לוֹרֶם אִיפְּסוּם לָפִּידוּם

בתעשיית הדפוס, יש צורך לפעמים להדגים עיצוב גרפי של טקסט, בלי שיש עדיין טקסט כלשהו לעצב. במקרה כזה, הפתרון המקצועי הוא להכניס טקסט lorem ipsum – אוסף אקראי (משוקלל שכיחות) של מילים בלטינית, שביחד יוצרות מה שנראה כמו טקסט ממוצע באחת השפות הלטיניות. כשקראתי לאחרונה את המאמר של יאיר לפיד ב"השילוח", הרגשתי שאני קורא טקסט כזה, אמנם בעברית. ללפיד יש כשרון רב לומר שום דבר בהרבה מאוד מילים, וחבל, מפני שהנושא שהוא מתיימר לעסוק בו יכול להיות מעניין.

העניין הוא מפלגות מרכז: מה הן בכלל, מה הן יכולות להציע לנו, ולמה הן נהיות פופולריות לפעמים. בטח לא תופתעו לדעת שלפיד לא באמת עונה על השאלות האלו, אך הוא מספק לנו תחליפים ערטילאיים לתשובות, כמו למשל "אחריות" או "הטוב מכל העולמות", בלי להסביר מה זה באמת אומר ואיך לעשות זאת. אני אנסה לעשות זאת במקומו, מפני שבמהלך הקריאה נאלצתי לחשוב בעצמי על כל הדברים שכותב טוב היה נותן לי בעצמו, ואם כבר התאמצתי אז למה שלא תהנו גם אתם?

איש השנה של "תפרים": יאיר לפיד

איך הזמן רץ, ולא שמנו לב שכבר כמעט שנה אנחנו עם יאיר לפיד. או קצת יותר משנה – תלוי מאיפה סופרים. הבחירות היו בינואר. מאז הוכיח את עצמו לפיד לא סתם כאיש משפיע – שר אוצר הוא כזה כמעט תמיד, ורק בגלל שטייניץ כמעט והתרגלנו שלא. לא הפסקנו לשמוע מלפיד ועליו כל השנה, במידה לא פרופורציונית. הוא ליכד את הקיצונים מכל הצדדים בשנאה יוקדת לאמצע, הוא אכזב את כולם למרות שעמד בהבטחותיו יותר מכל פוליטיקאי אחר, הוא העז להודות שטעה והעז לומר לציבור שהוא טועה. והוא הראה שגם מי שבא מהתקשורת צריך ללמוד להתנהל בתקשורת. תפרים גאה להגיש – השנה של יאיר לפיד.

לאיזה גוש שייכת "יש עתיד"?

מפלגות מרכז נוטות להיעלם תוך קדנציה או שתיים, אחרי שהשיגו משהו ממצען (כמו שינוי) או בלי כלום בכלל. האפקט הידוע הזה היה צפוי למנוע מלא מעט אנשים להצביע ללפיד בבחירות האלו, אבל לאור התוצאות לא ברור מה היתה ההשפעה האמיתית שלו. אבל בבחירות הבאות, או אלו שאחריהן, "יש עתיד" עלולה לעבור את אותו תהליך: דילול המסר, פניה לכיוונים לא ברורים, חוסר הישגים, רשימה לא מוצלחת, אולי איזה פרשיית שחיתות בינונית – והופ, צוללים אל מתחת לאחוז החסימה. כדי לחסן את עצמה ממקרה כזה, "יש עתיד" חייבת לשריין לעצמה לפחות כמה מנדטים של הצבעה אידאולוגית. אבל… איזה אידאולוגיה? להרבה אנשים לא ברור אם ללפיד יש בכלל משהו כזה.

