לטפש את החכמים כדי להחכים את הטפשים

meadow-spring-flowers-flower-meadow-nature-1517587פגשתי בעבר, בעיקר בהפגנות סטודנטים, אנשים עם דעות קיצוניות ששינו דעתם במהירות מפתיעה לאחר שיחה קצרה עם מתנגד, אפילו מתון, אך מנומק. ההפכפכים האלו פשוט החזיקו בדעה היחידה שנחשפו אליה באמת, בין אם מחוסר הזדמנות או מהמנעות פסיכולוגית. ידע משמעותי וחזק מגיע מחשיפה למגוון דעות ושקילתן הרציונלית זו לצד זו, הוא מגיע מנסיון מכוון להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי, ולא לברוח ממנו. לכן אני משתדל לטפח בקפידה את השונות הרעיונית בגינה שלי, לקרוא דעות מכל הסוגים ולהתמודד גם עם רעיונות שמעוררים בי התנגדות.

היום קראתי טיעון בזכות חופש הביטוי שאומר שהשתקה של מישהו אחר היא לא רק פגיעה במושתק, אלא גם פגיעה באנשים כמוני. זה לא רק שלמושתק יש זכות להביע את דעתו – גם לי יש זכות להשתמש בדעה שלו – כדי ללמוד כל אמת שיש בה, ואפילו יותר חשוב – כדי ללמוד מהטעויות שלה. הרי אומרים שהמדע מתקדם מטעות לטעות, ולכן חשוב לקרוא את קרל מרקס ממש כפי שחשוב ללמוד את לודוויג פון מיזס. אבל הרי לא כולם כמוני, ויש מי שיטען לכן שיש כאן פתח להשתקה "נאורה". אם תרצו, להטיל מס פרוגרסיבי על המאמץ האינטלקטואלי שלי ולפגוע בו על מנת "לעזור לחלשים". הטיעון הזה מפחיד אותי, ולכן זה הזמן להציג אותו ולהתמודד עמו. להמשיך לקרוא

דניאל שואל: מה ההבדל? זה של טייקון, זה של מחבל!

forest_for_the_trees

אני לא יודע אם הספקתם לראות את הפרוייקט להוצאת הספר דניאל שואל: מה ההבדל? זהו אחד מהספרים ששייכים למגזר המעונה ביותר על ידי חוק סטימצקי: שוק ספרי הילדים. מאז שהחוק עבר שמעתי בעיקר מהורים על הסבל שהוא גורם ועל איך הם מצמצמים את קניית ספרי הילדים שלהם. עכשיו יש לזה אישור רשמי: בכתבה בגלובס מצטטים "גורם בכיר בענף" שמספר:

"גם ספרי ילדים שנמצאים תחת הגנת החוק החדש נמכרים הרבה פחות. אין ירידה בכלל המכירות של ספרי ילדים, אלא של ספרים חדשים בז'אנר. הורים היו מוכנים לקחת סיכון ולקנות במסגרת 4 ב-100 ספרי ילדים חדשים, אבל הם לא ישלמו 76 שקל על ספר ילדים חדש. יש נפילה גדולה. לא קונים ספרי ילדים חדשים. ספר שפעם היה מוכר אלפים, היום ימכור עשרות בודדות".

אז עכשיו כמו בעולם ספרי הביכורים למבוגרים, גם בספרי הילדים בא אשר יגורנו: הדרך היחידה להוצאה לאור היא בהוצאה עצמית. ואם לא תתמכו בדניאל (ובידידי דני ומאיה, שכתב ואיירה), הוא לא יצא לאור. וזה חבל, כי הסיפור שמאחוריו נכתב ע"י אדם עם נסיון בתאוריה חינוכית ונועד ללמד הכללה והבדלה. עכשיו, אם אתם שואלים אותי, ברור שצריך ללמד דברים כאלה, אבל אצלנו במדינה אולי כדאי לשים הרבה הרבה דגש על ההכללה, ופחות על ההבדלה. הדיונים האחרונים שקיימתי על חוק "ישראל היום" וחוק וועדת החקירה למקורות המימון של עמותות השמאל (חוק הטריבונל) מראים זאת בחדות של סכין. להמשיך לקרוא

