אל תתנו להם חוקים

robbery

יש עסק אחד שאני אוהב במיוחד ומבקר בו אחת לחודש. הוא הזול ביותר באזור במה שהוא עושה, נותן את השירות שאני רוצה, ובארבע השנים שאני מכיר אותו לא העלה אפילו פעם אחת את המחיר הזול ממילא שלו. החנות ברחוב ראשי אך בבעלותו, אין לו צורך להתמודד עם שכר-דירה עולה, והוא מעדיף לקוחות פשוטים ועבודה נעימה על לקוחות עשירים ושירות מפונפן. המתחרים שלו מעולם לא אהבו אותו – הם לוקחים עשרות אחוזים יותר על אותו שירות.

אז מה עושים? כלקוחות היינו רוצים לראות אותם מורידים מחירים, או מספקים שרות שמצדיק את המחירים שלהם. אבל כמי שחיים בישראל, אתם הקוראים בוודאי מדמיינים מה הם עשו: הלכו לממשלה. כלומר, כמה בעלי עסקים קטנים מהעיר לא יכולים סתם ללכת לממשלה בשביל שתרביץ למתחרה. רק ההסתדרות והתאחדויות התעשיינים/חקלאים/פרוטקציונרים אחרים מאורגנים מספיק בשביל זה. לכנופיות עוסקים זעירים יש שיטות אחרות.  להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אנטומיה של דיכוי פקידוני

2013-05-22 18.54.40האנשים שאתם רואים בתמונה הם לא מחנאים עליזים. הם חולים. המאהל שלהם ממוקם בהרצליה, מול ביתה של שרת הבריאות, יעל גרמן (ממפלגת "יש עתיד", אוף השם הזה מבקש כאפה). הם לא מבקשים תמיכה כספית מהמדינה או הרחבת התקציב לסל התרופות. כל מה שהם רוצים זה שירשו להם לקחת את התרופה שלהם.

איתרע מזלם שהתרופה שמקלה על כאביהם היא קנאביס. מריחואנה, בשפת עכו"מ. סם אסור במדינה שלנו. כדי לקבל אותו לצרכים רפואיים, צריך אישור מיוחד מוועדה מרכזית במשרד הבריאות. עד לא מזמן, העניין התנהל כרגיל. אי אפשר לומר שזה היה נוח לחולים, או שתהליך האישור היה פשוט, אבל היה. מהביקור במאהל השובתים למדתי למשל, שילדים במחלקות אונקולוגיות הורשו לקבל עוגיות מריחואנה. במאהל אפשר לפגוש את מי שהכינה להם את העוגיות.

אבל כשכל העניין נתון לחסדי פקידים, זה רק עניין של זמן עד שלאיזה פקיד ייכנס ג'וק לראש. אצלי במשפחה אומרים, "איינרעדע נישט איז אערדער ווי א קרענק" (וסליחה על היידיש). בעברית – ג'וק בראש זה גרוע ממחלה. אבל לפקידים אין מה לפחד: הג'וק בראש שלהם פוגע בחולים אחרים, לא בהם.

הג'וק הנוכחי הוא של פקיד שהחליט לחתוך בעשרות אחוזים את מספר האישורים הניתנים, כולל לחולים שכבר היה להם אישור, ולסבך את טופס הבקשה כך שיחייב פגיעה בסודיות הרפואית והשפלה אישית לחולים. מהדרישה האחרונה כבר נסוגו בלחץ החולים, אבל צמצום המכסות נשאר.

כדי לנסות להבין את הפקיד אפשר להסתכל במכתב ההנחיה שיצא בנושא, ומופיע בתמונה למטה. קודם כל, הפקיד מבין, וכותב כך, שחולים ייפגעו, ושהוא מונע מהם שיפור רפואי. מריחואנה נמנעת בין השאר מחולי פרקינסון. אז אם אנחנו פוגעים באנשים ממש וביודעין, יש משהו שמצדיק זאת, נכון?

הרמז היחיד לכך שמופיע במכתב הוא המשפט המסכם: "אבקש שתבחנו את התהליך שהתרחש בקליפורניה בעניין זה ושהוביל לשימוש רפואי רחב (מדי)". מה פירוש שימוש רפואי רחב מדי? האם זה עוזר ליותר מדי אנשים? האם זה מונע הכנסות מחברות תרופות אחרות? עלתה בדעתי גם האפשרות שמדובר בשימוש לא ראוי שגורם לפגיעה רפואית, אך כיצד הדבר ייתכן במצב שבו נדרש אישור של רופא מומחה כפי שהיה עד כה בישראל?

אין זאת אלא שגם כשכתב "שימוש רפואי רחב (מדי)", התכוון הפקיד לשימוש הלא רפואי. כלומר, לזליגה של מריחואנה רפואית לשוק הכללי. אז נשאר רק לשאול – כמה זליגה כזו היא יותר מדי? מהו הקריטריון לפיו מחליטים ש-7,000 משתמשים למשל הם "מספיק", ואילו  7,100 הם יותר מדי? האם עבור שלושה צדיקים תוחרב סדום? האם עבור אחד?

