מפריחים בועות בחבית של אילמנאו (ועוד ניסויים)

בזמן שאני תקוע במינכן בין ניתוחים, אני מנצל את המצב להזכר בימים טובים יותר בגרמניה – לפני שבועיים, למעשה. הייתי אז בעיירה ציורית בתורינגיה (שזה שפה מכובסת לאמצע שום-מקום במזרח גרמניה), שהיתה יעד מועדף לביקוריו של המשורר יוהן וולפגנג פון גתה ("ייסורי וורטר הצעיר", "פאוסט"). בין הגבעות הירוקות, על שפת הנחל אילם, שוכנת העיירה אילמנאו, ולידה האוניברסיטה הטכנית של אילמנאו. ושם, אנשים המעמידים פני מבוגרים בונים מכונות ייעודיות להפרחת בועות סבון, אותן הם משחררים בבריכה ענקית, ולתוכה הם יורים לייזר. למה הם עושים זאת, מלבד האושר הילדותי שבדבר? ובכן, כחוקרים בתחום מכניקת הזורמים, הם למעשה עושים ניסויים חשובים מאוד, שיעזרו לנו להבין תופעות שקשורות להתפשטות זיהום אוויר, ליעילות של מטוסים וסירות, למשאפי וונטולין ועוד. אז בואו נכיר את החבית של אילמנאו. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אמא של העשירים ערבייה

smear

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן. להמשיך לקרוא

העגלה הריקה של מדעי הרוח

eq_straight_line

התגובה שלי למישהו שמתנשא עלי היא לרוב התעלמות. מה כבר ייצא לי מלהוכיח למישהו שהוא לא כזה טוב כמו שהוא מחזיק מעצמו? שיחשוב מה שהוא רוצה, כל עוד הוא עוזב אותי בשקט. אבל המגננה של פרופסורים ודוקטורנטים ממדעי הרוח כנגד סדרת כתבות "הדור האבוד" מכילה כמה דברים שלא רק משדרים התנשאות כלפי המדעים המדוייקים, אלא הם זורעים בציבור תפיסות שגויות שיעוותו את היחס לרציונליות, לאמת וליושר. לכן החלטתי לכתוב כמה מילים.

הבעיה העיקרית במגננת הרוח היא הטיעון שהולך בערך כך: "כן, במדעים המדויקים מלמדים אתכם מקצוע שימושי; אבל אצלנו – אצלנו תלמדו לחשוב!" הטיעון הזה מתנגש לי ישירות עם המציאות. פגשתי מספיק אנשים בוגרי כל הפקולטות בחיי כדי לומר זאת: היתרון ביכולות חשיבה נמצא כולו אצל בוגרי המדעים המדויקים והנדסה. עכשיו, מכיוון שהפוסט הזה הוא פוסט של מדעי החברה, אני לא בדיוק יכול להציע מדידה של זה, אף שאני יכול לחשוב על דרכים למדוד אם הייתי במדעי החברה. מה שאני כן יכול לעשות, זה להסביר למה הנסיון הסובייקטיבי שלי עם אנשים כנראה מייצג תופעה רחבה יותר. להמשיך לקרוא

הקפיטל (12,13): הכה את המומחה

פרקים 12 ו-13 אמורים להיות סקירה היסטורית של התפתחות אמצעי הייצור מתקופת בית-המלאכה המשולב (מאנופקטורה) שבו בעלי מלאכה שונים היו עובדים ביחד על מוצר משותף (שעונים, מרכבות וכו'), ועד לתעשייה הגדולה של ימי מרקס. המטרה העיקרית של מרקס היא לסקור את קטלוג הנזקים שהתעשייה הביאה לפועל, אבל הנושא העיקרי שעשוי לעניין אותנו הוא התפתחות המומחיות עם התפתחות אמצעי הייצור, ולכך אקדיש את חלק זה של יומן הקריאה.

משולבים בסקירה קטעים רבים של רטינה אנטי-קפיטליסטית סטנדרטית, ללא בסיס אמיתי. ככל שהתרחקנו מפרק 6, כך התרחקנו גם מהפיתוח המסודר והניסיון ללוגיקה. השיטה של מארקס לא הצליחה לקחת אותו רחוק מדי, אולי מפני שכפי שראינו בפרקים הקודמים, היסודות שלה היו רקובים; לכן עברנו לשחק לפי כללים אחרים, שבהם הקפיטליזם לא יכול לנצח. במיוחד הפרקים האלו הם דוגמה נהדרת לסוג של רמאות אינטלקטואלית הנקרא "קטיף דובדבנים". חוץ מזה יש גם לא מעט סקסיזם. אבל, לאט לאט. קודם כל – מומחיות. להמשיך לקרוא

הדוקטורים שעוד נפסיד

המשרודנות לא תכבה אתלפיד האמת

זה לא מפתיע שפוליטיקאים בוחרים את הדעות שלהם לפי מה שיעזור להם להבחר, אבל הקול הצף צריך לשאול את עצמו: מה בדיוק הבעיה בכך שיאיר לפיד התקבל ללימודי דוקטורט? אמרו לנו שהוא לא סיים תואר ראשון, שבשביל כולנו הוא תנאי קבלה לתואר שני, שלא לומר דוקטורט. ובכן, אז מה?

