לטפש את החכמים כדי להחכים את הטפשים

פגשתי בעבר, בעיקר בהפגנות סטודנטים, אנשים עם דעות קיצוניות ששינו דעתם במהירות מפתיעה לאחר שיחה קצרה עם מתנגד, אפילו מתון, אך מנומק. ההפכפכים האלו פשוט החזיקו בדעה היחידה שנחשפו אליה באמת, בין אם מחוסר הזדמנות או מהמנעות פסיכולוגית. ידע משמעותי וחזק מגיע מחשיפה למגוון דעות ושקילתן הרציונלית זו לצד זו, הוא מגיע מנסיון מכוון להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי, ולא לברוח ממנו. לכן אני משתדל לטפח בקפידה את השונות הרעיונית בגינה שלי, לקרוא דעות מכל הסוגים ולהתמודד גם עם רעיונות שמעוררים בי התנגדות.

היום קראתי טיעון בזכות חופש הביטוי שאומר שהשתקה של מישהו אחר היא לא רק פגיעה במושתק, אלא גם פגיעה באנשים כמוני. זה לא רק שלמושתק יש זכות להביע את דעתו – גם לי יש זכות להשתמש בדעה שלו – כדי ללמוד כל אמת שיש בה, ואפילו יותר חשוב – כדי ללמוד מהטעויות שלה. הרי אומרים שהמדע מתקדם מטעות לטעות, ולכן חשוב לקרוא את קרל מרקס ממש כפי שחשוב ללמוד את לודוויג פון מיזס. אבל הרי לא כולם כמוני, ויש מי שיטען לכן שיש כאן פתח להשתקה "נאורה". אם תרצו, להטיל מס פרוגרסיבי על המאמץ האינטלקטואלי שלי ולפגוע בו על מנת "לעזור לחלשים". הטיעון הזה מפחיד אותי, ולכן זה הזמן להציג אותו ולהתמודד עמו.

ממה מורכבת טפשות?

כתבתי פעם סדרה של פוסטים בנושא "האם כולם טפשים". הרעיון היה להראות שיש הבדל בין היכולת של אנשים לנהל את החיים שלהם לבין היכולת שלהם לנהל חיים של אחרים, ושלכן דעות פטרוניות הן לרוב שגויות ודעות אינדיווידואליסטיות הן לרוב נכונות. ציירתי גרף איכותי של "התפלגות הטפשות", אבל כמובן שלא יכלתי למצוא שום דבר כמותי. איך בכלל אפשר לכמת טפשות?

בדיוק על השאלה הזו אני חושב הרבה בזמן האחרון, תוך כדי עבודה על מאמר מדעי במכניקת זורמים. מה הקשר בין זרימה לטפשות? אין קשר. אבל יש כלים חשיבתיים שאני מפעיל בתחום אחד ושאולי יעזרו בתחום אחר. המפתח הוא מעבר מאלמנט קטן למערכת שמורכבת ממנו, והשימוש בכלים סטטיסטיים כדי לתאר התפלגויות ומתאמים, ולנסות ללמוד מהקשרים בין משתנים אקראיים המתארים את הפרט על ההתנהגות של המערכת כולה.

אנטומיה של דיכוי פקידוני

האנשים שאתם רואים בתמונה הם לא מחנאים עליזים. הם חולים. המאהל שלהם ממוקם בהרצליה, מול ביתה של שרת הבריאות, יעל גרמן (ממפלגת "יש עתיד", אוף השם הזה מבקש כאפה). הם לא מבקשים תמיכה כספית מהמדינה או הרחבת התקציב לסל התרופות. כל מה שהם רוצים זה שירשו להם לקחת את התרופה שלהם.

איתרע מזלם שהתרופה שמקלה על כאביהם היא קנאביס. מריחואנה, בשפת עכו"מ. סם אסור במדינה שלנו. כדי לקבל אותו לצרכים רפואיים, צריך אישור מיוחד מוועדה מרכזית במשרד הבריאות. עד לא מזמן, העניין התנהל כרגיל. אי אפשר לומר שזה היה נוח לחולים, או שתהליך האישור היה פשוט, אבל היה. מהביקור במאהל השובתים למדתי למשל, שילדים במחלקות אונקולוגיות הורשו לקבל עוגיות מריחואנה. במאהל אפשר לפגוש את מי שהכינה להם את העוגיות.

אבל כשכל העניין נתון לחסדי פקידים, זה רק עניין של זמן עד שלאיזה פקיד ייכנס ג'וק לראש. אצלי במשפחה אומרים, "איינרעדע נישט איז אערדער ווי א קרענק" (וסליחה על היידיש). בעברית – ג'וק בראש זה גרוע ממחלה. אבל לפקידים אין מה לפחד: הג'וק בראש שלהם פוגע בחולים אחרים, לא בהם.

הג'וק הנוכחי הוא של פקיד שהחליט לחתוך בעשרות אחוזים את מספר האישורים הניתנים, כולל לחולים שכבר היה להם אישור, ולסבך את טופס הבקשה כך שיחייב פגיעה בסודיות הרפואית והשפלה אישית לחולים. מהדרישה האחרונה כבר נסוגו בלחץ החולים, אבל צמצום המכסות נשאר.

