בחזרה ל"שיבוש תרבות"

blood_for_cola

הבלוג הסולידית עוסק בעיקר באיך אפשר לפרוש צעיר על ידי חיים של חיסכון והשקעה סולידית, עד שניתן לחיות מהקרן ולהתפטר מהעבודה. אצל קוראים רבים היא בטח מעוררת מחשבות על חופים פראיים וצלולים אליהם ניתן להיעלם אז; אצל אחרים בטח עולות תמונות של היום האחרון בעבודה ומה שירשו לעצמם אז. אני, לעומת זאת, חושב על פיצה. ולא סתם פיצה, אלא פיצה ספציפית, שאכלתי בזול יותר משציפיתי.

ישבנו ביחד בחדר בבית גולדמינץ, "שבוע מנהיגות" בבה"ד 1 וחיכינו לפיצה שתבוא. אחרי חצי שעה שהיא לא באה, מישהו מאתנו התקשר אליהם שוב ואמרו לו לא לדאוג. אחרי חצי שעה נוספת, אמרתי לו, "עכשיו אני מתקשר". אחרי שקצת שטפתי את המסכן שענה לי, הוא היה מוכן לתת לי את הפיצה בחינם אפילו, אבל אז כבר קצת ריחמתי עליו והסכמתי להנחה של 20 שקל. הפיצה הגיעה תוך עשר דקות לשער. כשניתקתי את הטלפון, המבטים היו המומים. לאדם בוגר אין מושג למה – אם מישהו לא מספק לך את השירות שהבטיח, צריך לעשות משהו. אבל לחיילים צעירים כמותנו, שרגילים שכולם דופקים אותם,  פרץ האסרטיביות היה משהו חדש. והוא הגיע רק בגלל שבדיוק גמרתי ספר אחד שקניתי כשהשאירו אותנו שבת בגלל המצב הבטחוני. "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן חולק שורשים רעיוניים עבים עם "הסולידית", למרות שלכאורה הכותבים נמצאים בצדדים מנוגדים של המפה הפוליטית: בוגר השמאל המאוכזב של שנות התשעים מול ליברטריאנית. חזרתי לקרוא אותו לאחרונה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הוֹרָה עֲצְמִי

hora

אחד הלקחים החשובים שאדם צריך ללמוד בחיים הוא לא לסמוך יותר מדי על פילוסופים. כן, יש להם לפעמים דברים מעניינים לומר, אבל צריך לבדוק אותם בשבע עיניים כי לפעמים יש להם טעויות בדרך והרבה פעמים יש להם בעיות כבר בהנחות היסוד. "כבדהו וחשדהו", זה צו ההגיון, ועצמאות מחשבתית היא נכס לכל אדם. בדיוק הצווים האלו מופיעים בספר שגמרתי לקרוא לאחרונה, ושאף הוא זכאי ליחס של "כבדהו וחשדהו".

הספר הוא, Ayn Rand's Normative Ethics מאת טרה סמית'. אני לא מבדיל בינה לבין ראנד בפוסט הזה, מכיוון שנדמה לי שהסקירה של סמית' את האתיקה של ראנד נאמנה למקור. קיבלתי את הספר דרך הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה. באמת שלא הייתי בוחר לקרוא עוד ספר על הפילוסופיה של ראנד אם לא הייתי מקבל אותו במתנה, גם ככה רק בשנה האחרונה קראתי מחדש את שני ספריה החשובים. אבל קיבלתי אז קראתי. בין כל הדברים שבסך הכל אני מסכים עם רובם, מצאתי שיש גם כמה בעיות בתורה, ושכרגיל, חלק מהבעיות נמצאות בבסיס. ואם הבסיס לא מבוסס, אתה מוצא את עצמך רוקד במעגלים לוגיים. להמשיך לקרוא