המידה אפס, המטרה אינסוף

measuring_tape

יש סטודנטים שמגיעים פעם אחת למועדון הדיבייט, מגלים שהם צריכים לטעון לפעמים נגד העמדה האישית שלהם, ובורחים מיד. הם כבר לא יפתחו את היכולת לפתוח את הראש לנקודות מבט אחרות ולנסות להבין אותן. ומנגד, יש דיבייטים שבהם גם דיבייטור מנוסה מרגיש מלוכלך אחרי שגמר אותם. במיוחד בתחילת השנה, כשוותיקי המועדון צפויים לנצח כל דיבייט בהשתתפותם פשוט כי רק הם יודעים איך לנצח – אז אין את פרס הניחומים שאולי טענת נגד דעתך אבל לפחות הפסדת.

בשנה שעברה ניצחתי, לצערי הרב, בדיון בו הייתי לטובת החוק להגבלת משקל דוגמניות בפרסום. מכיוון שהנושא הזה הוא מאלה שחוזרים תמיד בתחילת השנה, ומכיוון שיש כבר ריחות שלו באוויר, אני רוצה היום לתקן את הנזק שגרמתי ולהסביר למה החוק הזה שגוי. אני גם אנסה לכתוב את הפוסט קצת כמו דיבייט, מה שאומר שדברים מסויימים שאכתוב בהתחלה עלולים להשמע היפרבוליים. בדיבייט רגיל ההסבר מגיע מהר, לעומת זאת בפוסט רגיל אני משתדל להתחיל רגוע. ולכן גם לא אפרט מחקרים שאני מסתמך עליהם בגוף הטקסט (בדיבייט יש לך זמן להסביר את ההיגיון או לצטט את המחקר, וברור מה עדיף), אבל אתן את ההפניות למטה, בסיום הטיעונים. להמשיך לקרוא

ביתי הוא הגולאג שלי

אם ישאלו אתכם מה זה בית – מה תגידו? אני אגיד – "ביתי הוא מבצרי". בבית אני מרגיש בטוח. אני יכול לעשות מה שטוב לי ולומר מה שבראש שלי, אני לא מפחד מנקמה או מעונש על כך שאמרתי את האמת. אבל יכול להיות שיש כאלה שלא מסכימים עם ההגדרה הזו. שחושבים שיותר נכון לומר, "ביתי הוא הגולאג שלי" – כל עוד הם השומרים של הגולאג ולא האסירים. המקרה האקטואלי של אפליקציית "סיקרט" והנסיון לחסימתה מפנה שוב את הזרקור אל המפלגה האחת שהגבלת חופש הביטוי הפכה כבר לסימן ההיכר הפרלמנטרי שלה, לתגובה האינסטינקטיבית שלה לכל שאלת מדיניות, מהנושא המדיני ועד בריונות בני נוער: המפלגה עם השם האורווליאני, "ישראל ביתנו". להמשיך לקרוא

מרפאת ההפלות של אוניברסיטת בן-גוריון

השתיקה הארוכה של "תפרים" בשבועות האחרונים היא לא בגלל שלא היה על מה להתלונן, אלא פשוט בגלל שעשיתי משהו יותר טוב: יצאתי לחופשה באלסקה. בינתיים בארץ המלחמה בחופש הביטוי המשיכה להשתולל, אבל כפי שהסתבר לי דווקא באמצע השממה, כלי הנשק במלחמה הזו הם גלובליים.

כשחזרתי משמורת הדנאלי לאנקורג' (העיר הגדולה באלסקה, שבכל זאת זכאית לתואר "אמצע השממה"), העיתון היומי Anchorage Daily News דיווח בעמודיו הפנימיים על מה שבעצם כל שאר ארה"ב דיווחה עליו באותו זמן: מרפאת ההפלות האחרונה במיסיסיפי נמצאת בסכנת סגירה. זה נכון, מיסיסיפי היא מדינה דתית יחסית הנמצאת בחגורת התנ"ך. אבל משהו לא נשמע סביר בכך שבמדינה של 3 מיליון איש ואישה (כלומר, כמליון וחצי נשים, למרות הכל) יש ביקוש למרפאת הפלות אחת בלבד, ואולי גם זה לא. ואכן, העיתונים בארה"ב בעיקר מסכימים עם הניתוח שקראתי בעיתון של אנקורג': מרפאות הפלות בכל ארה"ב נסגרות לא בשל מחסור בביקוש, אלא בשל קשיים הולכים וגוברים שהמחוקקים בפרלמנטים רפובליקניים מערימים עליהן. להמשיך לקרוא

