פצצות, צרצרים ותירס – מסיבת נצחון להגיון

dont_panic

דווקא גליון החורף של Canoe & Kayak סיפק לי את הפתיחה שחיפשתי לפוסט הזה. בעמוד השאלות ותשובות עוסק מומחה ההשרדות הביתי בשאלה מעניינת: האם אפשר להכין חטיפי צרצרים ביתיים? מסתבר שחטיפי צרצרים זוכים לפופולריות גואה. בעל חברה לחטיפים כאלו מסביר: גידול ליברת צרצר דורש גלון מים בניגוד ל-2000 גלון שנדרשים לייצר את אותו משקל בשר פרה, והוא גם מייצר מאית מגזי החממה. אפילו שבחברה המערבית צרצרים הם מאכל אקזוטי ומוזר, התפישה הזו משתנה לאור העובדות האלו. בפוסט הקודם ביקש ממני אחד המגיבים להתייחס למקרים בהם ניצחו "הנחת וההגיון", כפי שקראתי לכך, את הפניקה והדמגוגיה. הצרצרים הם המקרה הראשון להיום.

כדור הארץ הוא סופי, זה נכון. אבל אני מהנדס, ואצלי פירוש המילה אינסוף הוא "גדול בהרבה ממה שאכפת לי". כל משאב שכדור הארץ מספק לנו יכול להיות אינסופי, אם הוא רב כל כך שאפשר לדחות את הדאגה לסופו. בשוק החופשי, מנגנון המחירים דואג לכך שנדע מתי צריך להתחיל לדאוג, וכשהמחיר עולה אנחנו משקיעים יותר בחיפוש תחליפים. אך יש מקרים, כפי שציינתי בפוסט הקודם, בהם ההשפעות החיצוניות הן הבעיה, ואותן השוק לא מתמחר ישירות. המים הנדרשים לגידול בשר הם כמעט בכל מקום משאב משותף, והאוויר בוודאי. סביבתנות פוליטית מנסה לפתור את הבעיה על ידי הפחדת הציבור לכדי בחירה בפוליטיקאים שיעצרו את החברה התעשייתית כדי לבטל את ההשפעות החיצוניות. מנגד, הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה ללא הפניקה, מחפשים דרכים להפחית את צריכת המשאבים המשותפים באופן התנדבותי ומבוזר, ומעמידים פתרונות שונים ומשונים שכל אחד מהם מאומץ במידה שונה לפי דרגת התקדמותו ונוחותו. האם במקרה הזה ההגיון ניצח? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נרקיס, מלך הדמוקרטיה

daffodils

כמה זמן לא שלפתי מהארון את אחד מאותם ספרים שחורים עם פס אדום דק ואותיות לבנות על צדם. כרטיסי הביקור, דיסק הגיבוי ושטויות אחרות כבר חוסמים את הדרך לספרים האלו על קדמת המדף. אך סופה של תקופת בחירות מכוערת השיבה אותי אל אחד מהם. בארוחה משפחתית לפני שבוע הבחירות אמרתי שלפחות אחרי יום שלישי אולי הפייסבוק יחזור להיות תרבותי, ולהפתעתי הרבה התברר לי שאני בערך היחיד ליד השולחן שהרגיש את מטחי הגועל נפש של קמפיינים שליליים צולבים. בנסיון להבין למה דווקא אני, הושטתי יד אל "הדרך לשעבוד". להמשיך לקרוא

תקציר אירועי ההתנגדות החמושה בחוות בנדי

bunkerville

בדרך כלל כשאני רואה פוסט עם הכותרת "מה שלא מספרים לך", אני מגחך בשקט ועובר הלאה. אבל אירועי חוות בנדי היו אמורים להיות משהו שכן סיפרו לנו. הם זכו לסיקור בכל ערוצי החדשות הראשיים בארה"ב, והמשמעות הטמונה בהם חשובה לכל העולם החופשי. לכן החלטתי לכתוב תקציר קטן של הנושא, שיהיה גם לקורא הישראלי מאיפה להתחיל לקרוא למרות התעלמות מוחלטת של העיתונות הנפלאה שלנו.

ב-17 באפריל התחילו נציגי המשרד הפדרלי לניהול קרקע (ה-BLM) לאסוף בקר של חוואי בשם קלייבן באנדי מבאנקרוויל, נוואדה. הבקר רעה לא רק על אדמת החווה של בנדי, אלא גם על אדמה פדרלית. בשנת 1993 הוחלט להגביל את הרעייה על קרקעות פדרליות, כדי להגן על אזור המחיה של הצב המדברי (נשבע לכם). בנדי לא מכיר בסמכות הממשלה הפדרלית לעשות זאת, ולכן הפסיק בשנה זו לשלם היטלי רעיה והתעלם מכל צו בית משפט העניין.

