מפריחים בועות בחבית של אילמנאו (ועוד ניסויים)

בזמן שאני תקוע במינכן בין ניתוחים, אני מנצל את המצב להזכר בימים טובים יותר בגרמניה – לפני שבועיים, למעשה. הייתי אז בעיירה ציורית בתורינגיה (שזה שפה מכובסת לאמצע שום-מקום במזרח גרמניה), שהיתה יעד מועדף לביקוריו של המשורר יוהן וולפגנג פון גתה ("ייסורי וורטר הצעיר", "פאוסט"). בין הגבעות הירוקות, על שפת הנחל אילם, שוכנת העיירה אילמנאו, ולידה האוניברסיטה הטכנית של אילמנאו. ושם, אנשים המעמידים פני מבוגרים בונים מכונות ייעודיות להפרחת בועות סבון, אותן הם משחררים בבריכה ענקית, ולתוכה הם יורים לייזר. למה הם עושים זאת, מלבד האושר הילדותי שבדבר? ובכן, כחוקרים בתחום מכניקת הזורמים, הם למעשה עושים ניסויים חשובים מאוד, שיעזרו לנו להבין תופעות שקשורות להתפשטות זיהום אוויר, ליעילות של מטוסים וסירות, למשאפי וונטולין ועוד. אז בואו נכיר את החבית של אילמנאו.

אדם וקופת החולים שלו (תרגום)

השיר הזה, Ein Mann מאת אוייגן רות, מודבק בחזית דלפק הקבלה במחלקת פה, לסת ופנים בבית החולים של מינכן. הרבה זמן אני מתכנן לתרגם אותו, ולבקשת מי שביקש אני סוף-סוף מבצע.

אדם אשר כספו בלי הרף
קופת חולים לקחה ברצף
מגיש מסמך, אישור, חותמת,
לראות השקעתו חוזרת

עד התשובה חולף הזמן
אך תחת כסף מזומן
מוסבר: לפי סעיף נסתר
אינו זכאי לשום דבר
אכן, לפי הרכב הסל
טיפול כזה מזמן בוטל
כך שלפי התקנות
אין מה לבוא בטענות

כנגד זאת החוק קבע
אם כן או לא היה מודע
גם לקופות השוק קשוח
לכן עולים דמי הביטוח
אותם צריך לפי הלוח
כעת לתת ללא ויכוח

מאז בכל דוי או צרבת
יזכור: קופת חולים אוייבת.

תרגום: אנ'לא אומרת כן

מדי פעם עובר על הפיד שלי בפייסבוק איזה סרט, או תמונה, שמנסים להשמיץ את השפה הגרמנית ע"י השוואתה לשפות אחרות. כמובן, הטיפול אף פעם לא שוויוני. אם זה סרט, השחקן ה"גרמני" תמיד יצרח את המילה כשהוא מדגיש את כל האותיות הגרוניות שאף גרמני מצפון לבוואריה לא משתמש בהן. אם זו תמונה, המילים הגרמניות ייכתבו באותיות גדולות (המקביל של צעקה) ועם ציור של מישהו צועק.

גם ככה אנחנו שומעים גרמנית בעיקר בסרטי שואה, וחבל. התרבות הגרמנית לא נופלת בכלום מהצרפתית או האנגלית, ובדברים מסוימים ייתכן שהיא עולה עליהן. ברלין היא מוקד עלייה לרגל לאמנים ישראליים. אז אולי כדאי שנכיר את התרבות הגרמנית קצת יותר, בלי הטיה מכוונת. אז כפי שהביטלס החליטו להושיט יד לרוסים (אך לא לממשלתם) באמצע המלחמה הקרה עם Back in the USSR, התגובה שלי לסרטוני ההשמצה היא לתרגם שיר גרמני אחד שאני אוהב.

השיר Ich sag nicht Ja הוא מאלבום של להקת Silly המחודשת. הלהקה התחילה בגרמניה המזרחית. לאחר נפילת החומה הסולנית שלה נפטרה מסרטן, ובשנים האחרונות הלהקה מנגנת שוב עם סולנית חדשה. השיר הזה הוא מהאלבום Alles Rot (הכל אדום), הראשון של ההרכב החדש.

פירורים מגרמניה

חזרתי משבוע בבון, בירתה של מערב גרמניה, כשהיתה מדינה כזו. מפני שהייתי בחופש החלטתי הפעם לא לצלם ולא לחפור יותר מדי. אבל בכל זאת, הנה כמה רשמים שאספתי, שאפשר ללמוד מהם גם משהו בשבילנו בארץ.

