הסליחה היא מיסודות החרות

כולנו שמענו בבית ספר את האמירה שבמדינה חופשית, מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא פוגע באחרים. חייבים כמובן גם לחשוב על ההיפך: אם אתה פוגע באחרים, לפי תורה זו, מותר לפגוע בך. לכל הפחות, במידה שמספיקה כדי למנוע את הפגיעה באחרים. עם הצד ההפוך הזה יש בעיה מסויימת. הבעיה היא שבכל אמונה או אידאולוגיה, יש כאלה שרוצים להרגיש שייכים ובכל זאת לעשות מה שבא להם, אז הם מחפשים חורים בחוק. ובאמירה הזו יש חור גדול: מה פירוש "פוגע באחרים"?

גאון של אמא ואבא

למה כבר אי אפשר לתת מחמאה לאנשים? בסך הכל אמרתי לחבר שלי שהילדים שלו ממש חכמים, והתגובה שלו היתה שהיה לו מזל עם הגנטיקה. אבל דווקא כאן הגנטיקה היא לא גורם מכריע, וחשוב להבין את זה. מי שחושב שאין לו השפעה אמיתית על איכות הילד שלו, עלול לפספס הזדמנויות להשפיע אפילו יותר מכמה שהוא משפיע אפילו בלי להרגיש. וחוץ מזה, למה שבנאדם לא ירגיש טוב עם משהו שהצליח לו? אז בואו נסתכל על המספרים.

יחסי עבודה

הָאוֹרוֹת וְהַקּוֹל וְהַזֹּהַר הַרָן
שֶׁבִּשְׁמָם כֹּה נֹאהַב זִיקוּקִין דִּי-נוּר –
מֵרָחוֹק יִנְעַמוּ, מִקָּרוֹב זֶה אָסוּר,
הֵן אָבָק הַשְּׂרֵפָה הוּא לָגוּף מְסֻכָּן.

וְהָיָה אֵי-מִזְּמַן יֶלֶד תָּם וְנִשְׁכַּח
שֶׁבְּיוֹם עַצְמָאוּת הִתְרַחֵק וְאָבַד
וּבְשֶׁטַח הֶפְקֵר אָרְטִילֶרִי עָמַד
וְנִפְגַּע מִזְּנָבוֹ הַנִּרְגָּשׁ שֶׁל מַטָּח

וּבְיוֹם חֲגִיגָה כְּשֶׁכֻּלָּם בַּכִּכָּר
מְבֻגָּר שֶׁפָּנָיו כָּךְ עֻוְתוּ עוֹד זוֹכֵר
וּמֵאִי יַצִּיבוּת וּמֵאֵשׁ מִתְרַחֵק

אַךְ בְּכָל הַמְּדִינָה הֶהָמוֹן מְאֻשָּׁר
וְהָעֵסֶק עוֹדוֹ מְיַצֵּר וּמוֹכֵר
וּבְסֶרֶט סִמּוּן, אִם בִּכְלָל, יִסְתַּפֵּק.

השרות הציבורי נגד שרות הציבור

הבניין בתמונה הוא מועדון החתירה מרכז דניאל, בשפך הירקון. אני חותר בקבוצת הקיאקים שלו. כלומר, כבר זמן מה שאני לא חותר. רוב הזמן הזה, הקורונה היתה התרוץ. אבל עכשיו זה כבר לא זה. בשדות ים חותרים, בהרצליה חותרים, ביפו חותרים, בחוף הילטון חותרים. קבוצת הקיאקים היחידה שנשארה יבשה היא הקבוצה שלנו. ההבדל: מכל המועדונים, מרכז דניאל הוא היחיד ששייך לעיריה. כל מי שלמד אזרחות בישראל צריך להיות מופתע.

הדעה המדינית שלי

אחת הקוראות בקשה ממני לכתוב על הדעה המדינית שלי. זה קצת בעיה בשבילי, כי אני משתדל להשאר אגנוסטי לגבי "פתרון סופי" למצב החסה בשטחים. חוץ מזה, אמנם יש לי דעה, אבל אין לי לתרום משהו חדש או חכם יותר ממה שכבר נאמר בנושא, ואני בדרך כלל לא כותב במצב כזה. אבל זה לא אומר שאין לי עקרונות שהייתי רוצה שהדברים יעבדו לפיהם. אז חשבתי לנצל את החג כדי להענות לבקשת הקוראת, ולספר מהם העקרונות האלו ולאן, אולי, הם מובילים מבחינה מעשית.

הקול שלי אינו אני

אֲנִי אֵינִי קוֹלִי כָּלִיל
הוּא כְּלַל אֵינוֹ אֲנִי
וְהוּא שׁוֹקֵט, חַלָּשׁ, לוֹחֵשׁ
בִּפְנִים נִשְׁבַּר תֹּרְנִי

אֲנִי מֻטָּל בְּסַעַר עָז
סִירָה – קְלִפַּת אֱגוֹז
הַקְשֵׁב לַקּוֹל שֶׁבִּגְרוֹנִי
וָלֹא תֵּדַע – אֶרְגּוֹז.