פנים של אנשים ברחוב

zvi_galilאין כמו יום סגריר שבו כולם נשארים בבית, כדי לדבר על האנשים ברחוב. פעם הייתי מסתכל עליהם כל הזמן, מנסה לנחש מה הם חושבים, במה הם עוסקים, מה אפשר לדעת על האופי שלהם. בינתיים בא הצבא, וקשיי החיים, והמנהג הזה קצת נשכח בין כל הדברים שצריך לדאוג להם. אבל בשנה האחרונה חזרתי אליו. המניע הוא הקריאה החוזרת של הספר "כמעיין המתגבר". מי שעוקב אחרי תפרים יודע שאני אוהב את איין ראנד, אבל הפוסט הזה הוא דווקא על משהו שנתקלתי בו בקריאה החוזרת ולא הסתדר לי: הפנים של אנשים ברחוב, היא טוענת, משקפים את השנאה והפחד שבליבם כלפי ומפני אנשים מצליחים. אני לא מצאתי את זה בתצפיות שלי. אז בפוסט הזה בחרתי כמה תמונות מהארכיון שלי, דרכם אנסה לענות על השאלה – מה באמת רואים על הפנים של אנשים? להמשיך לקרוא

שתי ציפורים בכוס קפה אחת

energizer

כידוע, השם של הבלוג הזה משקף את האהדה שלי לחיבור של נושאים שונים בחוט מקשר. אז השבוע עלה על הרדאר שלי בדיוק נושא כזה, שמחבר את הנושא של מזל בר-השגה שהתחלתי בפוסט קודם עם הנושא של רשת ביטחון חברתית בקהילה ליברלית – דבר שרבים מאלו שגדלו לתוך מדינת רווחה אינם מסוגלים לדמיין. החוט המקשר הוא עמותת על"ם, העוסקת בנוער בסיכון ומנסה לגייס כסף לפתוח את "קפה הפוך על הפוך" בתל אביב, מרכז סיוע ואוזן קשבת לנוער. בפוסט זה אנסה להסביר מדוע תמיכה במאמץ הזה היא דוגמה מושלמת לחזון הליברלי של תמיכה חברתית – וזה לא רק בגלל שאין פה כפייה ממשלתית. להמשיך לקרוא

מזל בר-השגה לכולם

horse_shoe_forge

בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעומק דיון שערכתי לאחרונה ולא היה לי זמן להקדיש לו באותה עת, אבל המשכתי לחשוב על אחת השאלות שעלו בו, ועכשיו התוצאות. השאלה נוסחה כך:

גם בכלכלה החופשית, אליה ראנד שואפת, אדם אחד יוולד במדבר ואחר באזור עשיר במשאבי טבע. אחד יוולד עם מחלה קשה ומגבילה ואחר בריא ועם תורשה מוצלחת. השאלה העיקרית, כמו שראנד טוענת, לאחר שהבנו מי אנחנו ואיפה אנחנו, היא – מה אנו אמורים לעשות? האם אנו אמורים להסתדר עם המזל שקיבלנו, תוך כדי התעלמות מהמזל הטוב יותר או הרע יותר של אחרים.

ברשותכם נעזוב לרגע את מה שראנד טוענת או לא. השאלה כאן היא שאלת המזל: בהנתן שאנשים נולדים עם תנאי פתיחה שונים, האם זה צודק לצפות שיעמדו מול אותה מערכת, ללא עזרה לאלו שנולדו עם תנאים גרועים יותר? כלומר, עם מזל גרוע יותר? השאלה מסובכת במיוחד בגלל שאנחנו יודעים שאולי יש קורלציה כלשהי בין נתוני פתיחה להצלחה, אבל בשום אופן לא יחס של אחד לאחד. הקורלציה הגרועה בין נתוני פתיחה להצלחה בחיים נקראת "מוביליות חברתית גבוהה". ואם נתוני הפתיחה אומרים משהו, מה בכלל הם אומרים? האם תורשה מוצלחת היא סיווג נכון למזל? ומה יגידו על כך סטיבן הוקינג, שהגיע למעמד של פיזיקאי תאורטי מוביל עולמי כשרוב חייו היה מרותק לכסא גלגלים, או שחר בוצר, לשעבר ראש אגודת הסטודנטים של ת"א, כנ"ל? כדי לענות על השאלה, ראשית יש להבין את המושג "מזל". ולכן, זה הולך להיות פוסט עם גרפים. להמשיך לקרוא

נשים מוקטנות

זה כבר יותר משנה מאז שכתבתי על גורלה העגום של בת' מארץ', שנולדה וגדלה ללא שום אגו. היא כמעט מתה ממחלה בגלל זה, והבריאה ממנה רק כדי לדעוך למוות. בזמן האחרון נתקלתי בנושא הזה שוב, פעמיים: בעוד דמות ספרותית, וגם בילדה אמיתית אחת, שאם יש לה מזל תצליח להמנע מאותו גורל.