חוק גודווין

כשהסתובבתי ברחובות בון ראיתי כמה שלטים של מפלגת הפיראטים, ששואלים את העוברים ושבים, "האם אתם רוצים השגחה מוחלטת?" (Wollt ihr die totale Überwachung?) מן הסתם בעניין ה-NSA וההאזנה להכל, שגם שירותי הביון הגרמניים כנראה שותפים לה. מה שפספסתי זה את ההקשר התרבותי של השאלה הזו. בגרמניה, שיש לה מסורת ארוכה של מדינות משטרה, הם מפחדים במיוחד מהדברים האלו. אבל איך מזכירים את הנאצים בלי להפסיד לפי חוק גודווין? מאחר שהנאצים דיברו גרמנית, הם השאירו לגרמנים תבניות לשוניות שעצם השימוש בהן עושה בשביל השומע את הקישור המתאים. רק יומיים אחרי שראיתי את השלט הראשון בסגנון, מצאתי בבית ההיסטוריה (מוזיאון להיסטוריה גרמנית מ-1945 והלאה) את התמונה הזו:

אני רוצה נקניקייה

אני יודע, אני יודע: בלוגר שמכבד את עצמו צריך לכתוב עכשיו על מחאת האוהלים, או על השגרירות בקהיר, או על הסתירה האינהרנטית בין סוציאליזם לפיתוח בר-קיימא. אני מצטער על זה: אני בבית חולים, אני בקושי מסוגל לאכול מרק, וכל מה שאני רוצה זה נקניקייה.

אני רוצה אותה חומה ויפה – לא החום הבהיר של הבראטוורשט התורינגי, לא. אין לי עניין בחיוורות הזוגלובקית הזו. אני רוצה אותה בחום חזק, עם חתיכות שחורות שכאילו צועקות לך בפנים: "מכל טוב הבהמה דחפנו כאן, מכל חלק וכל איבר – בוא תטעם!" בטח שלא את הלבנות הבוואריות האלה – אותם נשמור לפעם אחרת.

אני רוצה אותה נוטפת שומן. כשאני אשים חתיכה ממנה על הלשון, המתיקות של השומן תהיה כמו משמר כבוד לחוֹם שלה. שומן צהבהב כזה, שנמרח על האצבעות ומסביב לפה אם אתה אוכל כמו ברברי. לא שאני אוכל אותה כמו ברברי, אני אהיה עדין.

אני אחתוך אותה לאט לאט – חתכי רוחב קטנים וצרים. כל חתיכה תקבל את הכבוד המגיע לה. אני אשים אותה על הלשון, אלעס קצת כדי לשחרר עוד מהשומן המלכותי הזה, ואבלע. אני נשבע שאני לא אחתוך אותה לאורך כדי להוסיף קטשופ או חרדל, רחמנא-ליצלן. אני אקבל אותה כמו שהטבח הכין אותה ולא אנסה להסתיר את טעמה הנפלא והפראי מתחת שכבות של מתווך מוכר.

בין חתיכה לחתיכה, אני אקח גם מהמצע שלה: חתיכות תפוחי אדמה מטוגנות קליל, או אפילו כרוב כבוש. ומדי פעם לגימה מהבירה המקומית. אבל אנחנו סוטים: אני רוצה נקניקייה.

אני רוצה אותה ספוגית בדיוק במידה – לא קלה מדי ללעיסה, שלא תברח מהר במורד הגרון! אבל גם לא סוליית-נעל, אני לא מחפש עבודה קשה. אני רוצה אותה גם גדולה, לא נקניקייה נירנברגית שצריך שש מהן בצלחת כדי להיות שבע. מספיקה לי נקניקייה אחת – ארוכה, עבה, מכופפת קלות, וחומה, כבר אמרתי.

אני רוצה נקניקייה, ואין לי. כבר אכלתי כזו פעם, אחרת מאיפה הייתי יודע מה לבקש? אני רוצה נקניקייה כזו, כמו פעם, ואי אפשר. אז אני רוצה. אז מה?

עולם הפוך בגרמניה

נכתב בסוף ספטמבר עבור קהל היעד של ווסאבי, ולא הגיע לידי פרסום.

האזרחים חוסכים יותר מדי מים? ספקולציות על ראש ממשלה מהירוקים? שתי הכתבות המפתיעות ביותר בגליון האחרון של Der Spiegel לא מופיעות על השער.