ערֶבים זה לזה – הפרקטיקה

mutual_aid_ambulance

אחרי חמש שנים בביטוח בריאות פרטי, ריינר רגלינג החליט לעזוב. כידוע, בגרמניה מתחלקת מערכת הבריאות בין ביטוחים פרטיים לקופות החולים החוקיות (מעין המודל הישראלי, או למעשה להיפך, כי הגרמנים היו קודם) – אך רגלינג לא עבר לקופת חולים. במקום, הוא בחר באפשרות שלישית, הרבה פחות ידועה: "אגודת סולידריות". כעת, ריינר משלם דמי חברות חודשיים שהם נמוכים משמעותית מהביטוח הפרטי (ותלויים בהכנסה, כך שריינר צריך להיות מהמשלמים סכום גבוה יותר באגודה). חצי מדמי החברות הולך לחשבון בריאות אישי שבו הוא שולט ויכול להחליט לאיזה טיפולים להשתמש בו – זאת בניגוד לביטוח הפרטי, שבו הרגיש שהוא משלם ביטוח ובכל זאת נדרש להוציא מכיסו על טיפולים שהרגיש שנחוצים.

רוב החצי הנותר הולך לטיפולים שהחברים צריכים, לפי החלטת חברי האגודה. והשאר מממן לא רק תפעול, אלא גם ביטוח סרטן מלא שהאגודה מספקת לחבריה. ההחלטה המשותפת אומרת שיש להשתתף בפגישות תקופתיות ולעדכן את החברים במצבך, אם הוא דורש טיפול. הצורך לפנות לחברים בדרישות, לפחות בגרמניה, ביחד עם הזמינות של חשבון אישי, מעודדים אחריות אישית. ההוצאות של האגודה, פר מבוטח, הן כחצי מההוצאה למבוטח בביטוח פרטי. אפשר לחשוש שהחלטות משותפות יגיעו תדיר לבתי המשפט, אך לדברי יו"ר אגודת החסכון והתמיכה לשוטרים באולדנבורג, המאגדת 4000 חברים, דבר זה לא קרה מאז 1989*.

להמשיך לקרוא

מדע על מצע סוכר

em_drive_quasi

אני מוצא לאחרונה תמימות דעים מעניינת בין פואטיקרטים (המאמינים שלמטאפורה כמו "חברה" יש חיים משלה) לליברלים. בשתי המחנות ראיתי לאחרונה מתקפה על "מיתוס הממציא הגיבור", כפי שהם קוראים לכך. בניגוד לסיפורים על ממציא אחד גאון שנתן לנו את הטלפון, או את הנורה החשמלית, חידושים אמיתיים נובעים מרשת אנושית. אם אדיסון לא היה ממציא את הנורה היעילה שלו, אחד מ-23 האחרים שעבדו על כך באותו זמן היה מצליח, וכן הלאה. שני הצדדים מוצאים את הרעיון מפתה, אך שניהם מרחיקים לכת במסקנות שלהם. להמשיך לקרוא

אל תתנו להם חוקים

robbery

יש עסק אחד שאני אוהב במיוחד ומבקר בו אחת לחודש. הוא הזול ביותר באזור במה שהוא עושה, נותן את השירות שאני רוצה, ובארבע השנים שאני מכיר אותו לא העלה אפילו פעם אחת את המחיר הזול ממילא שלו. החנות ברחוב ראשי אך בבעלותו, אין לו צורך להתמודד עם שכר-דירה עולה, והוא מעדיף לקוחות פשוטים ועבודה נעימה על לקוחות עשירים ושירות מפונפן. המתחרים שלו מעולם לא אהבו אותו – הם לוקחים עשרות אחוזים יותר על אותו שירות.