הדמות הספרותית היא זו שעליה אני יודע הכי הרבה, אז נתחיל ממנה. קתרין הלסי (קייטי) היא דמות משנה בספר "כמעיין המתגבר", שאת התרגום החדש שלו גמרתי לקרוא שלשום. היא מסיימת את תפקידה באמצע הספר ומקבלת הופעת אורח אחת לקראת סופו. הגורל של קייטי דומה לשל בת' מארץ', אבל הסיפור שלה שונה משמעותית בכמה דברים, וגם מסופר לנו ברזולוציה מספיק גבוהה כדי לעקוב אחרי התהליך. להמשיך לקרוא

הנפש שמצמיחה את הרוח החופשית

כשאני מסתכל על היסטוריית הרשומות בבלוג שלי, אני מוצא שם שלושה נושאים עיקריים שחוזרים על עצמם: חירות, אופטימיזם ומריטופיליה (הערכת יכולת ללא הרצון לתת לה שלטון, כנרמז במילה "מריטוקרטיה"). כשהתחלתי לחשוב על השלשה הזו, שמתי לב שגם במקורות שאני מצטט פה השלשה הזו מופיעה ביחד – במקום שיהיו לי מקורות נפרדים לאופטימיזם למשל, הספר האופטימיסטי היחיד שסקרתי כאן הוא גם על מריטופיליה וחירות. הפוסט הזה הוא תוצאה של נסיון להבין איך הקשר הזה צץ כל פעם מחדש, והאם יש משהו עמוק יותר בבסיסו.

הרעיון הראשון שלי היה שיש קשר טכני בין הדברים. מאט רידלי, בספר האופטימיסט הרציונלי, מסביר שחברה המכבדת את החירות מצמיחה באופן טבעי מריטופיליה, והתוצאות החיוביות של התהליך הזה הן הצידוק לאופטימיזם. טוב ויפה, יכלתי לעצור כאן. אלא שבמקורות האחרים שלי, הקשר לא היה כל-כך ברור. קחו למשל את "כה אמר זרתוסטרה" מאת פרידריך ניטשה: שני רעיונות שחוזרים שם בנפרד הם העל-אדם, כלומר האדם המתעלה על עצמו (מריטופיליה) ואמירת ה"כן" לחיים – אופטימיזם. אין קשר רציונלי בין הדברים, לפחות לא בספר, וזה רמז לי שאולי הקשר הוא פסיכולוגי.

את הרמז הראשון בכיוון הזה נתן לי זרתוסטרה של ניטשה, בדבריו על האומץ [1]:

והרי אין ממית כאומץ-הלב, אומץ-הלב אשר תוקף: הוא ממית גם את המוות, כי הוא אומר: "מה, אלה היו החיים? יפה! עוד פעם אחת!"
והרי באמירות כאלה יש הרבה תרועות מלחמה. מי שאזניים לו, שומע.-

בחלק הזה, אומץ הלב הוא הבסיס לתפיסה אופטימית של החיים. אז הלכתי לגוגל וחיפשתי optimism courage. הקישורים הראשונים שקיבלתי היו למאמרים מדעיים בנושא פסיכולוגיה חיובית.

פסיכולוגיה חיובית, למרות הרושם ששמה יוצר, אינה כת העוסקת בחשיבה חיובית ובלהגיד לעצמך שאתה יכול. מדובר בענף של הפסיכולוגיה העוסק באנשים בריאים ובמניעים שלהם, ואיך הם יכולים לשפר את חיי הנפש שלהם. זאת בניגוד לפסיכולוגיה הפתולוגית, העוסקת במחלות נפש ובפתרון בעיות. כתב העת המדעי American Psychologist הקדיש לכך גיליון מיוחד בשנת 2005.

