לנצח בוויכוח בדרך היפה (3): המימד האישי

argument_again

בערך בתקופת היסוד של "תפרים" כתבתי שני פוסטים על טכניקות וויכוח. באותה תקופה הייתי מעורב יותר בדיונים עם חברים קרובים, והפריע לי שאני מנצח את הדיונים האלו בקלות מדי – אני לא לומד מזה כלום ולא יכול לאתגר את העמדה שלי ואולי לשנות אותה, ולחברים שלי גם מגיע סיכוי לעשות עבודה טובה. אז התרכזתי בכמה כלים טכניים שהם ממש הבסיס, ולאחר מכן בכלים להרחבת הדיון כך שכולם יוכלו ללמוד ממנו, לא לפני שתהיתי מהו בכלל ניצחון בוויכוח. כמה דיונים שהייתי מעורב בהם לאחרונה החזירו אותי לחלק שלישי שתכננתי לכתוב הרבה זמן ובכל זאת נשאר על המדף. בניגוד לחלקים הקודמים, שהתבססו על דברים שלמדתי במועדון הדיבייט, החלק הזה מיועד במיוחד לכלים שמחוץ לתחרות המובנית הזו, שמטפלים בצדדים של מאמץ השכנוע שהתחרות הזו פשוט לא מתעסקת בהם. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לשכנע את המשכנעים

podium_cut

דיבייט הוא אמנות הדיון התחרותי, שאמורה להפוך את הדיון לרציונלי יותר, וכך לחשוף את האמת ולתת לה לצוץ מבעד לדעות הקדומות שלנו והתעמולה של שכנינו. ניתן לצפות שמי שטוב בדיבייט יהיה יחסית נקי מדעות קדומות וחסין לתעמולה. אבל כבר ראיתי דיבייטורים טובים שמפיצים את התעמולה הטפשית והשקופה ביותר, ושמקבלים טיעונים על סמך דעות קדומות כמו כולם. זה מעורר מחשבות כפירה על חשיבות הדיבייט לדיון הציבורי, אבל אז אני לוקח את הכלים של דיון תחרותי ומביט בהם על העניין, ותחת המסקנה הפסימיסטית, אני רואה עולם מורכב יותר. התמונה המורכבת יותר היא גם שימושית יותר.  להמשיך לקרוא

המידה אפס, המטרה אינסוף

measuring_tape

יש סטודנטים שמגיעים פעם אחת למועדון הדיבייט, מגלים שהם צריכים לטעון לפעמים נגד העמדה האישית שלהם, ובורחים מיד. הם כבר לא יפתחו את היכולת לפתוח את הראש לנקודות מבט אחרות ולנסות להבין אותן. ומנגד, יש דיבייטים שבהם גם דיבייטור מנוסה מרגיש מלוכלך אחרי שגמר אותם. במיוחד בתחילת השנה, כשוותיקי המועדון צפויים לנצח כל דיבייט בהשתתפותם פשוט כי רק הם יודעים איך לנצח – אז אין את פרס הניחומים שאולי טענת נגד דעתך אבל לפחות הפסדת.

בשנה שעברה ניצחתי, לצערי הרב, בדיון בו הייתי לטובת החוק להגבלת משקל דוגמניות בפרסום. מכיוון שהנושא הזה הוא מאלה שחוזרים תמיד בתחילת השנה, ומכיוון שיש כבר ריחות שלו באוויר, אני רוצה היום לתקן את הנזק שגרמתי ולהסביר למה החוק הזה שגוי. אני גם אנסה לכתוב את הפוסט קצת כמו דיבייט, מה שאומר שדברים מסויימים שאכתוב בהתחלה עלולים להשמע היפרבוליים. בדיבייט רגיל ההסבר מגיע מהר, לעומת זאת בפוסט רגיל אני משתדל להתחיל רגוע. ולכן גם לא אפרט מחקרים שאני מסתמך עליהם בגוף הטקסט (בדיבייט יש לך זמן להסביר את ההיגיון או לצטט את המחקר, וברור מה עדיף), אבל אתן את ההפניות למטה, בסיום הטיעונים. להמשיך לקרוא

אינפלציה בארה"ב – שלב ההוכחות

שוב מצאתי את עצמי בדיון בלי גישה לאינטרנט. הפעם, כשניסיתי להסביר על כך שהדפסת הכסף בידי הפדרל ריזרב פשוט מוציאה כסף מהידיים של הציבור ונותנת אותו למקורבים ולעסקים כושלים, טען בן שיחי שאין אינפלציה בארה"ב. מכיוון שלא יכולתי לצטט מהזיכרון מספרי אינפלציה, עברתי לטקטיקה הסטנדרטית למקרים כאלה בדיבייט (ואולי כאן אפשר לציין שהוויכוח היה בפגישה של וותיקי מועדון הדיבייט): "אפילו אם". בשיטה הזו אתה מקבל לצורך הדיון את טענת היריב ומראה שאפילו אם היא נכונה, עדיין אתה מנצח. במקרה שלנו, טענת "אפילו אם" שלי היא שההשוואה אינה לאפס, אלא למה שהיה קורה לולא הדפסת כסף, דהיינו דפלציה. דפלציה היתה מייצגת בסך הכל את השמדת הערך הדמיוני הרב והחובות האבודים שכלכלת ארה"ב צברה במשך השנים, ואילו הערך האמיתי היה נשאר בידי מי שהרוויח וחסך אותו.

