פצצות, צרצרים ותירס – מסיבת נצחון להגיון

dont_panic

דווקא גליון החורף של Canoe & Kayak סיפק לי את הפתיחה שחיפשתי לפוסט הזה. בעמוד השאלות ותשובות עוסק מומחה ההשרדות הביתי בשאלה מעניינת: האם אפשר להכין חטיפי צרצרים ביתיים? מסתבר שחטיפי צרצרים זוכים לפופולריות גואה. בעל חברה לחטיפים כאלו מסביר: גידול ליברת צרצר דורש גלון מים בניגוד ל-2000 גלון שנדרשים לייצר את אותו משקל בשר פרה, והוא גם מייצר מאית מגזי החממה. אפילו שבחברה המערבית צרצרים הם מאכל אקזוטי ומוזר, התפישה הזו משתנה לאור העובדות האלו. בפוסט הקודם ביקש ממני אחד המגיבים להתייחס למקרים בהם ניצחו "הנחת וההגיון", כפי שקראתי לכך, את הפניקה והדמגוגיה. הצרצרים הם המקרה הראשון להיום.

כדור הארץ הוא סופי, זה נכון. אבל אני מהנדס, ואצלי פירוש המילה אינסוף הוא "גדול בהרבה ממה שאכפת לי". כל משאב שכדור הארץ מספק לנו יכול להיות אינסופי, אם הוא רב כל כך שאפשר לדחות את הדאגה לסופו. בשוק החופשי, מנגנון המחירים דואג לכך שנדע מתי צריך להתחיל לדאוג, וכשהמחיר עולה אנחנו משקיעים יותר בחיפוש תחליפים. אך יש מקרים, כפי שציינתי בפוסט הקודם, בהם ההשפעות החיצוניות הן הבעיה, ואותן השוק לא מתמחר ישירות. המים הנדרשים לגידול בשר הם כמעט בכל מקום משאב משותף, והאוויר בוודאי. סביבתנות פוליטית מנסה לפתור את הבעיה על ידי הפחדת הציבור לכדי בחירה בפוליטיקאים שיעצרו את החברה התעשייתית כדי לבטל את ההשפעות החיצוניות. מנגד, הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה ללא הפניקה, מחפשים דרכים להפחית את צריכת המשאבים המשותפים באופן התנדבותי ומבוזר, ומעמידים פתרונות שונים ומשונים שכל אחד מהם מאומץ במידה שונה לפי דרגת התקדמותו ונוחותו. האם במקרה הזה ההגיון ניצח? להמשיך לקרוא

שהאופי יגבר על המזל – ברכות יום הולדת אופטימיסטיות

dolphin

היום יום הולדת לי! כמובן שכולם מברכים אותי בברכה המסורתית – מזל טוב. ואני כמובן מודה להם על כך, כי מי לא רוצה מזל? אבל כשאני חושב על זה יותר לעומק, "מזל טוב" היא ברכה די פסימיסטית. כזכור, פסימיסט מייחס הצלחות למזל רגעי וכשלונות למנגנונים מתמשכים כלשהם שקשה להפטר מהם. אולי היה יותר אופטימיסטי לאחל "שלא יהיה לך מזל רע", כי זה איכשהו רומז שמזל רע עלול להכשיל אותך (כשלונות הם זמניים ותוצאה של מזל גרידא), אבל בלעדיו אתה חמוש במה שצריך כדי להצליח – הצלחות ינבעו באופן טבעי ממה שאתה.

אפשר גם לשפר את זה עוד יותר עם מוכנים להקריב עוד כמה מילים. אנשים רבים מאחלים את ברכת המחדל כי אין להם כוח לחשוב על משהו שתפור יותר צמוד לאדם. אבל ברוח האפנה התעשייתית של המאה ה-21, יש שיטות ל-mass customization, כלומר התאמה אישית לפי שיטה, שנעשית באופן שלא מגדיל את העלות ליצרן. אז איך נייצר ברכות אופטימיסטיות? להמשיך לקרוא