בכל הסקרים לפני הבחירות, בסופו של דבר סיכום התוצאות הוצג לפי גושים: גוש הימין-חרדים, מול גוש השמאל-מרכז. למעשה, המילים "ימין" ו"שמאל" נמצאות בחלוקה הזו רק מסיבות היסטוריות, וכפי שנהיה ברור בדיוני הרכבת הקואליציה, כמעט ואין סיכוי שהכנסת הבאה תסתדר לפי הגושים האהובים על הסוקרים, אולי רק כי הם בערך מוכרים. אחרי שבוטלה שיטת הבחירה הישירה, חשבתי שהגושים יחזרו לקדמותם: ליכוד ועבודה גדולות, ועוד כמה מפלגות קטנות מכל גוש מסורתי. זה לא קרה, מה שבעיני מוכיח שהגושים השתנו, והם כבר לא הגושים המסורתיים. ובעצם, מראש הגושים האלו לא היו רלוונטיים.

במספר 14 נגמר האשראי

כשלאחר שיקול זהיר החלטתי לתת ליאיר לפיד אשראי, שתי נקודות חיוביות דיברו בעדו בעיקר: שהוא עד היום לא דפק אותי בניגוד למתחריו, ושהוא יצא נגד שביתת הסטודנטים של 2007 בטור שלו בעיתון. ידעתי שעוד נכונו לי הפתעות עד הבחירות, כשאחד-אחד יוכרזו המצטרפים לרשימה. כשהוכרזו, הרשימה נראתה כמו כל דבר אחר שקשור ללפיד: תערובת שחלקה טוב וחלקה פחות טוב. את יעל גרמן למשל אהבתי, ויעקב פרי הוא בתחום האפור מבחינתי. ואז בא הנציג האחד ששינה את התמונה וביטל בהינף יד אחד את שתי הנקודות העיקריות לזכותו של לפיד. בועז טופורובסקי, מס' 14 ברשימה, קיבל מלפיד בקבלנות את התפקיד של להיות מי שכבר דפק אותי, בכך שהנהיג את שביתת הסטודנטים שבה לכאורה לפיד לא תמך. טופורובסקי הוא לא בתחום האפור – הוא כל כך שחור שהוא פולט קרינה לפי חוק סטפן בולצמן. מכיוון שחזרתו לזירה הפוליטית מדירה שינה מעיניי, מילולית (ארבע ורבע לפנות בוקר בזמן שאני כותב זאת), אולי עדיף לנצל את נדודי השינה ולצעוד יחד בין הזכרונות, ולהסביר למה בועז טופורובסקי הוא האנטי-תזה לכל מה שמפלגת "יש עתיד" הבטיחה לייצג.

כמו לא מעט ראשי אגודות סטודנטים, טופורובסקי חיפש לעשות רעש. לפני שעלה נושא ההשכלה הגבוהה לכותרות, פתחה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בראשותו, את השנה בסימן מלחמה בפקידי האוצר. הפגנה, לא חשוב על מה. כשהוכרז על הקמתה של וועדת שוחט לבחינת תקצוב ההשכלה הגבוהה, אני מתאר לעצמי שבאגודה הכריזו על יום חג: הנה, עילה אמיתית למלחמה. בלי לדעת מה יהיו מסקנותיה של הוועדה ותוך סירוב מוחלט להשתתף בדיוניה, טופורובסקי גרר את אגודות הסטודנטים בישראל לשביתה ארוכה של למעלה מ-40 יום.

יאיר לפיד בכפר חיים – סיכום

חזרתי עכשיו מאספת בחירות של יאיר לפיד, בבית העם של כפר חיים (בעמק חפר, צפונית לאבן-יהודה). אחרי שאתמול כתבתי שהחברה האזרחית צריכה לקחת על עצמה חלק מתפקידי העיתונות, הרגשתי שאני צריך לקיים נאה את מה שנאה דרשתי, אז לקחתי איתי כמה כרטיסיות ועט, רשמתי כמה דברים תוך-כדי, ואפילו שאלתי אותו שאלה בשבילכם. כדי שמשחק העיתונאות ייראה אמין, נתחיל מהעובדות ונשמור את הפרשנות לאחר-כך, ולמען הגילוי הנאות רק אזכיר שבעבר ביקרתי את לפיד, וגם הגנתי עליו ותמכתי בו.