עכשיו יש לי חיבור לאינטרנט, ואפשר להראות גם את הטענה המקורית. בארה"ב יש אינפלציה. המשרד לסטטיסטיקת עבודה (Bureau of Labour Statistics) של הממשל הפדרלי מפרסם את נתוני המדד (Consumer Price Index) מאז 1913, ומהנתונים הזמינים בניתי את הגרף של תקופת המשבר הפיננסי הנוכחי: להמשיך לקרוא

מזיקים לבוחריהם: פוליטיקאים עצלנים ולעומתיים

אין קרקס כמו הקרקס הפוליטי, ואתמול בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו זכיתי בתזכורת לכך. באתי עם "ישראל חופשית" לראות את חברת המועצה תמר זנדברג מציעה לקדם תחבורה ציבורית בשבת, אבל עד שההצעה שלה עלתה יצא שצפיתי בישיבה שלמה כמעט, שבה פוליטיקאים מלאי כוונות טובות כרימון הצליחו בכל-זאת לשמוט מידיהם את הטיפול באינטרס של הבוחרים שלהם, כאילו הם אחרוני המושחתים.

דוגמא אחת סיפק לנו חבר המועצה המצולם למטה, שאיני זוכר את שמו.

הוא עלה לדבר לכאורה כדי להציע הצעה בנוגע לטיפול בעובדים זרים ומהגרים שבדרום העיר. נושא חשוב וראוי שיימצא לו פתרון, אבל מחבר המועצה לא קיבלנו הצעה לפתרון, מעבר לאמירות כמו "אם אתם רוצים תעבירו אותם לצפון העיר" (שזכתה לקריאת ביניים מהקהל "אפשר ברכבות"). הדוגמא שהוא סיפק לנו היא לאיך אפשר לפגוע בבוחרים ע"י עצלנות נטו. הרי הבעיה לא קיימת מאתמול, וגם הוא לא מעלה אותה במועצה מהיום. היה לו מספיק זמן להכין שעורי בית ולבוא עם הצעה מסודרת לפעולה מוגדרת שתנסה להתחשב באינטרסים של כולם (כולל בוחריו משכונות הדרום). במקום זה יושבת הראש היתה צריכה להוציא ממנו כמעט בכוח מה בכלל ההצעה שלו (ללא הצלחה בעצם). אחריו עלה שלמה זעפראני מש"ס, גם הוא לא הכין שיעורים ולא היתה לו הצעה למעט "בואו נדון בזה". להמשיך לקרוא

כשזה בסדר להפנות עיניים

הפניית עיניים, בתרבות שלנו, היא סמל לפחדנות – ולא לשווא. עם האמת צריך להתמודד, ואם היא קשה, צריך להיות חזק ובכל זאת להתמודד. מי שמפנה את העיניים יודע ממה הוא מפנה אותן – ומפחד להתמודד עם מה שהוא רואה. מי שעוולה נעשית לידו, יש לו שתי ברירות: להלחם בעוולה, או לשקר לעצמו שהיא לא קיימת, להסב מבט.

זו היתה תמונת העולם שלי עד לא מזמן, כשחבר שלי שלח לי קישור להרצאת תעמולה טבעונית. ראיתי אותה מהתחלה עד הסוף, ולא יכלתי להתחמק מהתחושה שנפרצו סכרי הדמגוגיה והשכל הישר טבע. אבל בתוך כל זה היו כמה קטעים קשים לצפייה, המראים התעללות בחיות, שחיטתן או טיפול בהן במפעלי מזון, שבאמת גרמו לי להסב את הראש. ואז – מה עושים עם הקטעים האלה? האם הם חושפים את הפחדנות המוסרית שלי, או שהם איכשהו רק זרם בשטף הדמגוגיה? להמשיך לקרוא

לנצח בוויכוח בדרך היפה – חלק 2

אחרי שבפעם הקודמת הכרנו כמה שיטות לדיון אפקטיבי יותר, הפעם נתחיל עם משהו קצת יותר פילוסופי: מהו "ניצחון" בדיון בין חברים? אחרי שנבהיר לעצמנו מספיק את השאלה הזו, נחזור לשני דברים שיכולים לשפר את יכולת הדיון שלנו: שמירה על רלוונטיות, ושיטה לניתוח עומק של נושאים ע"י קריטריונים.

להמשיך לקרוא

לנצח בוויכוח – בדרך היפה

סטטיסטיקה חשובה: 83.4% מהעובדים בעולם באים לעבודה בשביל הפסקת הקפה והשיחה עם הקולגות על אירועי היום ועניינים בחדשות או בחיים הפרטיים. טוב, המצאתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל אני חושב שרובכם תזדהו איתה. הדיון החברי הזה סביב הקפה הוא חלק חשוב ואהוב משגרת היום שלנו כעובדי-קוביות אפרוריים או אקדמאים צעירים ומבטיחים (צעירים הם תמיד מבטיחים).

אם כבר מדברים, לפעמים מתווכחים – ואם מתווכחים, רוצים לנצח. הבעיה היא שהרצון לנצח, יצר התחרותיות והצורך לחזק את האגו הפרטי גורמים לפעמים לטונים לעלות, לחומות של מגננה להבנות ולשימוש בשיטות לא-חבריות ולא נעימות במיוחד; כך לא מגיעים לשום הבנה הדדית, וגם אם מנצחים, הנצחון הוא נצחון פירהוס, יקר וזמני, ולא משכנע אף אחד. המטרה שלי בפוסט הזה (ובאלו שיבואו אחריו אם תרצה ה-FSM) היא להתמקד בדרך הבונה והיפה לנצח בוויכוח. בחרתי להציג כמה כלים חשובים שלמדתי בתקופת חברותי במועדון הוויכוח התחרותי (מעתה אמור "דיבייט", debate) באוניברסיטה, ולראות איך הם מתאימים לדיון לא מובנה עם חברים. נתחיל בשלושה עניינים שכל אחד צריך לחשוב עליהם: מהו עצם העניין; שיטת "שאלות האופוזיציה"; והמרכיבים של טיעון שלם.

להמשיך לקרוא