כדי לנסות להבין את הפקיד אפשר להסתכל במכתב ההנחיה שיצא בנושא, ומופיע בתמונה למטה. קודם כל, הפקיד מבין, וכותב כך, שחולים ייפגעו, ושהוא מונע מהם שיפור רפואי. מריחואנה נמנעת בין השאר מחולי פרקינסון. אז אם אנחנו פוגעים באנשים ממש וביודעין, יש משהו שמצדיק זאת, נכון?

הרמז היחיד לכך שמופיע במכתב הוא המשפט המסכם: "אבקש שתבחנו את התהליך שהתרחש בקליפורניה בעניין זה ושהוביל לשימוש רפואי רחב (מדי)". מה פירוש שימוש רפואי רחב מדי? האם זה עוזר ליותר מדי אנשים? האם זה מונע הכנסות מחברות תרופות אחרות? עלתה בדעתי גם האפשרות שמדובר בשימוש לא ראוי שגורם לפגיעה רפואית, אך כיצד הדבר ייתכן במצב שבו נדרש אישור של רופא מומחה כפי שהיה עד כה בישראל?

אין זאת אלא שגם כשכתב "שימוש רפואי רחב (מדי)", התכוון הפקיד לשימוש הלא רפואי. כלומר, לזליגה של מריחואנה רפואית לשוק הכללי. אז נשאר רק לשאול – כמה זליגה כזו היא יותר מדי? מהו הקריטריון לפיו מחליטים ש-7,000 משתמשים למשל הם "מספיק", ואילו  7,100 הם יותר מדי? האם עבור שלושה צדיקים תוחרב סדום? האם עבור אחד?

ממש כמו שאלוהים לא צריך קריטריון כדי להחריב את סדום, כך גם הפקידות לא צריכה קריטריון כדי לפגוע בחולים. הם רואים עצמם כמי שהופקדו על הציבור ומתייחסים אליו כילדים. אם בעיניהם זליגה של מריחואנה למבוגרים אחראיים היא בעיה חברתית, הם יעצרו אותה בכל מחיר. כי נהוג בחוגי התכנון הריכוזי לומר ש"כשחוטבים עצים עפים שבבים".

השבבים האלו פוגעים בחולים. הם פוגעים במיוחד בילדים שהזכרתי קודם. הם פוגעים במערכת אכיפת החוק שעוסקת במרדף אינסופי אחרי מבוגרים אחראים שמחפשים קצת בידור, ומשאירה את הגליל לטיפולן של מיליציות אזרחיות כדוגמת השומר החדש. הם פוגעים בעולם המדעי, שלא יכול לחקור באופן חופשי את תכונות הקנביס והחומרים הקנבינואידיים. והם עושים זאת ללא פיקוח, עם סמכויות בלתי מוגבלות, ובלי התחשבות במימד האנושי. משרודנות תמיד תהיה משרודנות.

בטווח הארוך הפתרון היחיד הוא להעיף את הפקידים החוצה, וזאת נעשה ע"י כך שניקח מהממשלה סמכויות ונחזיר אותן לעם – כלומר, לכל אחד מאיתנו. ועד אז, למה שלא תקפצו לבקר במאהל המחאה?

הולך וגובר הדור

היה לי השבוע דיון עם חבר על השאלה העתיקה, האם הולך ופוחת הדור. זו שאלה ענקית כמובן, וכוללת בתוכה הרבה עניינים שגם אם הם מדידים, מעט אנשים ממש מדדו אותם. ההכרעה, לכן, היא עניין של פסימיזם מול אופטימיזם. הדעה שלי היא הדעה האופטימית, לפיה הדור לא פוחת, ואולי אפילו גובר: הדור שלנו איכותי יותר מדור הורינו, והדור הבא אולי יהיה איכותי יותר מאתנו. השאלה שלי היא האם האופטימיזם שלי הוא רגשי בלבד, או שזהו אופטימיזם רציונלי, שיש לו מגמות חיוביות להסתמך עליהן.

אבל קודם, מהי איכות? אני אשתמש בשיטה שהצגתי כשדנתי בשאלה "האם כולם טפשים?" – אני אחלק את האיכות לשלושה תחומים: ידע, כלים מנטליים ומוטיבציה. שלושת התחומים האלה אמורים להצטרף לאנשים שהם, במינוח הצופי, "חברים מועילים בחברה"; כלומר, אנשים שלפחות נושאים את משקלם האישי במקום להתמך, ומעבר לזה עוסקים בפעילות שמוסיפה ערך לחברה – בין אם זה יזמות עסקית, יצירה אמנותית המדברת לקהל, או סקרנות מדעית ויכולת המצאה טכנולוגית.