הקריטריון האמיתי האחד והיחיד לקבלה לדוקטורט הוא בדיוק זה: האם המועמד צפוי לתרום תרומה משמעותית למחקר בתחום שיעסוק בו. הבעיה עם הקריטריון הזה היא שהוא דורש שיפוט אישי של המועמד והיכרות עמו, מה שבדרך-כלל לא אפשרי לגבי מועמד מהשורה. בוודאי שהמנחה שלו מראיין אותו, אבל בראיון כזה אי אפשר ממש להכיר אדם. אז איפה שאין יכולת לשיפוט אישי, היכולת הזו מוחלפת במערכת משרודנית של חוקים ותקנות שמנסים למצוא קרוב לשיפוט אישי. הפוסט הכי פופולרי שלי (בטווח הארוך) דיבר בדיוק על זה. להמשיך לקרוא

הנבון, החכם והבּוֹר

בפוסט הקודם התחלתי סדרה שמטרתה לערער על הדעה הרווחת שכולם טפשים. מי שלא קרא, אני ממליץ לפחות לעבור על הגרפים כדי לדעת על מה אנחנו מדברים. בכל אופן, הבטחתי אז שהפוסט הבא בסדרה יוקדש לשאלת הקשר בין חכמה להשכלה, ועכשיו הגיע הזמן לקיים.

 יש דעה רווחת לפיה אדם משכיל יותר הוא גם חכם יותר, והוא יכול לנהל את חייו טוב יותר מאדם לא משכיל – וגם חיים של אחרים. הדעה הזו מייחסת להשכלה ערך גבוה בפני עצמה, בלי לשאול איזה שימוש נעשה בהשכלה הזו. מאפיינים עיקריים של המחזיקים בדעה זו הם שיפוט אדם לפי הציונים שלו במקום לפי היכולות שלו, או לפי ההשכלה הפורמלית שלו במקום לפי הניסיון שלו. כמובן שהדעה הזו מובילה לפעמים לטעויות מביכות, ויש לי סיפור שמדגים זאת יפה (הפרטים כמובן שונו במקצת כדי לא להסגיר אף גורם שנוגע לעניין). להמשיך לקרוא

ממה הם בורחים, המוחות האלה?

אחד הסימנים המובהקים למשבר היצירתיות בהנהגה שלנו הוא שברור שהם חושבים שכסף זה הכל בחיים. טוב, זה לא מפתיע לראות את התפיסה הזו אצל חבורת קולקטיביסטים, אבל בכל זאת זה מציק: אין רופאים? כסף. אי שוויון לנשים? עוד כסף. תאונות דרכים? כנראה חסר כסף. כל בעיה שנותנים להם לפתור (או אפילו שהיינו מעדיפים שיעזבו בשקט) מצומצמת מייד למימד של מי ישלם כמה למי, מתי, ואיך נחביא ממנו את זה שלא ישים לב (אינפלציה היא שיטה פופולרית). והעניין שהכי מציק לי כרגע: בריחת המוחות.

עצם השם שניתן לתופעה בישראל מלמד הרבה. בארצות עכו"מ אתה שומע אנשים מדברים על Brain drain, כלומר ריקון, זליגה, דליפה של מוחות. אצלנו בארץ הם לא סתם זולגים, הם ממש בורחים. ואם כבר, אז היה זה אולי טבעי לשאול ממה הם בורחים בדיוק, ואולי לטפל בכך. אבל אצלנו אין שום דיון בכך; כולם מניחים שהבעיה היא שאין מספיק תקנים או שלא משלמים מספיק. אין מספיק תקנים? אז למה חדר הדוקטורנטים שמול החדר שלי באוניברסיטה כמעט ריק? מילא, אולי לפוסט-דוק ומעלה זה נכון. זה שלא משלמים מספיק אולי נכון, אבל זה לא הסיפור השלם: הרבה מדענים נשארים בישראל או חוזרים אליה למרות זאת. ובכל זאת – המוחות בורחים. להמשיך לקרוא

שניים סינים עם חוצפה גדולה

עיתונאים אוהבים להפחיד אותנו עם העלייה של סין, למרות שזו דווקא משרתת את כולנו. הידיעה האחרונה בקטגוריית "הסינים באים" היא על כך שהסינים הולכים לעבור את ארה"ב במחקר מדעי. כשנתקלנו בידיעה הזו בחדר 320 (חדר המסטרנטים של אבי), לא ממש נכנסנו לפניקה, ואפילו הרשינו לעצמנו לגחך קצת, גיחוך עצוב.

אתם מבינים, יצא לנו להתקל במדע הסיני, ולא התרשמנו. נתקלנו במאמרים שהצליחו לעבור את מסננת ביקורת העמיתים למרות איכות מבישה (מה לעשות, זורקים מיליון, אחד נדבק); נתקלנו במאמרים בסגנון "תוספת טריוויאלית לעבודה של מישהו אחר – הופ, הגדלתי את מספר הפרסומים שלי"; כבוחן עבור כתב-העת Solar Energy Engineering יצא לי לדחות במו ידי נסיונות מהסוג הזה – וזאת למרות שהשתדלתי להתעלם מהאנגלית הבלתי-קריאה ולדלות מהמאמר את העבודה המדעית שדווחה בו. להמשיך לקרוא