לנצח בוויכוח בדרך היפה (3): המימד האישי

argument_again

בערך בתקופת היסוד של "תפרים" כתבתי שני פוסטים על טכניקות וויכוח. באותה תקופה הייתי מעורב יותר בדיונים עם חברים קרובים, והפריע לי שאני מנצח את הדיונים האלו בקלות מדי – אני לא לומד מזה כלום ולא יכול לאתגר את העמדה שלי ואולי לשנות אותה, ולחברים שלי גם מגיע סיכוי לעשות עבודה טובה. אז התרכזתי בכמה כלים טכניים שהם ממש הבסיס, ולאחר מכן בכלים להרחבת הדיון כך שכולם יוכלו ללמוד ממנו, לא לפני שתהיתי מהו בכלל ניצחון בוויכוח. כמה דיונים שהייתי מעורב בהם לאחרונה החזירו אותי לחלק שלישי שתכננתי לכתוב הרבה זמן ובכל זאת נשאר על המדף. בניגוד לחלקים הקודמים, שהתבססו על דברים שלמדתי במועדון הדיבייט, החלק הזה מיועד במיוחד לכלים שמחוץ לתחרות המובנית הזו, שמטפלים בצדדים של מאמץ השכנוע שהתחרות הזו פשוט לא מתעסקת בהם. להמשיך לקרוא

אינפלציה בארה"ב – שלב ההוכחות

שוב מצאתי את עצמי בדיון בלי גישה לאינטרנט. הפעם, כשניסיתי להסביר על כך שהדפסת הכסף בידי הפדרל ריזרב פשוט מוציאה כסף מהידיים של הציבור ונותנת אותו למקורבים ולעסקים כושלים, טען בן שיחי שאין אינפלציה בארה"ב. מכיוון שלא יכולתי לצטט מהזיכרון מספרי אינפלציה, עברתי לטקטיקה הסטנדרטית למקרים כאלה בדיבייט (ואולי כאן אפשר לציין שהוויכוח היה בפגישה של וותיקי מועדון הדיבייט): "אפילו אם". בשיטה הזו אתה מקבל לצורך הדיון את טענת היריב ומראה שאפילו אם היא נכונה, עדיין אתה מנצח. במקרה שלנו, טענת "אפילו אם" שלי היא שההשוואה אינה לאפס, אלא למה שהיה קורה לולא הדפסת כסף, דהיינו דפלציה. דפלציה היתה מייצגת בסך הכל את השמדת הערך הדמיוני הרב והחובות האבודים שכלכלת ארה"ב צברה במשך השנים, ואילו הערך האמיתי היה נשאר בידי מי שהרוויח וחסך אותו.

עכשיו יש לי חיבור לאינטרנט, ואפשר להראות גם את הטענה המקורית. בארה"ב יש אינפלציה. המשרד לסטטיסטיקת עבודה (Bureau of Labour Statistics) של הממשל הפדרלי מפרסם את נתוני המדד (Consumer Price Index) מאז 1913, ומהנתונים הזמינים בניתי את הגרף של תקופת המשבר הפיננסי הנוכחי: להמשיך לקרוא

מזיקים לבוחריהם: פוליטיקאים עצלנים ולעומתיים

אין קרקס כמו הקרקס הפוליטי, ואתמול בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו זכיתי בתזכורת לכך. באתי עם "ישראל חופשית" לראות את חברת המועצה תמר זנדברג מציעה לקדם תחבורה ציבורית בשבת, אבל עד שההצעה שלה עלתה יצא שצפיתי בישיבה שלמה כמעט, שבה פוליטיקאים מלאי כוונות טובות כרימון הצליחו בכל-זאת לשמוט מידיהם את הטיפול באינטרס של הבוחרים שלהם, כאילו הם אחרוני המושחתים.

דוגמא אחת סיפק לנו חבר המועצה המצולם למטה, שאיני זוכר את שמו.

הוא עלה לדבר לכאורה כדי להציע הצעה בנוגע לטיפול בעובדים זרים ומהגרים שבדרום העיר. נושא חשוב וראוי שיימצא לו פתרון, אבל מחבר המועצה לא קיבלנו הצעה לפתרון, מעבר לאמירות כמו "אם אתם רוצים תעבירו אותם לצפון העיר" (שזכתה לקריאת ביניים מהקהל "אפשר ברכבות"). הדוגמא שהוא סיפק לנו היא לאיך אפשר לפגוע בבוחרים ע"י עצלנות נטו. הרי הבעיה לא קיימת מאתמול, וגם הוא לא מעלה אותה במועצה מהיום. היה לו מספיק זמן להכין שעורי בית ולבוא עם הצעה מסודרת לפעולה מוגדרת שתנסה להתחשב באינטרסים של כולם (כולל בוחריו משכונות הדרום). במקום זה יושבת הראש היתה צריכה להוציא ממנו כמעט בכוח מה בכלל ההצעה שלו (ללא הצלחה בעצם). אחריו עלה שלמה זעפראני מש"ס, גם הוא לא הכין שיעורים ולא היתה לו הצעה למעט "בואו נדון בזה". להמשיך לקרוא

כשזה בסדר להפנות עיניים

הפניית עיניים, בתרבות שלנו, היא סמל לפחדנות – ולא לשווא. עם האמת צריך להתמודד, ואם היא קשה, צריך להיות חזק ובכל זאת להתמודד. מי שמפנה את העיניים יודע ממה הוא מפנה אותן – ומפחד להתמודד עם מה שהוא רואה. מי שעוולה נעשית לידו, יש לו שתי ברירות: להלחם בעוולה, או לשקר לעצמו שהיא לא קיימת, להסב מבט.