האקשן של אתמול הוא הדרמה של היום

robocop

כל אחד יכול לראות שהמחשב שיש לו היום מהיר פי אלף מהמחשב שהיה לו לפני כמה שנים, שהטלפון שלו עושה דברים שהוא לא חלם עליהם, שהרכבת שלו עוצרת יותר בשקט ושהמכונית שלו צורכת פחות דלק. קדמה טכנולוגית היא הכי ברורה כשהיא משפיעה ישירות על הדברים שאנחנו נוגעים בהם. אבל יש גם קדמה לא טכנולוגית, שמתבטאת בפסיכולוגיה שלנו ובאופן בו אנחנו יכולים לגשת לחיים שלנו בכלל, ולתרבות בפרט. שני סרטים מהזמן האחרון מדגימים זאת, בעזרת גישה חדשה לסיפור ישן. להמשיך לקרוא

"תקווה", ציפור בת-אבר (תרגום)

ממשיכים בפרוייקט תרגום אמילי דיקינסון. הפעם, "Hope is the thing with feathers"

"תקווה", ציפור בת-אבר
בנפש – שם קינה
השרה שיר ללא מילים
חוזרת ושונה

ימתק קולה בסער עז,
ומר הפרץ אם
ייבוש ציוץ העוף הקט
שבו חסו רבים

קולה חדר נכר קפוא
על ים זר צליל ברור
נח על אזני, אך אף בקושי
עוד לא ביקשה פירור

בקילקני הייאוש נעשה יותר נוח

clover

"הגאוגרפיה אינה גבירת העמים." משפט זה נאמר על מדינה שרבים מבניה ובנותיה עזבוה. למרות מאמצים כבירים לייבוש הביצות, החקלאות נותרה קשה כתמיד, והמחיה בדוחק. צאצאי בניה מגיעים היום לשבועיים של טיול במולדת הרחוקה, וחוזרים לאמריקה. שם מבהירים להם הוריהם שלא הגאוגרפיה שהקשתה על החקלאות היא שהכריחה אותם לעזוב. רבים מהם ראו עצמם כגולים, שישובו יום אחד לארצם, כשהמצב הפוליטי יהיה נוח יותר.

אנחנו מדברים, כמובן מאליו, על אירלנד. ההגירה מאירלנד (שנקרא לה "ירידה" למען הנוחות) היא כבר מאות שנים חלק מהתרבות. אירלנד היא מדינה גשומה שאדמותיה מתאימות יותר לגידול בקר מחיטה, שלמרות מאות שנים של ייבוש ביצות, עדיין חלק גדול משטחה הוא ביצה, שקר ואפור בה. אבל הירידה מאירלנד לא היתה רק פונקציה של עוני. ברור מאליו שככל שהמדינה עשירה יותר כך תהיה לבניה נטיה נמוכה יותר לעזוב, אבל באירלנד, גלי הירידה הגדולים קרו דווקא בזמנים שבהם המצב הוקל משמעותית. את זה למדתי מהספר גולים ומהגרים, שאני מדפדף בו לאחרונה בתקווה להבין משהו חדש על החברים הקרובים שלי. להמשיך לקרוא

פנים של אנשים ברחוב

zvi_galilאין כמו יום סגריר שבו כולם נשארים בבית, כדי לדבר על האנשים ברחוב. פעם הייתי מסתכל עליהם כל הזמן, מנסה לנחש מה הם חושבים, במה הם עוסקים, מה אפשר לדעת על האופי שלהם. בינתיים בא הצבא, וקשיי החיים, והמנהג הזה קצת נשכח בין כל הדברים שצריך לדאוג להם. אבל בשנה האחרונה חזרתי אליו. המניע הוא הקריאה החוזרת של הספר "כמעיין המתגבר". מי שעוקב אחרי תפרים יודע שאני אוהב את איין ראנד, אבל הפוסט הזה הוא דווקא על משהו שנתקלתי בו בקריאה החוזרת ולא הסתדר לי: הפנים של אנשים ברחוב, היא טוענת, משקפים את השנאה והפחד שבליבם כלפי ומפני אנשים מצליחים. אני לא מצאתי את זה בתצפיות שלי. אז בפוסט הזה בחרתי כמה תמונות מהארכיון שלי, דרכם אנסה לענות על השאלה – מה באמת רואים על הפנים של אנשים? להמשיך לקרוא

איזו יצירה היא האדם!

firespitter

לפעמים אני שומע את הלהיט האחרון על המסכן שאהובתו עזבה אותו ולהיפך, או קורא על עוד תכנית טלוויזיה שבה אנשים ללא כישורים יתחרו על מי יהיה מספיק שערורייתי ותככני כדי להשאר לפרק האחרון, או קורא את הכותרת האחרונה בכלכליסט המתייחסת לביזת חנות פרטית כ"מלחמה ביוקר המחיה", ואני שואל את עצמי מה קרה לנו. מדוע הדעה הרווחת בתרבות היא שהאדם מסכן וטיפש, אינו ראוי לחיות, ואלימות היא מפלטו היחיד?

