[זה הולך להיות הראשון בסדרה של כמה פוסטים שקשורים למערכת המשפט, כפי הנראה. לא ישירות במקרה הזה אבל בכל זאת. פורסם לראשונה באסופה "היה יהיה 2015" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה]
הערפל שכיסה את הדרך העניק לשמעון ביטחון, לראשונה מאז יצא לדרכו. לא מפני כנופיות השודדים, אלו לא ימצאו שלל במשעול המפותל הזה, הזרוע שברי אספלט שחורים, שרידי הדרכים הקדמוניות. אך מסע יכול להגמר ברע גם אם הוא מגיע ליעדו, והערפל הבטיח לשמעון שמטרתו בהישג יד. שמעון פסע בשקט של הלילה הלח, ראשו מורכן אל הצמחייה העבה שבין שברי האספלט, שהייתה הדבר היחיד שיכול היה לראות מבעד לערפל. חרמש הירח הדק לא נראה כעת, והסנהדרין בוודאי יזדקקו לעדותו על הירח בשמים הפתוחים של ראשית הערב כדי לקדש את החודש.
סביבו, במהלך כל הטיפוס הלילי, ראה חורבות. בחלקן, מי יודע, אולי ישן רועה עם עדרו. אבל אם כן, דבר אינו מעיד על נוכחותו. מי שיצא את נסיכות השפלה, סרה ממנו הגנת הנסיך, ורק השקט היה אלופו. איש לא רצה לפגוש באחר על הדרך. וממילא, הגנת הנסיך הייתה הפכפכה, ומושבו של שמעון למד זאת בדם ואש. רק אתמול עוד ישב על חורבות ביתו, מביט באש העולה מפרדסו, ומקשיב לדעיכתו של קול ענות הגבורה של צבא הנסיך בשובם מדיכוי חשש למרידה, ובידיהם שלל רב. בוודאי הם עוד יושבים סביב השולחן במצודת לוד וחוגגים.
הוא ישב שם שעות. רק כשהשמש החלה לשקוע קם ופסע, צעד אחר צעד, ללא מטרה מסוימת. לאחר זמן מה הגיע, כמו בכל יום בשעה זו, לבית הכנסת. הדלת התנדנדה כשעבר בה, תלויה על ציר אחד, שבורה. הוא עבר בין שורות מושבי העץ, אדיש להד פסיעותיו. כשעבר את הבמה, הבחין בדמות קשיש עטוף בטלית. הקשיש חבק בידו ספר תורה קטן והתנדנד קלות על מושבו. מעליו נפער ארון קודש ריק, מערומיו נגלים מבעד לפרוכת קרועה.
להמשיך לקרוא
תפרים 