החיים כקרן הון-סיכון

אופטימיזם ופסימיזם הם אחת הדרכים שבהם אנשים אינם רציונליים לגמרי. בשני המקרים מדובר בסגנון הסברי – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם כדי לנסות להבין אותו, ולא בהכרח ניתוח רציונלי של מציאות כלשהי. אבל אם שני הצדדים של הרצף האופטימיסטי-פסימיסטי אינם רציונליים, בכל זאת צד אחד מוכיח במחקרים שהוא עדיף, ונותר רק להבין למה.

יצירת האמנות של העשור

אם כבר מסכמים עשור, אז זה היה עשור של מדיה, כמו זה שלפניו אבל יותר. ובתוך כל המדיה הזו היתה תקשורת, תעמולה, דיון, והרבה דברים. חלק קטן אפילו היה אומנות. מה זה אומנות? הגדרה אחת אומרת שאומנות היא שימוש באמצעים קונקרטיים על מנת לתקשר אידאל, לדבר בהפשטות לקהל שצריך לדבר בהפשטות אבל שחושיו מסוגלים לתפוס רק את הקונקרטי. הפוסט הזה הוא על יצירת אמנות אחת, המופשט והקונקרטי שבה.

פצצות, צרצרים ותירס – מסיבת נצחון להגיון

דווקא גליון החורף של Canoe & Kayak סיפק לי את הפתיחה שחיפשתי לפוסט הזה. בעמוד השאלות ותשובות עוסק מומחה ההשרדות הביתי בשאלה מעניינת: האם אפשר להכין חטיפי צרצרים ביתיים? מסתבר שחטיפי צרצרים זוכים לפופולריות גואה. בעל חברה לחטיפים כאלו מסביר: גידול ליברת צרצר דורש גלון מים בניגוד ל-2000 גלון שנדרשים לייצר את אותו משקל בשר פרה, והוא גם מייצר מאית מגזי החממה. אפילו שבחברה המערבית צרצרים הם מאכל אקזוטי ומוזר, התפישה הזו משתנה לאור העובדות האלו. בפוסט הקודם ביקש ממני אחד המגיבים להתייחס למקרים בהם ניצחו "הנחת וההגיון", כפי שקראתי לכך, את הפניקה והדמגוגיה. הצרצרים הם המקרה הראשון להיום.

כדור הארץ הוא סופי, זה נכון. אבל אני מהנדס, ואצלי פירוש המילה אינסוף הוא "גדול בהרבה ממה שאכפת לי". כל משאב שכדור הארץ מספק לנו יכול להיות אינסופי, אם הוא רב כל כך שאפשר לדחות את הדאגה לסופו. בשוק החופשי, מנגנון המחירים דואג לכך שנדע מתי צריך להתחיל לדאוג, וכשהמחיר עולה אנחנו משקיעים יותר בחיפוש תחליפים. אך יש מקרים, כפי שציינתי בפוסט הקודם, בהם ההשפעות החיצוניות הן הבעיה, ואותן השוק לא מתמחר ישירות. המים הנדרשים לגידול בשר הם כמעט בכל מקום משאב משותף, והאוויר בוודאי. סביבתנות פוליטית מנסה לפתור את הבעיה על ידי הפחדת הציבור לכדי בחירה בפוליטיקאים שיעצרו את החברה התעשייתית כדי לבטל את ההשפעות החיצוניות. מנגד, הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה ללא הפניקה, מחפשים דרכים להפחית את צריכת המשאבים המשותפים באופן התנדבותי ומבוזר, ומעמידים פתרונות שונים ומשונים שכל אחד מהם מאומץ במידה שונה לפי דרגת התקדמותו ונוחותו. האם במקרה הזה ההגיון ניצח?

שהאופי יגבר על המזל – ברכות יום הולדת אופטימיסטיות

היום יום הולדת לי! כמובן שכולם מברכים אותי בברכה המסורתית – מזל טוב. ואני כמובן מודה להם על כך, כי מי לא רוצה מזל? אבל כשאני חושב על זה יותר לעומק, "מזל טוב" היא ברכה די פסימיסטית. כזכור, פסימיסט מייחס הצלחות למזל רגעי וכשלונות למנגנונים מתמשכים כלשהם שקשה להפטר מהם. אולי היה יותר אופטימיסטי לאחל "שלא יהיה לך מזל רע", כי זה איכשהו רומז שמזל רע עלול להכשיל אותך (כשלונות הם זמניים ותוצאה של מזל גרידא), אבל בלעדיו אתה חמוש במה שצריך כדי להצליח – הצלחות ינבעו באופן טבעי ממה שאתה.

אפשר גם לשפר את זה עוד יותר עם מוכנים להקריב עוד כמה מילים. אנשים רבים מאחלים את ברכת המחדל כי אין להם כוח לחשוב על משהו שתפור יותר צמוד לאדם. אבל ברוח האפנה התעשייתית של המאה ה-21, יש שיטות ל-mass customization, כלומר התאמה אישית לפי שיטה, שנעשית באופן שלא מגדיל את העלות ליצרן. אז איך נייצר ברכות אופטימיסטיות?