זו היתה תמונת העולם שלי עד לא מזמן, כשחבר שלי שלח לי קישור להרצאת תעמולה טבעונית. ראיתי אותה מהתחלה עד הסוף, ולא יכלתי להתחמק מהתחושה שנפרצו סכרי הדמגוגיה והשכל הישר טבע. אבל בתוך כל זה היו כמה קטעים קשים לצפייה, המראים התעללות בחיות, שחיטתן או טיפול בהן במפעלי מזון, שבאמת גרמו לי להסב את הראש. ואז – מה עושים עם הקטעים האלה? האם הם חושפים את הפחדנות המוסרית שלי, או שהם איכשהו רק זרם בשטף הדמגוגיה? להמשיך לקרוא

מי הרג את ראפא-נוּי?

הסיפור של ראפא-נוי הוא סיפור עצוב. או אולי מוטב לומר – הסיפורים שלו הם סיפורים עצובים. יש שני סיפורים על ראפא נוי, שסותרים אחד את השני, ושלכל אחד מהם מסקנות שונות בשבילנו. המשותף לשניהם הוא זה: האי ראפא-נוי, הידוע גם בכינויו "אי הפסחא", היה פעם ביתה של תרבות עשירה יחסית, שבנתה פסלים ענקיים שאותם אנו רואים עד היום; היום זהו אי עני שרוב אוכלוסייתו המקורית נעלמה, ובוודאי שגם בנאי הפסלים למיניהם. סיפור אחד, המוכר יותר, נקרא Ecocide, "הריגה אקולוגית"; הסיפור השני, שמוכר דווקא ממקומות אחרים, מאשים את הגעת הארופאים לאי.

לסיפור ההריגה האקולוגית יש חשיבות רבה לדיון האקולוגי שמתנהל היום: בפעם האחרונה שמעתי אותו בהרצאה על פיתוח בר-קיימא בכנס הסטודנטים לאנרגיה סולרית ב-2010. לפי הסיפור הזה, אנשי ראפא-נוי חיו באי מכוסה יער, שממנו הפיקו אוכל, בנו סירות דיג, והשתמשו בו למגוון דרכים אחרות. אבל הם התחילו להשתמש בו יותר מדי, כשהם גם קיימו תחרות ביניהם על מי בונה את הפסל הכי גדול, וכרתו עצים כדי להניע עליהם את הפסלים. ככל שהם כרתו את היער יותר, ככה היה להם פחות, ובכל זאת הם לא הפסיקו עד שלא נשאר כלום, והחברה התדרדרה לרעב, קניבליזם ואומללות – וכך מצאו אותם האירופאים.

כששמעתי את הסיפור באותה הרצאה, קמתי בשלב השאלות וערערתי עליו, מכיוון שכבר ב-2006 קראתי ב-NewScientist שייתכן שהסיפור הזה מבוסס בעיקר על ספקולציה של מלח אירופאי שביקר ליום אחד באי ב-1786. כמובן שבמסגרת ההיא לא יכלנו ליישב את העניין, אבל בזמן האחרון קראתי קצת על העניין, וזכיתי להכיר גם את הסיפור השני.

לפי הסיפור השני, היער אמנם נעלם, חלקו מפעילות אנושית (כריתה ושריפה) וחלקו בשל פלישת עכברושים שאכלו את זרעיו (שחלקם והשפעתם שנויים במחלוקת ביותר), אבל הוא נעלם במתכונת הברזילאית: הוא הוחלף בחקלאות שהחזיקה את התושבים טוב יותר, אפילו שנעשתה על אדמה ענייה – וממילא מספר התושבים שהאי היה צריך לקיים היה נמוך יותר – 4,000 לכל היותר מול 15,000 בסיפור ההרג האקולוגי. גם זמן היישוב של האי מאוחר יותר. הסיבה שהחקלאות החליפה ביעילות את היער היא שהיער, לדברי מדענים מהצד הזה,  מראש לא סיפק חלק גדול מהתזונה של תושבי האי, וגם לא ממש היה אפשר לבנות מהעצים סירות לדיג משמעותי, אלא כל הדיג שנעשה היה דיג חופי. גם לגרירת פסלים במשקל כמה טון העצים לא היו מוצלחים כל כך. אז מה קרה לא הפסחא? כרגיל: הגיעו האירופאים והפיצו מחלות, שעבדו חלק מהאוכלוסייה והעבירו אותה למקומות אחרים – כמו באמריקה, כמו באוסטרליה, כמו בחלק מאפריקה.

