הקטנים של שבוע הספר

(איזה קטע, יואב לרמן צילם, מצאתי במקרה)

את הביקור השנתי באירוע שבוע הספר בתל אביב ליוו רגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהב ספרים ומתקשה להתאפק מלקנות כשאני בחנות ספרים, אפילו כשרשימת הקריאה שלי מפוצצת. מצד שני, כל פעם שהרמתי את הראש לשלט עם שם ההוצאה, הרגשתי שהאויב שלי צופה בי. כמעט כל ההוצאות שראיתי מעורבות איכשהו בחוק לקרטליזציה של שוק הספרים, ועם התמיכה של ראש הממשלה (שקורא לעצמו ליברל, משום מה) נדמה שבקרוב אאלץ לעמוד בהבטחתי להפסיק לקנות ספרים עבריים. אבל בכל זאת השתלם לי לבוא, כי מתברר שלא הכל רע.

בין ההוצאות הגדולות יש גם דוכנים קטנים שמחזירים את התקווה. יזמים קטנים שבאו בעצמם למכור את המוצר שלהם, לא ע"י מלאך ולא על-ידי שליח. זה קצת מביך, האמת: אני אינטרוורט, ואני מעדיף לעבור ולהסתכל בשקט על הספרים ולבחור מה שנראה לי. היזמים הקטנים להוטים למכור, והם פותחים איתך בשיחה, יוצרים קשר, רוצים לספר לך ולהראות לך, וגם מקפידים להזכיר שיש להם אתר ויש להם דף פייסבוק ואחרי שתשתמש במוצר הם ישמחו לשמוע מה דעתך. להמשיך לקרוא

הקאנון הזה, הוא עוד יירה לנו בראש

גם השנה כמעט ודילגתי על שבוע הספר. בסוף עברתי בככר רבין בדרך ממקום אחר, אבל בהכירי את ההתמכרות שלי הגבלתי את עצמי בזמן והצלחתי לא לקנות כלום. עשיתי סיבוב ואמרתי לעצמי שאם יהיה ספר אחד שאיך שאני אראה אותו הוא ידפוק לי עם פטיש על הראש ויכריח אותי לקחת אותו, אני לא אתנגד; אבל לא היה ספר כזה. מה הפלא שהופתעתי ונדהמתי למקרא דעתו של אריק גלסנר, שיש יותר מדי ספרים.

משהו בי התמרד, אבל לא ידעתי בדיוק להסביר מה. אולי הוא בכלל צודק, וזה בכלל החינוך השמרני שלי שגורם לי לחשוב שכל ספר נוסף הוא ברכה? מצד שני, החינוך שלי אולי היה צריך לעשות דווקא את הדבר ההפוך: כבר בגיל צעיר למדתי מהספריה הענקית של אבא שאני בחיים לא אספיק לקרוא את כל מה שיש. אני חושד שכך זה היה בעצם כל העידן המודרני: הרבה הרבה יותר ספרים מזמן וכוח לקרוא את כולם, מה שתמיד העלה את עניין הבחירה בין ספר לספר. להמשיך לקרוא