדעתי זה בהחלט חשוב להתנהג באנושיות לאוכלוסיה אזרחית שתחת שליטתנו, ואני גם יודע שהקשר בין הנושא הזה לבין מעשי רצח כזה שביצע אלאור אזריה הוא קשר די מיידי. הייתי רוצה שמי שמסכים איתי לא ימצא את עצמו מגמגם כשהוא צריך להסביר למה. אז הפוסט הזה הוא בשביל כל החיילים והחיילות שהולכים להכנס לדיון הזה עם אחיהם או אחיותיהם לנשק. לשימושכם: ערכת כלים להצדקת אנושיות במחסומים. להמשיך לקרוא

עוד לא בישרתי לגינה (תרגום)

מזמן לא תרגמתי שיר של אמילי דיקינסון. הפעם: I have not told my garden yet. האם אתם שמים לב לדמיון רעיוני מסויים בין השיר הזה לבין נאום "להיות או לא להיות" מהמלט?

עוֹד לֹא בִּשַּׂרְתִּי לַגִּנָּה,
פֶּן כָּךְ לִבִּי יוּכְרָע;
וְאֵין בִּי כְּלָל הַכֹּחַ
לִמְסּוֹר זֹאת לַדְּבוֹרָה.

וְלֹא אֶנְקֹב בַּזֹּאת לָרְחוֹב,
תִּתְהֶה בִּי כָּל חֲנוּת –
כָּזוֹ בּוּרָה וּבַיְשָׁנִית
תָּעֵז מִצְחָה לָמוּת.

וּבַל יֶדְעוּ זֹאת הַגְּבָעוֹת,
בָּהֶן עַד אֶשְּׁתָפֵּךְ,
וְלֹא הַיַּעַר אוֹהֲבִי,
אֶת יוֹם שֶׁבּוֹ אֵלֵךְ,

אַף לֹא לִלְחֹשׁ זֹאת סְבִיב שֻׁלְחָן,
וְלֹא לִפְלֹט אַף פְּרַט,
בְּרֶמֶז אוֹ חִידָה עַל כָּךְ:
הַיּוֹם תֵּלֵךְ אַחַת!

קריסה מול פירוק: להבין את עסקת אי די בי

cathedral

חברי מהצד הסוציאליסטי של המפה מפיצים עכשיו פוסט המכוון כנגד נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ". הרקע: בשנת 2012, כשחברת אי די בי ובעליה נוחי דנקנר היו בקשיים והלכו לפשיטת רגל, כתב שטרסלר מאמר התומך בהסדר חוב שיאפשר לאי די בי להמשיך להתקיים, אפילו בשליטת דנקנר. היום, כשדנקנר הורשע בהרצת מניות, קל לנופף מולנו בהרשעה זו ולומר דברים כגון "שטרסלר הגן על עבריין מורשע", ולהשתמש בכך כדי לערער את אמון הקורא במה ששטרסלר כותב בכלל.

שיטות כאלו משכנעות את המשוכנעים, אלו שמראש לא סומכים על שטרסלר כי הם לא אוהבים שוק חופשי. לעומת זאת, מי שמחויב לחיים לאור האמת, גם אם היא מורכבת, עלול לשאול את עצמו: מדוע תמך שטרסלר בעבריין מורשע? הפוסט המדובר כמובן מציע את התשובה הרגילה בפוסטי השמצה כאלו: שטרסלר מושחת ממש כמו מושאי כתיבתו, ובוודאי הרוויח כסף וטובות הנאה מכל הסיפור. הנטיה להאמין מייד לסיפורי קונספירציה של אליטות עשירות שייכת למי שכבר ממילא חי בעולם שמוכר אותן תמיד. כמובן, ייתכן שזה נכון, אבל אדם רציונלי ישקול את ההסבר הזה מול הסברים חלופיים, ויבחן את הראיות לכל צד לפני שיחליט. אנשים רבים יפחדו לבדוק: הכלכלה ושוק ההון נראים למי שלא למד אותם כקתדרלה גבוהה ומאיימת, אז הם מתרחקים ומאמינים למטיפים, במקום לבדוק. אבל אנחנו אמיצים ורציונליים. אנחנו נבחן ונחליט. להמשיך לקרוא

חוסר סובלנות לחוסר סובלנות לחוסר סובלנות

tolerance

לאחרונה מסתובב ברשת פוסט על "חוסר סובלנות לחוסר סובלנות". כאנשים ליברלים ונאורים, בכר הבנו (או שלפחות אנחנו משלמים מס שפתיים לרעיון) שחוסר סובלנות זה רע. אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שלפעמים מרוב סובלנות לדעות של אחרים, אנחנו נותנים להם להפיל את משטר הסובלנות הכללי. הלקח ההיסטורי החשוב הזה ראוי ללמידה, אבל כמו הרבה רעיונות אחרים, אפשר לקחת אותו רחוק מדי. למעשה, החוסר סובלנות לחוסר סובלנות יכול להלקח כל כך רחוק שהוא הופך להיות פשוט חוסר סובלנות.

להמשיך לקרוא

לחיות בעוני רומנטי

squirrell

אני מדבר פה הרבה על כסף, וחרות, ואיך חרות עוזרת גם לעניים לשפר את מצבם החומרי. אבל כסף זה לא הכל בחיים. המרדף אחר האושר, בעצם, הוא הכל בחיים, והכסף הוא רק אמצעי. אמנם, יש בעיה כלשהי עם האמצעי הזה – אחרי שהשגנו רמה בסיסית מסויימת של נוחות חומרית, צריך יותר ויותר לא רק לדעת לעשות כסף, אלא גם מה לעשות איתו אחרי שהוא בידך. מי שלא יודע מה הוא רוצה, או לא יודע איך להשתמש בכסף כדי להשיג אותו, עלול לבזבז כסף רב לריק – בקניונים, באטרקציות, או במה לא – ועדיין לא יהיה מאושר.

אז, רק על מנת להגיע לאושר: מה אנחנו רוצים? משפחה טובה, סיפוק בעבודה, כבוד מהסביבה, התפתחות אינטלקטואלית ונפשית, בין השאר. משהו אחד שמשותף לכולנו הוא הצורך באהבה. את זו, כמו שטענו חיפושיות הקצב, לא ניתן לקנות בכסף. ובכל זאת, ממש כמו בעולם החומרי, יש כאלה שיש להם, ויש כאלה שאין להם – ויש גם את מי שאיפשהו על הרצף באמצע. כאלה שקשה להם יותר או פחות למצוא.

מאז שנפרדתי ממי שהיתה חברתי בעת שנפצעתי בפנים, בתחילת שנות ה-2000, אני נמצא בצד האומלל של הרצף. אבל אני לא פה כדי לבכות – אני פה כדי ללמוד. ההקבלה הזו בין אהבה לכסף יכולה ללמד אותנו כמה דברים.  להמשיך לקרוא