אז מה עושים? כלקוחות היינו רוצים לראות אותם מורידים מחירים, או מספקים שרות שמצדיק את המחירים שלהם. אבל כמי שחיים בישראל, אתם הקוראים בוודאי מדמיינים מה הם עשו: הלכו לממשלה. כלומר, כמה בעלי עסקים קטנים מהעיר לא יכולים סתם ללכת לממשלה בשביל שתרביץ למתחרה. רק ההסתדרות והתאחדויות התעשיינים/חקלאים/פרוטקציונרים אחרים מאורגנים מספיק בשביל זה. לכנופיות עוסקים זעירים יש שיטות אחרות.  להמשיך לקרוא

נרות ומאיצי חלקיקים

candles

בתמונה למעלה מופיעים שני נרות נשמה. האחד ישראלי, השני אירופאי. הישראלי הוא צנוע: פחית ובתוכה נר. האירופאי מהודר יותר: קופסה חצי-שקופה עם מעין כיסוי חלקי בראשה, מוזהב ומעוטר. אבל ההבדל ביניהם הוא לא רק חיצוני, אלא גם פונקציונלי. הנר הישראלי חשוף לרוח, וסובל בחורף האירופאי או גם במזג האוויר הישראלי. הגרסה האירופאית מוגנת מרוח באמצעות המכסה המעוטר. לכאורה נראה שהנרות הישראליים נחותים, אבל למעשה הם מדגימים שתי צורות שונות לפתור בעיה הנדסית, ומראים לנו למה המדע הישראלי הוא חזק כל כך בעולם, למרות אמצעינו המועטים. להמשיך לקרוא

חופים בטוחים – השיטה האוסטרלית

lifeguards

הרבה דיונים עם תומכי מעורבות ממשלתית מגיעים בסופו של דבר לחוסר אמון באדם: אם הממשלה לא תעשה כך וכך, הם חושבים, אף אחד לא יעשה. אמנם לרוב מסתבר שאם משהו ראוי להיעשות מישהו יעשה אותו, ואמנם החברה האזרחית מלאה בארגונים התנדבותיים שמוכיחים את טוב ליבו של האדם ורצונו בסביבה בטוחה ונעימה למחיה, אבל עדיין כשל הדמיון של אוהבי המדינה הגדולה מחייב אותנו כל פעם לנסות למצוא מקום שבו הדבר עובד כמו שאנחנו אומרים: אין מעורבות ממשלתית, ובכל זאת הדבר נעשה. עשיתי זאת בעבר עם בטיחות בתחבורה הציבורית, והיום נחשפתי לעוד דוגמא מעניינת שכיף להכיר.

בדרך חזרה מהחתירה השבועית שלי, כשירדנו מהים חזרה לירקון, הצטרפתי לשיחה בין שני חותרים שדיברו על מצב המצילים בארץ והתווכחו אם המדינה צריכה לספק שרותי הצלה ולשמור על אנשים מעצמם. אני אמרתי שלשמור על אנשים זה עקרונית טוב, אבל צריך לשקול את המחיר, ושלא הייתי מתנגד אם למשל היתה עמותה שעוסקת בנושא במקום הממשלה. זה הזכיר לאחד החותרים משהו שלא ידעתי עד עכשיו: בסידני, שרותי ההצלה הם ברובם התנדבותיים! איך זה עובד? להמשיך לקרוא

ביתי הוא הגולאג שלי

אם ישאלו אתכם מה זה בית – מה תגידו? אני אגיד – "ביתי הוא מבצרי". בבית אני מרגיש בטוח. אני יכול לעשות מה שטוב לי ולומר מה שבראש שלי, אני לא מפחד מנקמה או מעונש על כך שאמרתי את האמת. אבל יכול להיות שיש כאלה שלא מסכימים עם ההגדרה הזו. שחושבים שיותר נכון לומר, "ביתי הוא הגולאג שלי" – כל עוד הם השומרים של הגולאג ולא האסירים. המקרה האקטואלי של אפליקציית "סיקרט" והנסיון לחסימתה מפנה שוב את הזרקור אל המפלגה האחת שהגבלת חופש הביטוי הפכה כבר לסימן ההיכר הפרלמנטרי שלה, לתגובה האינסטינקטיבית שלה לכל שאלת מדיניות, מהנושא המדיני ועד בריונות בני נוער: המפלגה עם השם האורווליאני, "ישראל ביתנו". להמשיך לקרוא