ולפעמים יש רגעים שמחזירים את האיזון. השבוע נפלו עלי כמה כאלו ביחד. שמתי לב לזה בשעה שהאזנתי למיטב להיטי פרנק סינטרה. בשעה שברמקולים התנגן New York, New York, פתאום שמתי לב יותר מתמיד לכך שגיבור השיר הוא אדם שנוסע לניו-יורק כדי להצליח. כדי להיות חלק מהאקשן, כדי לא לשקוט על שמריו בשעה שבאפשרותו להפוך למלך הגבעה, ראש הערימה. להמשיך לקרוא

חוק הסופרים – סקר ספרות

books_lit_rev

אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.

הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו. להמשיך לקרוא

ישראל – ניתוח אופטימי

moon_shot

במשך כל השנה מפגיזים אותי בנקודת המבט הפסימית על ישראל. לישראל יש כידוע הרבה אתגרים להתמודד איתם, והנרטיב שנתפר מכך בארוחות ערב שבת שלי הוא באופן גורף כזה של קריסה, כנראה שבקרוב. למרבה הצער, הסיפור הזה נוטה לנתח את העובדות המוצעות בצורה פסימיסטית, גם כשיש ניתוח אחר, וזה אולי רק מפני שראשי העוסקים במלאכת הניתוח הם פסימיסטים עד לשד עצמותם.

 כבר כתבתי בעבר הרחוק שפסימיסטים הם חצי עיוורים. הצרה עם פסימיזם היא שהוא הופך אותנו לפסיביים, מפני שלא מדובר בהבנה שיש בעיות לפתור (את זה כולם יודעים, בלי קשר לנטיה הפסימיסטית או אופטימיסטית), אלא בהרגשה שיש אלמנטים שהופכים את הבעיות האלו לבלתי פתירות. ועכשיו אני רוצה להציע את העין השניה. כדי שכולנו נרוויח מהתרגיל קצת יותר מחיוך בר-חלוף, אעשה זאת באמצעות אופטימיזם מתודי: ניתוח שיטתי שעוזר למצוא את ההזדמנויות והצדדים הטובים בעולם, בלי לשקר לעצמנו, רק עם העובדות.

את השיטה מציג הפסיכולוג פרופ' מרטין זליגמן (לשעבר ראש האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ומפורצי הדרך של הפסיכולוגיה החיובית) בספריו, ביניהם Authentic Happiness שקראתי לאחרונה, אבל כנראה שיותר בהרחבה בספר Learned Optimism (טרם הספיקותי). אך לפני שנציג את השיטה, נתחיל מהיסודות: איך מזהים פסימיזם? להמשיך לקרוא

הולך וגובר הדור

היה לי השבוע דיון עם חבר על השאלה העתיקה, האם הולך ופוחת הדור. זו שאלה ענקית כמובן, וכוללת בתוכה הרבה עניינים שגם אם הם מדידים, מעט אנשים ממש מדדו אותם. ההכרעה, לכן, היא עניין של פסימיזם מול אופטימיזם. הדעה שלי היא הדעה האופטימית, לפיה הדור לא פוחת, ואולי אפילו גובר: הדור שלנו איכותי יותר מדור הורינו, והדור הבא אולי יהיה איכותי יותר מאתנו. השאלה שלי היא האם האופטימיזם שלי הוא רגשי בלבד, או שזהו אופטימיזם רציונלי, שיש לו מגמות חיוביות להסתמך עליהן.

אבל קודם, מהי איכות? אני אשתמש בשיטה שהצגתי כשדנתי בשאלה "האם כולם טפשים?" – אני אחלק את האיכות לשלושה תחומים: ידע, כלים מנטליים ומוטיבציה. שלושת התחומים האלה אמורים להצטרף לאנשים שהם, במינוח הצופי, "חברים מועילים בחברה"; כלומר, אנשים שלפחות נושאים את משקלם האישי במקום להתמך, ומעבר לזה עוסקים בפעילות שמוסיפה ערך לחברה – בין אם זה יזמות עסקית, יצירה אמנותית המדברת לקהל, או סקרנות מדעית ויכולת המצאה טכנולוגית. להמשיך לקרוא