השבוע נסעתי שוב לאיזור בית-שמש, אחרי די הרבה זמן שלא הייתי באזור. כל הדרך משער-הגיא ודרומה הייתי תקוע אחרי איזה מאותגר-הילוכים שבקושי סחב בעליות ועמד על הברקסים בירידות, ולא יכלתי לעקוף כי יש רק מסלול אחד לכל צד. בגלל שאני כבר מכיר את הכביש הזה ורגיל לחוויה המפוקפקת של נסיעה בו, כבר עברתי את בית-שמש כשהבנתי פתאום כמה המראה הזה לא בסדר. להמשיך לקרוא
ְ
השנה היתה 1999, קצת לפני האפוקליפסה, כשישבתי במקלט ההוא בבית שמש וחיכיתי לנוער שבא לשם לקבל עזרה בשיעורי בית – ולא היו קליינטים באותו היום. אני הייתי בכתה י"ב, ובאתי לראות מה עושים בשנת שירות. איתי היו מישהו מגרעין "תמורה" של הצופים שאיתו באתי, ומישהו מגרעין של המחנות העולים. בגלל שלא היו קליינטים, התפתחה במקום זה שיחה, שאני זוכר עד היום.
ההוא מהמחנות העולים (שמעתה נקרא לו המחנאי) העיר ביהירות אפיינית (לבן 18? לחניך התנועות הכחולות? כל התשובות נכונות?) שבעיניו הצופים היא תנועה ללא מטרה שיכולה להסגר בשקט. לו, כמחנאי, הצורה של חייו הבוגרים ברורה: קודם כל "הגשמה", חיים בקיבוץ, קבוצה או קומונה אחרת; בטווח הרחוק – מהפיכה סוציאליסטית. וחניך צופים? אחרי שהוא גמר כתה י"ב, ואין לו יותר סנדות וחבלים לשחק איתם, מה מזה נשאר לו כבוגר?
אני לא מאשים את המחנאי בכך שהוא חשב שכלום. הרי תכנית ברורה ופשוטה כמו שהתנועה שלו נתנה לו – אותה אין למצוא בצופים. אבל כשאני חושב על הבחירות שאני עושה בחיי הבוגרים די ברור לי שהרבה ממה שלמדתי בצופים נשאר איתי עד היום.
אם אתה שואל צופה מה הערכים שלו, הרשימה שלו לא מוגבלת לשני פריטים – הגשמה ומהפיכה. המינימום הוא עשר – "מידות הצופה" – ולצופה יש מידות די מגוונות. הוא חסכן, הוא נאמן לעמו, מדינתו ושפתו, הוא אוהב את החי והצומח, הוא לא נופל ברוחו, וכן הלאה. אם מחפשים משהו משותף לכל המידות האלו, מגלים שכולן כאחת נוגעות לצופה עצמו וליחסיו עם הסביבה הקרובה; אין בהן שום יחס לפוליטיקה או לכלכלה במישור הלאומי (למעט דרישה לפטריוטיות, אבל בלי הגדרה חזקה במיוחד).
הגישה הצופית היא שאם כל אחד ישפר את עצמו ואת איך שהוא מתנהג לאחרים, הסכום הכולל יהיה חברה טובה יותר – וככל שיש יותר אנשים בתכנית כן ייטב, אבל לא חייבים את כולם. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה דברו אמת" – תהיה לנו חברה אמינה יותר. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה חבר מועיל בחברה, אוהב עבודה ועוזר לזולת" (3 באחד) אז יהיו לנו פחות זולתנו הדורשים עזרה. וכן הלאה: הגישה הצופית היא לשפר את העולם חניך אחרי חניך, ולא להחריב ולבנות מחדש. הגישה של להחריב ולבנות מחדש, עד היום, השיגה רק את החורבן, לא כל כך את הבנייה.
הגישה הזו גם קשה יותר לבוגר, כי חייבים לבחור בה כל הזמן. מי שעבר לגור בקומונה כבר לא צריך לעשות שום בחירה לגבי ההגשמה שלו – רק להמשיך במסלול. עזרה לזולת, חסכנות, אדיבות וכיו"ב – את זה צריך לתרגל כל יום מחדש. ומצד שני – מי שמְתָרגל מִתְרָגל: אחרי שנים של בניית מבנים מרשימים בגובה 6 מ' ושלוש קומות מסנדות וחבלים, אתה אוהב עבודה אם תרצה ואם לא, ואתה עובד בצוות כאילו נולדת לכך. ואולי לכן מסתובבים בינינו דווקא די הרבה אנשים טובים.
אז למה אני אומר את כל זה? כי אולי במקום לשלוח את הילדים לשמוע ולדבר עד בלי קץ על מהפיכות וקיבוצים ושיטות שנכשלו, כדאי לשלוח אותם לתנועה היחידה שבאמת עושה בחניכיה שינוי בר-קיימא: הצופים.
* * *
אני קופץ למינכן לזמן-מה ולא יודע כמה אוכל לכתוב. מי שרוצה להתעדכן בנוגע לפוסט הבא, יש כפתור RSS כתום למעלה, או עדכונים בדואר שנרשמים אליהם בצד שמאל של העמוד.
תפרים 