אמא של העשירים ערבייה

smear

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן. להמשיך לקרוא

שתי ציפורים בכוס קפה אחת

energizer

כידוע, השם של הבלוג הזה משקף את האהדה שלי לחיבור של נושאים שונים בחוט מקשר. אז השבוע עלה על הרדאר שלי בדיוק נושא כזה, שמחבר את הנושא של מזל בר-השגה שהתחלתי בפוסט קודם עם הנושא של רשת ביטחון חברתית בקהילה ליברלית – דבר שרבים מאלו שגדלו לתוך מדינת רווחה אינם מסוגלים לדמיין. החוט המקשר הוא עמותת על"ם, העוסקת בנוער בסיכון ומנסה לגייס כסף לפתוח את "קפה הפוך על הפוך" בתל אביב, מרכז סיוע ואוזן קשבת לנוער. בפוסט זה אנסה להסביר מדוע תמיכה במאמץ הזה היא דוגמה מושלמת לחזון הליברלי של תמיכה חברתית – וזה לא רק בגלל שאין פה כפייה ממשלתית. להמשיך לקרוא

הסלולרי וקריסת התרבות

IMG_3397_v1

בסוף השבוע עשיתי רול אחד מיותר עם הקיאק, השק היבש יצא לשחיה ולא נשאר יבש, והטלפון החכם שבתוכו נפל קורבן לסרטן של המכשירים: קורוזיה. הוא הלך לתיקון, ולמשך כמה ימים נותרתי ללא טלפון חכם, ובכלל ללא טלפון נייד.

מישהו אמר לי שבטח אני מתקשה להסתדר בלי המכשיר, שרק לפני כמה חודשים קניתי. אבל הסתבר לי שממש לא. אפשר להסתדר בחיים, כך נראה, בעזרת שורה של פתרונות חלופיים שהשתמשנו בהם בשנות ה-80 וה-90, וגם כמה מודרניים: טלפון קווי (200 דקות חינם בנטוויז'ן שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהן), סקייפ, "אפשר להשתמש לכם בטלפון?", לתאם מראש שעת מפגש, לבדוק מסלול קו במודיעין ממחשב נייח, אטלס רחובות, ספר. כל הכתבות הסנסציוניות על איך אנחנו מתמכרים לטכנולוגיה ולא יכולים בלעדיה כשהיא נעלמת הוכחו מעשית כטפשיות מאוד – מה שממילא חשדנו. ויש לכך השלכות מעניינות גם מעבר למצב התקשורת הפרטי שלי. להמשיך לקרוא

הארי פוטר ואתרוג הקסמים

בצרוף מקרים מעניין, חזרתי לקרוא את "הארי פוטר ומסדר עוף החול" בדיוק בשעה שעיתונות הדפוס הישראלית בקשיים מתוקשרים ביותר. מה הקשר בין קוסם צעיר עם משאלת מוות לבין קריסת מעריב, אתם שואלים? ובכן, ב"מסדר עוף החול"  (מעכשיו ה"פ 5) אנחנו נכנסים לעומק הפוליטיקה הקוסמית ומאבקי הכוח בין הטובים לרעים נהיים מורכבים מאי-פעם. כמובן, איפה שיש פוליטיקה ומאבקי כוח יש גם עיתון: "הנביא היומי", עיתון הקוסמים הנפוץ ביותר, כמעט ללא תחרות. מתחרה מולו רק "הפקפקן", שבשלב זה הוא צהובון זול המתמחה בכתבות על שנורקקים פחוסי-קרן. להמשיך לקרוא