קוֹלִי אֵינוֹ אֲנִי, וְרַק
נַצִּיג מִשְׂרָד הַחוּץ –
מָדּוּד, שָׁקוּל, לָבוּשׁ שָׂרַד
כְּמוֹ פָּקִיד חָרוּץ.

מעביר את הסגר בניקוי ה"מגירה". לא זוכר מתי כתבתי את השיר הזה, לפחות שנתיים.

מצילים את החיים, עושים את המוות

אז הקמפיין של כחול-לבן מתמקד הפעם במערכת הבריאות. בתור אחד שעבר הרבה עם מערכת הבריאות הישראלית, וגם "זכה" להשוות אותה לגרמנית, הנושא מעניין אותי. אני קורא את מה שנאמר ורואה הרבה מחנאות ומעט נכונות להכיר את האמת ובה. מצד אחד, אומרים לנו שמערכת הבריאות קורסת, מה שבבירור אינו נכון. מצד שני, גם אלו שיוצאים נגד הקמפיין של כחול-לבן, נוטים לחטוא בטענה (או לפחות ברמיזה) שהכל בסדר או שמצבנו מצויין ביחס לעולם.

הסטטיסטיקה אומרת, ומזה מתעלמים בכחול לבן, שהבריאות של הישראלים היא מהטובות בעולם המפותח. וכבר ציינו בצדק שמערכת הבריאות שלנו שמה יותר דגש על טיפול בקהילה מבבתי חולים, מה שמשפר את איכות הטיפול, ושבכלל הישראלים שותים ומעשנים פחות ואולי גם אוכלים בריא יותר, אז גם מערכת בריאות מעוטת משאבים מצליחה לספק את הסחורה.

יצירת האמנות של העשור

אם כבר מסכמים עשור, אז זה היה עשור של מדיה, כמו זה שלפניו אבל יותר. ובתוך כל המדיה הזו היתה תקשורת, תעמולה, דיון, והרבה דברים. חלק קטן אפילו היה אומנות. מה זה אומנות? הגדרה אחת אומרת שאומנות היא שימוש באמצעים קונקרטיים על מנת לתקשר אידאל, לדבר בהפשטות לקהל שצריך לדבר בהפשטות אבל שחושיו מסוגלים לתפוס רק את הקונקרטי. הפוסט הזה הוא על יצירת אמנות אחת, המופשט והקונקרטי שבה.

האם ניתן למדל פניקה מוסרית?

הייתי פעם בהרצאה שבה נטען שהאנטישמיות, כאוסף ממים שמתפשטים במוחות הגויים, היא מחלה חברתית, ושצריך למצוא דרך לפא אותה. אמנם, אם הכל זה ממים, אז אי אפשר לקבוע באופן אובייקטיבי שמם מסויים הוא אכן מחלה. אבל ראשית, לא חייבים להיות אובייקטיביים בעניין הזה כדי לחפש דרכים למגר את האנטישמיות. ושנית, אנטישמיות היא אולי בסה"כ סוג של תופעה הנקראת "פניקה מוסרית", שניתן באופן יותר אובייקטיבי לראות את הבעיה בה. חזרתי לשאלה הזו מפני שבחודש האחרון שמתי לב ששוב משתוללת פניקה מוסרית ברשתות החברתיות, והתחלתי לשאול את עצמי איך נקבל כלים למלחמה בתופעה. כמובן, אני מחפש כלים שלא כרוכים בהשתקה וצנזורה, בדיוק בגלל האופי הלא לגמרי אובייקטיבי של הבעיה – על כך כבר הרחבתי בעבר.

Two new Rachel poems (transl.)

I have just finished translating another Rachel poem. Since there was one in waiting already, I now publish both here, starting from the one I finished most recently. without further ado:

Narrow my world (רק על עצמי)

One is the story of which I could tell
Narrow my world is, as that of an ant.
Heavy a burden I carried as well,
More than my shoulder could carry a weight.

Both of our ways, that so wind to the summit
Ways that are paved with such labour and pain,
Giants' indifferent, malicios hands
Turned all their miles to nought and to vain.

All of my paths were voided and teared,
Fear of unknowns has bouldered my course.
Why have you deigned to deceive, distant lights?
Why did you lie, foreign shores?

Spring (אביב)

Have I not truly bolted my shutter?
At my door-lock have I been amiss?
He sprung up in his designate hour,
and awoke all those feelings of bliss.

Redhead and scented and eager,
I have with you to do – none at all.
Will I know from your visage to shelter
All those feelings I stored in the fall?

Shall I rage, shall I angrily scald you?
Shall I drive you away from my gate?
Or perhaps, just this once, just this one time,
bring myself, just for now, to relent?