האקשן של אתמול הוא הדרמה של היום

כל אחד יכול לראות שהמחשב שיש לו היום מהיר פי אלף מהמחשב שהיה לו לפני כמה שנים, שהטלפון שלו עושה דברים שהוא לא חלם עליהם, שהרכבת שלו עוצרת יותר בשקט ושהמכונית שלו צורכת פחות דלק. קדמה טכנולוגית היא הכי ברורה כשהיא משפיעה ישירות על הדברים שאנחנו נוגעים בהם. אבל יש גם קדמה לא טכנולוגית, שמתבטאת בפסיכולוגיה שלנו ובאופן בו אנחנו יכולים לגשת לחיים שלנו בכלל, ולתרבות בפרט. שני סרטים מהזמן האחרון מדגימים זאת, בעזרת גישה חדשה לסיפור ישן.

"תקווה", ציפור בת-אבר (תרגום)

ממשיכים בפרוייקט תרגום אמילי דיקינסון. הפעם, "Hope is the thing with feathers"

"תקווה", ציפור בת-אבר
בנפש – שם קינה
השרה שיר ללא מילים
חוזרת ושונה

ימתק קולה בסער עז,
ומר הפרץ אם
ייבוש ציוץ העוף הקט
שבו חסו רבים

קולה חדר נכר קפוא
על ים זר צליל ברור
נח על אזני, אך אף בקושי
עוד לא ביקשה פירור

בקילקני הייאוש נעשה יותר נוח

"הגאוגרפיה אינה גבירת העמים." משפט זה נאמר על מדינה שרבים מבניה ובנותיה עזבוה. למרות מאמצים כבירים לייבוש הביצות, החקלאות נותרה קשה כתמיד, והמחיה בדוחק. צאצאי בניה מגיעים היום לשבועיים של טיול במולדת הרחוקה, וחוזרים לאמריקה. שם מבהירים להם הוריהם שלא הגאוגרפיה שהקשתה על החקלאות היא שהכריחה אותם לעזוב. רבים מהם ראו עצמם כגולים, שישובו יום אחד לארצם, כשהמצב הפוליטי יהיה נוח יותר.

אנחנו מדברים, כמובן מאליו, על אירלנד. ההגירה מאירלנד (שנקרא לה "ירידה" למען הנוחות) היא כבר מאות שנים חלק מהתרבות. אירלנד היא מדינה גשומה שאדמותיה מתאימות יותר לגידול בקר מחיטה, שלמרות מאות שנים של ייבוש ביצות, עדיין חלק גדול משטחה הוא ביצה, שקר ואפור בה. אבל הירידה מאירלנד לא היתה רק פונקציה של עוני. ברור מאליו שככל שהמדינה עשירה יותר כך תהיה לבניה נטיה נמוכה יותר לעזוב, אבל באירלנד, גלי הירידה הגדולים קרו דווקא בזמנים שבהם המצב הוקל משמעותית. את זה למדתי מהספר גולים ומהגרים, שאני מדפדף בו לאחרונה בתקווה להבין משהו חדש על החברים הקרובים שלי.

פנים של אנשים ברחוב

אין כמו יום סגריר שבו כולם נשארים בבית, כדי לדבר על האנשים ברחוב. פעם הייתי מסתכל עליהם כל הזמן, מנסה לנחש מה הם חושבים, במה הם עוסקים, מה אפשר לדעת על האופי שלהם. בינתיים בא הצבא, וקשיי החיים, והמנהג הזה קצת נשכח בין כל הדברים שצריך לדאוג להם. אבל בשנה האחרונה חזרתי אליו. המניע הוא הקריאה החוזרת של הספר "כמעיין המתגבר". מי שעוקב אחרי תפרים יודע שאני אוהב את איין ראנד, אבל הפוסט הזה הוא דווקא על משהו שנתקלתי בו בקריאה החוזרת ולא הסתדר לי: הפנים של אנשים ברחוב, היא טוענת, משקפים את השנאה והפחד שבליבם כלפי ומפני אנשים מצליחים. אני לא מצאתי את זה בתצפיות שלי. אז בפוסט הזה בחרתי כמה תמונות מהארכיון שלי, דרכם אנסה לענות על השאלה – מה באמת רואים על הפנים של אנשים?

איזו יצירה היא האדם!

לפעמים אני שומע את הלהיט האחרון על המסכן שאהובתו עזבה אותו ולהיפך, או קורא על עוד תכנית טלוויזיה שבה אנשים ללא כישורים יתחרו על מי יהיה מספיק שערורייתי ותככני כדי להשאר לפרק האחרון, או קורא את הכותרת האחרונה בכלכליסט המתייחסת לביזת חנות פרטית כ"מלחמה ביוקר המחיה", ואני שואל את עצמי מה קרה לנו. מדוע הדעה הרווחת בתרבות היא שהאדם מסכן וטיפש, אינו ראוי לחיות, ואלימות היא מפלטו היחיד?

ולפעמים יש רגעים שמחזירים את האיזון. השבוע נפלו עלי כמה כאלו ביחד. שמתי לב לזה בשעה שהאזנתי למיטב להיטי פרנק סינטרה. בשעה שברמקולים התנגן New York, New York, פתאום שמתי לב יותר מתמיד לכך שגיבור השיר הוא אדם שנוסע לניו-יורק כדי להצליח. כדי להיות חלק מהאקשן, כדי לא לשקוט על שמריו בשעה שבאפשרותו להפוך למלך הגבעה, ראש הערימה.

חוק הסופרים – סקר ספרות

אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.

הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו.