כשאני מסתכל על היסטוריית הרשומות בבלוג שלי, אני מוצא שם שלושה נושאים עיקריים שחוזרים על עצמם: חירות, אופטימיזם ומריטופיליה (הערכת יכולת ללא הרצון לתת לה שלטון, כנרמז במילה "מריטוקרטיה"). כשהתחלתי לחשוב על השלשה הזו, שמתי לב שגם במקורות שאני מצטט פה השלשה הזו מופיעה ביחד – במקום שיהיו לי מקורות נפרדים לאופטימיזם למשל, הספר האופטימיסטי היחיד שסקרתי כאן הוא גם על מריטופיליה וחירות. הפוסט הזה הוא תוצאה של נסיון להבין איך הקשר הזה צץ כל פעם מחדש, והאם יש משהו עמוק יותר בבסיסו.
הרעיון הראשון שלי היה שיש קשר טכני בין הדברים. מאט רידלי, בספר האופטימיסט הרציונלי, מסביר שחברה המכבדת את החירות מצמיחה באופן טבעי מריטופיליה, והתוצאות החיוביות של התהליך הזה הן הצידוק לאופטימיזם. טוב ויפה, יכלתי לעצור כאן. אלא שבמקורות האחרים שלי, הקשר לא היה כל-כך ברור. קחו למשל את "כה אמר זרתוסטרה" מאת פרידריך ניטשה: שני רעיונות שחוזרים שם בנפרד הם העל-אדם, כלומר האדם המתעלה על עצמו (מריטופיליה) ואמירת ה"כן" לחיים – אופטימיזם. אין קשר רציונלי בין הדברים, לפחות לא בספר, וזה רמז לי שאולי הקשר הוא פסיכולוגי.
את הרמז הראשון בכיוון הזה נתן לי זרתוסטרה של ניטשה, בדבריו על האומץ [1]:
והרי אין ממית כאומץ-הלב, אומץ-הלב אשר תוקף: הוא ממית גם את המוות, כי הוא אומר: "מה, אלה היו החיים? יפה! עוד פעם אחת!"
והרי באמירות כאלה יש הרבה תרועות מלחמה. מי שאזניים לו, שומע.-
בחלק הזה, אומץ הלב הוא הבסיס לתפיסה אופטימית של החיים. אז הלכתי לגוגל וחיפשתי optimism courage. הקישורים הראשונים שקיבלתי היו למאמרים מדעיים בנושא פסיכולוגיה חיובית.
פסיכולוגיה חיובית, למרות הרושם ששמה יוצר, אינה כת העוסקת בחשיבה חיובית ובלהגיד לעצמך שאתה יכול. מדובר בענף של הפסיכולוגיה העוסק באנשים בריאים ובמניעים שלהם, ואיך הם יכולים לשפר את חיי הנפש שלהם. זאת בניגוד לפסיכולוגיה הפתולוגית, העוסקת במחלות נפש ובפתרון בעיות. כתב העת המדעי American Psychologist הקדיש לכך גיליון מיוחד בשנת 2005.
ובכן, אחת התורות החוסות תחת המטריה הרחבה של הפסיכולוגיה החיובית נקראת Self Determination Theory, או בקיצור SDT. לפי התאוריה הזו, האדם מאושר יותר, יעיל ויצרני יותר אם מסופקים לו שלשה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: אוטונומיה, יכולת (competence) ושייכות. השייכות אולי לא ממש קשורה לענייננו היום, ויכולה להיות מסופקת ע"י המשפחה למשל ללא קשר לפוליטיקה; האוטונומיה האישית, לעומת זאת, היא מקבילה מיידית לחירות, והיכולת היא מקבילה מיידית למריטופיליה. אם כן, אנשים התומכים בחירות ומריטופיליה לא בהכרח מגיעים לכך בדרך הרציונלית. ייתכן שפשוט אנשים אלו מזהים ברמה הרגשית את היתרונות שאוטונומיה אישית ויכולת מעניקים להם, ובוחרים בהתאם את דעותיהם הפוליטיות.
והיכן נכנס לכאן האופטימיזם? מי שמסופקים לו הצרכים שתורת DST מציינת, נראה לי שיש לו צידוק יפה לאופטימיזם. והאופטימיזם עצמו ידוע לפסיכולוגיה החיובית כתכונה שבמינון סביר היא תכונה חיובית שעוזרת לנו להתקדם בחיים ולהתמודד עם משברים.
לסיכום, את המשותף לאיין ראנד, מאט רידלי ופרידריך ניטשה אנחנו מוצאים לא רק בתורות שלהם, אלא גם בפסיכולוגיה העומדת בבסיסם. והפסיכולגיה הזו מנוגדת למריטוקרטיה הטוטליטרית של אפלטון ודומיו [2] בכך שהיא חיובית והומניסטית – ומתמקדת בקידום האישי ובאושר, בעוד ששיטות "חברתיות" מתמקדות הרבה יותר במוטיבציה חיצונית – חובה ופחד למשל.
הערות
[1] פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה. בתרגום אילנה המרמן. הוצאת עם עובד, עמ' 240. וזו גם הוכחה שאני קורא ספרים שאני מקבל ליום הולדת, אף אם באיחור.
[2] ראו למשל: החברה הפתוחה ואוייביה, קרל פופר (שסקרתי בעבר).
תפרים 