כל המהומה הזו סביב רציונליות

לא ממש נדיר היום לראות מישהו קורא ברחוב או באוטובוס את "לא רציונלי, ולא במקרה". יש הרבה מחקר על "אי-רציונליות", לפי הגדרה מסויימת של רציונליות, ואף זוכי פרס נובל בתחום. התרגום של זה למישור הפוליטי הוא קצת מוזר. תורת הכלכלה פיתחה במשך זמן רב תאוריות, כלים ותחזיות המבוססות על ההנחה שהאדם רציונלי. ה"חברתיים", שמניחים שכל הכלכלנים הם קפיטליסטים מפני שהם מבינים שכסף לא גדל על עצים, שמחים עד אין-קץ למצוא פגם בתורת הכלכלה, כי אז הם יכולים ליישם את הפגם הלוגי שנשמע בערך כך: "כמה כלכלנים טועים, כל הכלכלנים קפיטליסטים, לכן הקפיטליזם מוטעה." עוד מסקנה מעניינת של החברתיים היא "אנשים לא רציונליים, לכן הם לא יודעים מה טוב בשבילם, לכן מישהו צריך לנהל אותם".

הליברלים, מצידם, גם מוזרים. למרות שהם יודעים שהכלכלנים בארץ הם במידה רבה תומכי קיינס, שמספק את הרציונליזציה העיקרית להרחבה "חברתית", עדיין אתה רואה אותם יוצאים בשצף-קצף להגנת הרציונליות כפי שהשתקפה בכלכלה עד לא מזמן, מכיוון שהם רוצים לתמוך בהיקש ההפוך: "האדם כן רציונלי, לכן הוא יודע מה טוב בשבילו, לכן לא צריך לנהל אותו." וזה בנפרד מהשאלה המתבקשת, למה בכלל צריך להיות אכפת לאלו שיודעים מה טוב בשבילם מאלו שלא יודעים. הבעיה אצל שני הצדדים היא שהם מניחים שרק הרציונליות יכולה להגיד לאדם איך לפעול. האמת היא שהרציונליות חשובה, אבל היא לא עובדת לבד. להמשיך לקרוא

חופש הביטוי: הבחירה הרציונלית

בפעם הראשונה שעמדתי בהפגנה להגנה על מרצה זה דווקא היה לצידה של תנועת "אם תרצו" הימנית. עמדנו כדי לקבל בברכה את עו"ד פנינה שרביט-ברוך לאוניברסיטה, בעוד השמאל המטורלל דורש את סילוקה עקב תפקידה כיועצת משפטית לצה"ל במבצע עופרת יצוקה. מאז שמתי לב שעוד מרצים נרדפים על דעותיהם הפוליטיות, ללא קשר ליכלתם האקדמית – עידן לנדו למשל, או לאחרונה ענת מטר. איך זה שאותם אנשים (משני צידי המפה) שחופש הביטוי היה מקודש בעיניהם בעניין אחד, נהיו נגדו לגמרי בעניין אחר?

התשובה האוטומטית היא שחופש הביטוי משמש כססמה שימושית בלבד, אבל אני לא מאמין בכך. אני חושב שאותם אנשים באמת חושבים שהצד השני גורם נזק גדול יותר מהנזק שיגרם  מפגיעה בחופש הביטוי. אבל מהו הנזק שגורמת הפגיעה בחופש הביטוי, והאם הוא כה מועט ששווה להקריב אותו כל-כך מהר? המטרה של הפוסט הזה היא לסכם בקצרה את הדברים הטובים שהחופש הזה נותן לנו, כדי שאולי כמה קוראים ימהרו פחות לזרוק אותו לכל הרוחות עם הסימן הראשון לאי-הסכמה מהצד השני. להמשיך לקרוא