מזיקים לבוחריהם: פוליטיקאים עצלנים ולעומתיים

אין קרקס כמו הקרקס הפוליטי, ואתמול בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו זכיתי בתזכורת לכך. באתי עם "ישראל חופשית" לראות את חברת המועצה תמר זנדברג מציעה לקדם תחבורה ציבורית בשבת, אבל עד שההצעה שלה עלתה יצא שצפיתי בישיבה שלמה כמעט, שבה פוליטיקאים מלאי כוונות טובות כרימון הצליחו בכל-זאת לשמוט מידיהם את הטיפול באינטרס של הבוחרים שלהם, כאילו הם אחרוני המושחתים.

דוגמא אחת סיפק לנו חבר המועצה המצולם למטה, שאיני זוכר את שמו.

הוא עלה לדבר לכאורה כדי להציע הצעה בנוגע לטיפול בעובדים זרים ומהגרים שבדרום העיר. נושא חשוב וראוי שיימצא לו פתרון, אבל מחבר המועצה לא קיבלנו הצעה לפתרון, מעבר לאמירות כמו "אם אתם רוצים תעבירו אותם לצפון העיר" (שזכתה לקריאת ביניים מהקהל "אפשר ברכבות"). הדוגמא שהוא סיפק לנו היא לאיך אפשר לפגוע בבוחרים ע"י עצלנות נטו. הרי הבעיה לא קיימת מאתמול, וגם הוא לא מעלה אותה במועצה מהיום. היה לו מספיק זמן להכין שעורי בית ולבוא עם הצעה מסודרת לפעולה מוגדרת שתנסה להתחשב באינטרסים של כולם (כולל בוחריו משכונות הדרום). במקום זה יושבת הראש היתה צריכה להוציא ממנו כמעט בכוח מה בכלל ההצעה שלו (ללא הצלחה בעצם). אחריו עלה שלמה זעפראני מש"ס, גם הוא לא הכין שיעורים ולא היתה לו הצעה למעט "בואו נדון בזה".

עשרים פאונד וששה פני

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה של פוסטים שבהם שאלתי את עצמי אם אכן כולם טפשים כמו שגורסת הדעה הכללית, או שמא לרוב האנשים יש לפחות את החכמה המינימלית הדרושה כדי לנהל את חייהם יותר טוב משאחרים היו מנהלים להם את החיים. שמרתי אותו לסוף כי ידעתי שהוא יהיה לי הכי קשה: הבטחתי שאקדיש אותו לתופעת האוברדרפט ולמשמעות שלה לעניין הטפשות שבו אנו עוסקים.

הנבון, החכם והבּוֹר

בפוסט הקודם התחלתי סדרה שמטרתה לערער על הדעה הרווחת שכולם טפשים. מי שלא קרא, אני ממליץ לפחות לעבור על הגרפים כדי לדעת על מה אנחנו מדברים. בכל אופן, הבטחתי אז שהפוסט הבא בסדרה יוקדש לשאלת הקשר בין חכמה להשכלה, ועכשיו הגיע הזמן לקיים.

 יש דעה רווחת לפיה אדם משכיל יותר הוא גם חכם יותר, והוא יכול לנהל את חייו טוב יותר מאדם לא משכיל – וגם חיים של אחרים. הדעה הזו מייחסת להשכלה ערך גבוה בפני עצמה, בלי לשאול איזה שימוש נעשה בהשכלה הזו. מאפיינים עיקריים של המחזיקים בדעה זו הם שיפוט אדם לפי הציונים שלו במקום לפי היכולות שלו, או לפי ההשכלה הפורמלית שלו במקום לפי הניסיון שלו. כמובן שהדעה הזו מובילה לפעמים לטעויות מביכות, ויש לי סיפור שמדגים זאת יפה (הפרטים כמובן שונו במקצת כדי לא להסגיר אף גורם שנוגע לעניין).

אחת ולתמיד: האם כולם טפשים?

ברבות מהשיחות שאני מנהל לאחרונה אני נתקל פחות או יותר באותו מכשול מעצבן, והגיע הזמן לתקוף אותו בצורה מסודרת ולהפטר ממנו אחת ולתמיד. בשיחות האלה אני בד"כ טוען, כמו שטענתי גם מעל במה זו (בצורה כללית ובמקרים פרטיים), שאנשים מסוגלים, פחות או יותר, לנהל את חייהם בצורה חכמה, לדאוג לאינטרסים שלהם ושל הסביבה הקרובה שלהם ולהשיג תוצאות סבירות. מנגד, גם אם לא במילים אלו, אני מתמודד באופן תדיר עם החשיבה לפיה רוב האנשים די טפשים בעצם, צריכים שיגידו להם מה לעשות בהיבטים נרחבים של חייהם, ושרק ניהול מרכזי הוא חכם מספיק לעשות זאת.

את שתי הגישות אפשר לראות בגרפים האיכותיים הבאים. הגרף הזה מבטא את הגישה שלי:

והגרף הזה את הגישה של בני שיחי:

ראשית, למען לא אחשד שאני קנטרני במכוון או שאני מציב אנשי קש שיהיה לי קל להפריך, אני מוכרח לדווח שדיברתי עם אנשים גם על תכונות הגרף הזה עצמו: איפה הממוצע, מה הפילוג וכו'.