החתיכה החסרה בפאזל

יום אחד הלכתי לישון כמעט מיואש מהמצב, כועס על כל המפלגות, על השחיתות, על הטפשות, על כל מה שאתם כבר יודעים. שכבתי ולא נרדמתי, וחיפשתי מה יכול לעשות מי שרוצה להמשיך לחיות בארץ הזו עם משפחתו, ולא לעשות את מה שכל הבני-זונות דווקא היו רוצים שאנשים כמוני יעשו ולעבור לקנדה/ארה"ב/גרמניה. היום האחד הזה היה במקרה כמה ימים אחרי הנאום של יאיר לפיד בועידת העיר אילת לעסקים, והאפשרות לתמוך בלפיד עלתה כברירת מחדל. אבל השופט הקטן שבי לא נתן לי להתלהב מהר כל כך: מה אם הוא סתם אומר? מה אם הוא כמו כל האחרים? מה אני בכלל יודע עליו? אחרי הכל, בפעם האחרונה שנרתמתי לטובת פוליטיקאי, זה היה אהוד ברק ב-1999, והוא הרס אותי לשנים. אז התחלתי לבדוק, להזכר ולחפש, ומצאתי כמה דברים.

אין הרבה מאמרים ישנים של לפיד באינטרנט, אבל יש כמה מייצגים. למשל "אומרים שהיה פה שמח", או "לו הייתי ערבי". שניהם מזכירים לי את הרושם מקריאת הטור של לפיד, שאין פה עניין של שמאל וימין. גם השמאל וגם הימין מאשימים את לפיד שהוא שייך לצד השני, אבל נראה שהוא לא באף צד. אבל – האם הוא באמצע? מה זה בכלל האמצע? התשובה שלי היא שלא. שלמעשה, החלוקה המעושה של "שמאל" ו"ימין" היא לא ציר, אלא נקודה.

הדוקטורים שעוד נפסיד

זה לא מפתיע שפוליטיקאים בוחרים את הדעות שלהם לפי מה שיעזור להם להבחר, אבל הקול הצף צריך לשאול את עצמו: מה בדיוק הבעיה בכך שיאיר לפיד התקבל ללימודי דוקטורט? אמרו לנו שהוא לא סיים תואר ראשון, שבשביל כולנו הוא תנאי קבלה לתואר שני, שלא לומר דוקטורט. ובכן, אז מה?

הקריטריון האמיתי האחד והיחיד לקבלה לדוקטורט הוא בדיוק זה: האם המועמד צפוי לתרום תרומה משמעותית למחקר בתחום שיעסוק בו. הבעיה עם הקריטריון הזה היא שהוא דורש שיפוט אישי של המועמד והיכרות עמו, מה שבדרך-כלל לא אפשרי לגבי מועמד מהשורה. בוודאי שהמנחה שלו מראיין אותו, אבל בראיון כזה אי אפשר ממש להכיר אדם. אז איפה שאין יכולת לשיפוט אישי, היכולת הזו מוחלפת במערכת משרודנית של חוקים ותקנות שמנסים למצוא קרוב לשיפוט אישי. הפוסט הכי פופולרי שלי (בטווח הארוך) דיבר בדיוק על זה.

השומר אחי אנוכי?

בזמן שכולם קופצים על "האמנה החברתית" של יאיר לפיד, ניגשתי לקריאה מוכן לשנוא אותה, אבל אני חייב לומר שבסך הכל היא די נחמדה. אחרי הכל, זה בערך מה שהייתי כותב עם החניכות שלי בצופים, אי אז בימים, אם הייתי רוצה לכתוב איתן אמנה (ועד כמה שזכור לי זו היתה פעולה די נפוצה בצופים); כלומר, זה לא הכי מרשים מעטו של עיתונאי וותיק, אבל נחמד, כן. בכל זאת דבר אחד שמופיע שם מוציא אותי מדעתי, והוא מתחיל באמירה "עלינו להוכיח לעצמנו פעם נוספת שאכן אנשים-אחים אנחנו".