אחרי חמש שנים בביטוח בריאות פרטי, ריינר רגלינג החליט לעזוב. כידוע, בגרמניה מתחלקת מערכת הבריאות בין ביטוחים פרטיים לקופות החולים החוקיות (מעין המודל הישראלי, או למעשה להיפך, כי הגרמנים היו קודם) – אך רגלינג לא עבר לקופת חולים. במקום, הוא בחר באפשרות שלישית, הרבה פחות ידועה: "אגודת סולידריות". כעת, ריינר משלם דמי חברות חודשיים שהם נמוכים משמעותית מהביטוח הפרטי (ותלויים בהכנסה, כך שריינר צריך להיות מהמשלמים סכום גבוה יותר באגודה). חצי מדמי החברות הולך לחשבון בריאות אישי שבו הוא שולט ויכול להחליט לאיזה טיפולים להשתמש בו – זאת בניגוד לביטוח הפרטי, שבו הרגיש שהוא משלם ביטוח ובכל זאת נדרש להוציא מכיסו על טיפולים שהרגיש שנחוצים.
רוב החצי הנותר הולך לטיפולים שהחברים צריכים, לפי החלטת חברי האגודה. והשאר מממן לא רק תפעול, אלא גם ביטוח סרטן מלא שהאגודה מספקת לחבריה. ההחלטה המשותפת אומרת שיש להשתתף בפגישות תקופתיות ולעדכן את החברים במצבך, אם הוא דורש טיפול. הצורך לפנות לחברים בדרישות, לפחות בגרמניה, ביחד עם הזמינות של חשבון אישי, מעודדים אחריות אישית. ההוצאות של האגודה, פר מבוטח, הן כחצי מההוצאה למבוטח בביטוח פרטי. אפשר לחשוש שהחלטות משותפות יגיעו תדיר לבתי המשפט, אך לדברי יו"ר אגודת החסכון והתמיכה לשוטרים באולדנבורג, המאגדת 4000 חברים, דבר זה לא קרה מאז 1989*.
תפרים 