ובכן, אחת התורות החוסות תחת המטריה הרחבה של הפסיכולוגיה החיובית נקראת Self Determination Theory, או בקיצור SDT. לפי התאוריה הזו, האדם מאושר יותר, יעיל ויצרני יותר אם מסופקים לו שלשה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: אוטונומיה, יכולת (competence) ושייכות. השייכות אולי לא ממש קשורה לענייננו היום, ויכולה להיות מסופקת ע"י המשפחה למשל ללא קשר לפוליטיקה; האוטונומיה האישית, לעומת זאת, היא מקבילה מיידית לחירות, והיכולת היא מקבילה מיידית למריטופיליה. אם כן, אנשים התומכים בחירות ומריטופיליה לא בהכרח מגיעים לכך בדרך הרציונלית. ייתכן שפשוט אנשים אלו מזהים ברמה הרגשית את היתרונות שאוטונומיה אישית ויכולת מעניקים להם, ובוחרים בהתאם את דעותיהם הפוליטיות.

והיכן נכנס לכאן האופטימיזם? מי שמסופקים לו הצרכים שתורת DST מציינת, נראה לי שיש לו צידוק יפה לאופטימיזם. והאופטימיזם עצמו ידוע לפסיכולוגיה החיובית כתכונה שבמינון סביר היא תכונה חיובית שעוזרת לנו להתקדם בחיים ולהתמודד עם משברים.

לסיכום, את המשותף לאיין ראנד, מאט רידלי ופרידריך ניטשה אנחנו מוצאים לא רק בתורות שלהם, אלא גם בפסיכולוגיה העומדת בבסיסם. והפסיכולגיה הזו מנוגדת למריטוקרטיה הטוטליטרית של אפלטון ודומיו [2] בכך שהיא חיובית והומניסטית – ומתמקדת בקידום האישי ובאושר, בעוד ששיטות "חברתיות" מתמקדות הרבה יותר במוטיבציה חיצונית – חובה ופחד למשל.

הערות

[1] פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה. בתרגום אילנה המרמן. הוצאת עם עובד, עמ' 240. וזו גם הוכחה שאני קורא ספרים שאני מקבל ליום הולדת, אף אם באיחור.

[2] ראו למשל: החברה הפתוחה ואוייביה, קרל פופר (שסקרתי בעבר).

גיבורים שהתחפשו

משנכנס אדר מרבין בשמחה! לכבוד החג, היום הנושא הוא תחפושות – אבל לא סתם תחפושות, אלא התחפושות שלובשים גיבורי – או מפסידני – התרבות שלנו, תלוי איך מסתכלים.

התחפושת הראשונה להיום היא של איקרוס, שהתחפש למסכן חסר הזהירות, שנפל מהשמים כי עף קרוב מדי לשמש:

 תראו איך הוא מקופל, המסכן, ואיך נוצותיו נושרות, על רקע שמים אדומים מבשרי רעות. ואיזה תחפושת מוצלחת! מי היה מזהה בו את איקרוס הגיבור, שהעיז וניסה להגיע למעלה? מי היה מזהה את עמידתו הזקופה? והנה, כך הוא נראה כשפורים עובר: להמשיך לקרוא

שובה של מתכת רירדן

לפני הרבה זמן בגלקסיה רחוקה רחוקה, חיו הרבה אנשים שמדע בדיוני בשבילם היה חלליות שיורות קרני לייזר אחת על השנייה, חייזרים שדומים להפליא לבני אדם ושדות-כוח. אבל מי שבאמת אוהב מדע בדיוני יודע שזה בסך הכל כלי עלילתי: בואו נשנה משהו קטן ונראה מה זה עושה. כך למשל מצאנו מדע בדיוני במקום הכי לא צפוי: הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד, שבכלל עוסק ביחס שבין החברה לממציאים והיזמים שבה. אחד האלמנטים החשובים בעלילה הוא "מתכת רירדן", מתכת שמעולם לא התקיימה. להמשיך לקרוא