להמשיך לקרוא

פעולה אנושית (8): פּוֹאֶטִיקרטיה ודמוקרטיה

cooperation

עד עכשיו דיברנו על היסודות של הפרקסאולוגיה: ההצדקה המזניבה, ההסקה האפריורית, וסולם הערכים של הפרט. בפרק 8 אנחנו מתחילים לשאול מהי חברה, איך היא צומחת, ומה היא לא. הפרק מסביר למה חברה המבוססת על שיתוף פעולה בשלום הוא רווחי מתוך עקרונות הבסיס הפרטניים וסינגולריסטיים, ותוקף תאוריות המתייחסות אל החברה כאל נתון מונוליטי שיש לו תכונות עצמאיות משלו. לתאוריות אלו הוא מייחס נטיות תאוקרטיות. להמשיך לקרוא

לאיזה גוש שייכת "יש עתיד"?

מפלגות מרכז נוטות להיעלם תוך קדנציה או שתיים, אחרי שהשיגו משהו ממצען (כמו שינוי) או בלי כלום בכלל. האפקט tel_haiהידוע הזה היה צפוי למנוע מלא מעט אנשים להצביע ללפיד בבחירות האלו, אבל לאור התוצאות לא ברור מה היתה ההשפעה האמיתית שלו. אבל בבחירות הבאות, או אלו שאחריהן, "יש עתיד" עלולה לעבור את אותו תהליך: דילול המסר, פניה לכיוונים לא ברורים, חוסר הישגים, רשימה לא מוצלחת, אולי איזה פרשיית שחיתות בינונית – והופ, צוללים אל מתחת לאחוז החסימה. כדי לחסן את עצמה ממקרה כזה, "יש עתיד" חייבת לשריין לעצמה לפחות כמה מנדטים של הצבעה אידאולוגית. אבל… איזה אידאולוגיה? להרבה אנשים לא ברור אם ללפיד יש בכלל משהו כזה.

בכל הסקרים לפני הבחירות, בסופו של דבר סיכום התוצאות הוצג לפי גושים: גוש הימין-חרדים, מול גוש השמאל-מרכז. למעשה, המילים "ימין" ו"שמאל" נמצאות בחלוקה הזו רק מסיבות היסטוריות, וכפי שנהיה ברור בדיוני הרכבת הקואליציה, כמעט ואין סיכוי שהכנסת הבאה תסתדר לפי הגושים האהובים על הסוקרים, אולי רק כי הם בערך מוכרים. אחרי שבוטלה שיטת הבחירה הישירה, חשבתי שהגושים יחזרו לקדמותם: ליכוד ועבודה גדולות, ועוד כמה מפלגות קטנות מכל גוש מסורתי. זה לא קרה, מה שבעיני מוכיח שהגושים השתנו, והם כבר לא הגושים המסורתיים. ובעצם, מראש הגושים האלו לא היו רלוונטיים. להמשיך לקרוא

יזמה ועבודה קשה – מכתב לדפני

דפני היקרה – ואני אומר "יקרה" במלוא מובן המילה, כי אני מעריך אומץ, יזמה ועבודה קשה, ואני חושב שמכל "מנהיגי המחאה", את היחידה שנותרת עם הכוונות הטובות מצד אחד, ועם ההשלכות מצד שני. ובכן, דפני היקרה – מכיוון ששנינו מעריכים יזמה ועבודה קשה, כפי שכתבת הבוקר בטוש, הייתי רוצה לברר איתך לרגע למה בעצם אין לנו שיטה שמעריכה זאת כמונו.

כתבת בטוש: "אנחנו חיים במקום שלא מעודד יזמה, שלא מעריך עבודה קשה … ועוד רגע והמחירים שוב יעלו, ויהיה קשה יותר, והמינוס יגדל, והילדים במדינה יראו עוד פחות את הוריהם שעובדים גם ככה כל היום וכל הלילה, והסטודנטים יצטרכו לקחת עבודה רביעית…" להמשיך לקרוא

או שהחוק הוא המלך או שהמלך הוא החוק

lady_justice

היזמה של עלה ירוק – הרשימה הליברלית ("קנ" בקיצור), לחשוף חברי כנסת שהשתמשו או משתמשים במריחואנה בעודם שולחים לכלא את פשוטי העם על אותה פעולה בדיוק, נתקלה כצפוי בהתנגדות עזה מצד חברי הכנסת. לחברי הכנסת, אומרים לנו, זכות לפרטיות כמו לכל אדם אחר. ובכן, אם חברי הכנסת רוצים לטעון לזכויות "כמו כל אחד אחר", הרי שהם מביאים אותנו לדון בעיקרון שלטון החוק – עיקרון שהם רומסים ברגל גסה תוך שהם דורשים את הגנתו. להמשיך לקרוא