ממש כמו שאלוהים לא צריך קריטריון כדי להחריב את סדום, כך גם הפקידות לא צריכה קריטריון כדי לפגוע בחולים. הם רואים עצמם כמי שהופקדו על הציבור ומתייחסים אליו כילדים. אם בעיניהם זליגה של מריחואנה למבוגרים אחראיים היא בעיה חברתית, הם יעצרו אותה בכל מחיר. כי נהוג בחוגי התכנון הריכוזי לומר ש"כשחוטבים עצים עפים שבבים".

השבבים האלו פוגעים בחולים. הם פוגעים במיוחד בילדים שהזכרתי קודם. הם פוגעים במערכת אכיפת החוק שעוסקת במרדף אינסופי אחרי מבוגרים אחראים שמחפשים קצת בידור, ומשאירה את הגליל לטיפולן של מיליציות אזרחיות כדוגמת השומר החדש. הם פוגעים בעולם המדעי, שלא יכול לחקור באופן חופשי את תכונות הקנביס והחומרים הקנבינואידיים. והם עושים זאת ללא פיקוח, עם סמכויות בלתי מוגבלות, ובלי התחשבות במימד האנושי. משרודנות תמיד תהיה משרודנות.

בטווח הארוך הפתרון היחיד הוא להעיף את הפקידים החוצה, וזאת נעשה ע"י כך שניקח מהממשלה סמכויות ונחזיר אותן לעם – כלומר, לכל אחד מאיתנו. ועד אז, למה שלא תקפצו לבקר במאהל המחאה?

2013-05-22 19.07.38

מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

לקראת האירוע שהתנדבתי להנחות בכנס "עולמות" הבא עלינו לטובה, חזרתי אל "לקראת המוסד" מאת אייזק אסימוב. בפעמים הראשונות שקראתי אותו, הספר ריגש אותי במיוחד – בעיקר בשיאו, כשסלדון "העורב" נשאר ללא מימון, ללא אהדת הקהל, ללא משפחתו וללא בריאותו, ומנסה תוך ייאוש גובר להגשים את תוכניתו לבנות את "המוסד" שימשיך את הציוויליזציה אחרי התפרקות האימפריה הגלקטית, ואת "המוסד האחר", משטרת מחשבות שמטרתה לאכוף את התכנון הריכוזי של הפסיכוהיסטוריה, תורת חיזוי העתיד שסלדון פיתח.

בקריאה החוזרת גיליתי שכל זה כבר לא מרגש אותי כל כך. חלק מזה בוודאי נובע מכך שהפעם האחרונה שקראתי את הספר היתה בתיכון. חלק מזה, במיוחד ברגעי השיא, בוודאי קשור להכרה המאוחרת שהארי סלדון, גיבור הספר (וקודמו, "בטרם המוסד"), הוא בעצם עוד אחד מהמניאקים שמרוב דאגה לאנושות לא נרתעים מפגיעה באנשים. אבל משהו בקריאה הציק לי עוד מהתחלה – וזה עצם הקביעה שהאימפריה היא כוח חיובי ביקום ושצריך להלחם בהתפוררותה כדי למנוע התדרדרות לעידן חושך גלקטי. אבל התהליך שאסימוב מציע הוא לא מופרך מעיקרו: כל סדרת המוסד מבוססת על "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית", מאת גיבון. אז התחלתי לשאול את עצמי אם האימפריה הרומית עצמה היתה דבר טוב, במיוחד בהתחשב במה שבא אחריה. להמשיך לקרוא

הפוסט על נדיה קומנצ'י

כשהבטחתי למ. לכתוב פוסט על נדיה קומנצ'י, לא ידעתי עליה הרבה. רק שני דברים: שכשהיא עלתה על הקורה או המקבילים מקהלת מלאכים נתנה קולה בשיר; ושאת ציון ה-10 המושלם שקיבלה כמה פעמים, כבר כמעט בלתי אפשרי להשיג היום. להמשיך לקרוא

חכו עם המכונית החשמלית

על לוחיות הרישוי של ניו-המפשייר מופיע הסלוגן Live free or die. המוטו של מדינת ניו-המפשייר נטבע ע"י גנרל שנלחם במלחמת העצמאות האמריקאית, ומבטא יפה את הפילוסופיה המדינית האמריקאית. בישראל, לעומת זאת, עדיף שנמשיך לשים על לוחיות הרישוי שלנו את שם המקום בו אנו עושים טסט: אחרת הרושם פשוט יהיה אירוני מדי. בנובמבר האחרון, החליט משרד התשתיות לקחת לנו את החרות דווקא דרך המכונית.

מכוניות חשמליות הן הבטחה גדולה. קודם כל, הן אולי לא מפחיתות את הפליטות המזהמות, אבל הן ידחקו אותן החוצה מהערים וישפרו בכך את הבריאות שלנו. שנית, הן גם שקטות בהרבה ממכוניות רגילות (למרות שגם זה כבר תחת מתקפה רגולטורית בחו"ל), מה שיתרום עוד לאיכות החיים בערים. למרבה הצער, למשרד התשתיות יש תכניות אחרות בשבילנו. להמשיך לקרוא