גם שלי יחימוביץ' נגד חופש הביטוי

בהתחלה זה נראה מוזר שעם כל התגייסות השמאל נגד גל החוקים לביטול חופש הביטוי בארץ, לא שמענו כמעט דבר משלי יחימוביץ'. באתר שלה אפשר למצוא – בזכוכית מגדלת – אייטם אחד שעוסק בחופש בכלל, במקרה הזה בענייני חשיפת בלוגרים, ועם העיסוק השולי הזה אפשר לחשוד בה שהיא פשוט דואגת לבלוגרים שלה. אבל אין צורך להשתמש רק בראיות נסיבתיות, שכן שלי מספקת לנו ראיות קשות בדמות צעדים ממשיים לכך שחופש הביטוי לא באמת מעניין אותה ואפילו מפריע לה. הדוגמה האחרונה היא ניסיון להרחיב את המגבלות על שדלנים ("לוביסטים") שפורסם היום בדה-מרקר. לפי ההצעה, ששותף לה אביר איכות השלטון חיים כץ ונציג הפוליטביורו דב חנין, ייאסר על לוביסטים להעביר חומר לחברי כנסת ללא שיפורסם במאגר פומבי. לכאורה, זה טוב לשקיפות – אז מה מפריע לי?

אני אדלג מהר על הטענה הטריוויאלית שזה לא אכיף. כל ילד שהחזיק בחיים שלו אייפון יודע את זה. הבעיה האמיתית שלי נובעת קודם כל מכך שההצעה מנסה להשיג שוויון ע"י קיצוץ בחופש ולא ע"י הגדלתו, ושנית מכך שאני לא בטוח שבכלל קיים חוסר השוויון ברמה שמנסחי החוק טוענים. להמשיך לקרוא

שוחר החופש לא ישתכנע מהחמצת הנקודה

באמת שהייתי עוזב את זה בשקט אחרי הפעם הראשונה שמישהו העביר לי תמונה עם דגלי ארה"ב ומדינות מערביות אחרות, כתמיכה במינוי שופטים פוליטי "כמו במדינות האלו". אבל כשהיום בבוקר קראתי ב"הארץ" את משה ארנס בעצמו נוקט בעמדה זו, הבנתי שמדובר באסטרטגיה מכוונת שצריך להשיב לה.

ובכן, נתחיל בלהצהיר שאין שום בעיה עם בחירה של שופטים ע"י הרשות המחוקקת והמבצעת – זה לגמרי הגיוני שלנציגי העם תהיה השפעה על הרכב הגוף המפרש את החוקים. במשפט אחד, חסכתי לקורא הימני שלי הרבה וויכוחי סרק. אחרי שטיפלנו בקלות בפרט שולי זה של השיטה הפוליטית, אפשר עכשיו לעבור לתמונה השלמה. להמשיך לקרוא

החברה הפתוחה ובגידת שטייניץ

אחד הדברים שהופכים ספר לטוב הוא שהספר מצליח להפתיע אותך, לגלות לך דברים חדשים או לשנות את השקפת עולמך. הספר "החברה הפתוחה ואוייביה" של קרל פופר נופל בתחום האפור מבחינת חידושים או שינוי ההשקפה שלי, אבל את ההפתעה הוא מספק כבר בהתחלה.

את ההפתעה לא מספק לנו פופר, אלא מי שכתב את ההקדמה למהדורה העברית: יובל שטייניץ, היום שר האוצר. שטייניץ עובר על הרעיונות המרכזיים של פופר, ומסביר מדוע מבחינה פילוסופית חופש הביטוי וחופש הפעולה הם הכרחיים וכל מוסד חברתי שנבנה חייב להגן על חופשים אלו במידת האפשר. מכיוון שהוא לא רק מסכם אלא גם מסביר, אין מנוס מלהסיק ששטייניץ חייב להבין לפרטיה את קריאתו של פופר "למנוע רודנות ולהתנגד לה", ואת ההצדקה לקריאה זו.

זה מפתיע – כי שטייניץ יושב כבר כמה שנים בממשלה שמנסה ומצליחה להעביר חוק אחרי חוק שפוגעים בדיוק בחופשים שעל פני כמה עמודים הוא מסביר לנו את חשיבותם: חוק הנכבה, הוועדה לרדיפת השמאל, חוק החרם, אתם כבר מכירים את הרשימה. גם אם הוא לא מסכים עם החוקים האלו, לא שמענו מכיוונו אפילו ציוץ כנגד. אפילו מרובי ריבלין שמענו, אבל לא מהאיש שכתב את ההקדמה לספר על החברה הפתוחה. להמשיך לקרוא