בין הסיפורים מנסים להכריע ע"י ראיות ארכאולוגיות מהפרהיסטוריה של האי (שנמשכת עד מאוחר בהיסטוריה של העולם, מכיוון שלא היה להם כתב עד אחרי הגעת האירופאים, או לא הרבה לפני). משתמשים במאגרי אשפה שמלמדים מה אנשים אכלו ומה הם שרפו, בשאריות של מדורות, גזעים כרותים עתיקים, כלי אובסידיאן, וכן הלאה.

אני מצאתי שני מאמרי סיכום מהזמן האחרון: אחד של ג'ראד דיאמונד (מחבר "רובים, חיידקים ופלדה") המגן על סיפור ההרג האקולוגי, ואחד מאת ליפו וסקשן (סתם, ליפו והאנט) התומך בסיפור אשמת האירופים. שווה לקרוא את שניהם ולו רק כדי ליהנות מהתהליך המדעי של הגנה על תאוריה ותקיפתה באמצעות שילוב של ראיות והגיון.

אותי אישית שכנע יותר הסיפור של ליפו והאנט. הוא גם יותר מסתדר לי עם תצפיות על האנושות בימינו. אמת, רוסיה הקומוניסטית מוכיחה שחברה יכולה להתמוטט; אבל היא גם מראה את ההתאוששות: מכיוון שההתמוטטות יכולה להגיע רק אם יש משטר ריכוזי שהוא מספיק מנותק ואכזרי כדי להביא אותה, גם ימיו של משטר זה מוגבלים לזמן שהוא עוד יכול לממן את עצמו בעזרת המשאבים ההולכים ומתדלדלים של מדינתו – כל עוד הוא יכול לשלם לשוטרים. אחרי זה הוא מוחלף במשהו אחר. במשטר יותר חופשי, אנשים רואים את המשאבים סביבם ויודעים לשמור עליהם אם הם חשובים (בעיקר בעזרת מנגנון העלייה במחירם) או להחליף אותם אם אפשר. סיפור ההרג האקולוגי מבטא פסימיזם עמוק לגבי האנושות, הסיפור השני פחות פסימי. הסיפור הראשון תומך בצעדים דרקוניים לצמצום הצריכה שלנו, השני לא.

למיטב הבנתי עוד אין הכרעה בין המדענים על מי הרג את אי הפסחא – אבל אם יש ספק, גם אנחנו צריכים לשאול שאלות, ולא לפעול בעוורון לפי סיפור שלא בטוח שיש לו תמיכה.

* * *

אני שוב בדרך למינכן ושוב לא יודע מה יהיה עם הפוסט הבא. מי שרוצה להתעדכן יכול להרשם לעדכונים בדואר או ברסס.

לנצח בוויכוח בדרך היפה – חלק 2

אחרי שבפעם הקודמת הכרנו כמה שיטות לדיון אפקטיבי יותר, הפעם נתחיל עם משהו קצת יותר פילוסופי: מהו "ניצחון" בדיון בין חברים? אחרי שנבהיר לעצמנו מספיק את השאלה הזו, נחזור לשני דברים שיכולים לשפר את יכולת הדיון שלנו: שמירה על רלוונטיות, ושיטה לניתוח עומק של נושאים ע"י קריטריונים.

להמשיך לקרוא

לנצח בוויכוח – בדרך היפה

סטטיסטיקה חשובה: 83.4% מהעובדים בעולם באים לעבודה בשביל הפסקת הקפה והשיחה עם הקולגות על אירועי היום ועניינים בחדשות או בחיים הפרטיים. טוב, המצאתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל אני חושב שרובכם תזדהו איתה. הדיון החברי הזה סביב הקפה הוא חלק חשוב ואהוב משגרת היום שלנו כעובדי-קוביות אפרוריים או אקדמאים צעירים ומבטיחים (צעירים הם תמיד מבטיחים).

אם כבר מדברים, לפעמים מתווכחים – ואם מתווכחים, רוצים לנצח. הבעיה היא שהרצון לנצח, יצר התחרותיות והצורך לחזק את האגו הפרטי גורמים לפעמים לטונים לעלות, לחומות של מגננה להבנות ולשימוש בשיטות לא-חבריות ולא נעימות במיוחד; כך לא מגיעים לשום הבנה הדדית, וגם אם מנצחים, הנצחון הוא נצחון פירהוס, יקר וזמני, ולא משכנע אף אחד. המטרה שלי בפוסט הזה (ובאלו שיבואו אחריו אם תרצה ה-FSM) היא להתמקד בדרך הבונה והיפה לנצח בוויכוח. בחרתי להציג כמה כלים חשובים שלמדתי בתקופת חברותי במועדון הוויכוח התחרותי (מעתה אמור "דיבייט", debate) באוניברסיטה, ולראות איך הם מתאימים לדיון לא מובנה עם חברים. נתחיל בשלושה עניינים שכל אחד צריך לחשוב עליהם: מהו עצם העניין; שיטת "שאלות האופוזיציה"; והמרכיבים של טיעון שלם.

להמשיך לקרוא