במספר 14 נגמר האשראי

כשלאחר שיקול זהיר החלטתי לתת ליאיר לפיד אשראי, שתי נקודות חיוביות דיברו בעדו בעיקר: שהוא עד היום לא דפק אותי בניגוד למתחריו, ושהוא יצא נגד שביתת הסטודנטים של 2007 בטור שלו בעיתון. ידעתי שעוד נכונו לי הפתעות עד הבחירות, כשאחד-אחד יוכרזו המצטרפים לרשימה. כשהוכרזו, הרשימה נראתה כמו כל דבר אחר שקשור ללפיד: תערובת שחלקה טוב וחלקה פחות טוב. את יעל גרמן למשל אהבתי, ויעקב פרי הוא בתחום האפור מבחינתי. ואז בא הנציג האחד ששינה את התמונה וביטל בהינף יד אחד את שתי הנקודות העיקריות לזכותו של לפיד. בועז טופורובסקי, מס' 14 ברשימה, קיבל מלפיד בקבלנות את התפקיד של להיות מי שכבר דפק אותי, בכך שהנהיג את שביתת הסטודנטים שבה לכאורה לפיד לא תמך. טופורובסקי הוא לא בתחום האפור – הוא כל כך שחור שהוא פולט קרינה לפי חוק סטפן בולצמן. מכיוון שחזרתו לזירה הפוליטית מדירה שינה מעיניי, מילולית (ארבע ורבע לפנות בוקר בזמן שאני כותב זאת), אולי עדיף לנצל את נדודי השינה ולצעוד יחד בין הזכרונות, ולהסביר למה בועז טופורובסקי הוא האנטי-תזה לכל מה שמפלגת "יש עתיד" הבטיחה לייצג.

כמו לא מעט ראשי אגודות סטודנטים, טופורובסקי חיפש לעשות רעש. לפני שעלה נושא ההשכלה הגבוהה לכותרות, פתחה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בראשותו, את השנה בסימן מלחמה בפקידי האוצר. הפגנה, לא חשוב על מה. כשהוכרז על הקמתה של וועדת שוחט לבחינת תקצוב ההשכלה הגבוהה, אני מתאר לעצמי שבאגודה הכריזו על יום חג: הנה, עילה אמיתית למלחמה. בלי לדעת מה יהיו מסקנותיה של הוועדה ותוך סירוב מוחלט להשתתף בדיוניה, טופורובסקי גרר את אגודות הסטודנטים בישראל לשביתה ארוכה של למעלה מ-40 יום. להמשיך לקרוא

הארי פוטר ואתרוג הקסמים

בצרוף מקרים מעניין, חזרתי לקרוא את "הארי פוטר ומסדר עוף החול" בדיוק בשעה שעיתונות הדפוס הישראלית בקשיים מתוקשרים ביותר. מה הקשר בין קוסם צעיר עם משאלת מוות לבין קריסת מעריב, אתם שואלים? ובכן, ב"מסדר עוף החול"  (מעכשיו ה"פ 5) אנחנו נכנסים לעומק הפוליטיקה הקוסמית ומאבקי הכוח בין הטובים לרעים נהיים מורכבים מאי-פעם. כמובן, איפה שיש פוליטיקה ומאבקי כוח יש גם עיתון: "הנביא היומי", עיתון הקוסמים הנפוץ ביותר, כמעט ללא תחרות. מתחרה מולו רק "הפקפקן", שבשלב זה הוא צהובון זול המתמחה בכתבות על שנורקקים פחוסי-קרן. להמשיך לקרוא

מרפאת ההפלות של אוניברסיטת בן-גוריון

השתיקה הארוכה של "תפרים" בשבועות האחרונים היא לא בגלל שלא היה על מה להתלונן, אלא פשוט בגלל שעשיתי משהו יותר טוב: יצאתי לחופשה באלסקה. בינתיים בארץ המלחמה בחופש הביטוי המשיכה להשתולל, אבל כפי שהסתבר לי דווקא באמצע השממה, כלי הנשק במלחמה הזו הם גלובליים.

כשחזרתי משמורת הדנאלי לאנקורג' (העיר הגדולה באלסקה, שבכל זאת זכאית לתואר "אמצע השממה"), העיתון היומי Anchorage Daily News דיווח בעמודיו הפנימיים על מה שבעצם כל שאר ארה"ב דיווחה עליו באותו זמן: מרפאת ההפלות האחרונה במיסיסיפי נמצאת בסכנת סגירה. זה נכון, מיסיסיפי היא מדינה דתית יחסית הנמצאת בחגורת התנ"ך. אבל משהו לא נשמע סביר בכך שבמדינה של 3 מיליון איש ואישה (כלומר, כמליון וחצי נשים, למרות הכל) יש ביקוש למרפאת הפלות אחת בלבד, ואולי גם זה לא. ואכן, העיתונים בארה"ב בעיקר מסכימים עם הניתוח שקראתי בעיתון של אנקורג': מרפאות הפלות בכל ארה"ב נסגרות לא בשל מחסור בביקוש, אלא בשל קשיים הולכים וגוברים שהמחוקקים בפרלמנטים רפובליקניים מערימים עליהן. להמשיך לקרוא