אני מוצא לאחרונה תמימות דעים מעניינת בין פואטיקרטים (המאמינים שלמטאפורה כמו "חברה" יש חיים משלה) לליברלים. בשתי המחנות ראיתי לאחרונה מתקפה על "מיתוס הממציא הגיבור", כפי שהם קוראים לכך. בניגוד לסיפורים על ממציא אחד גאון שנתן לנו את הטלפון, או את הנורה החשמלית, חידושים אמיתיים נובעים מרשת אנושית. אם אדיסון לא היה ממציא את הנורה היעילה שלו, אחד מ-23 האחרים שעבדו על כך באותו זמן היה מצליח, וכן הלאה. שני הצדדים מוצאים את הרעיון מפתה, אך שניהם מרחיקים לכת במסקנות שלהם. להמשיך לקרוא
כשמונים אחוז משטח ניו-אינגלנד (צפון-מזרח ארה"ב) מכוסה ביער. הנתון הזה מפתיע לאור הפחד הנפוץ מפני אבדן היערות בכדור הארץ: אם הביקוש לעץ כל כך גדול, כיצד נשאר אזור כמו ניו-אינגלנד מיוער? ההפתעה גדולה יותר כשאנו לומדים שבסוף המאה ה-19 היה רק 50% מהשטח מיוער. האזורים המפותחים של העולם עוברים ייעור מחדש.
אפשר לחפש את ההסבר בדחיפת הבעיות לעולם המתפתח. אכן, בסיכום עולמי, כעשרים אחוז מהשטח שלפני העידן התעשייתי כוסה ביער הם עכשיו שטח לשימוש אנושי. אך בשטחים שמוסבים לחקלאות היער נשרף במקום להמכר: השימוש שלנו בעץ לתעשייה צנח בחדות. גם השטחים החקלאיים הם יעילים בהרבה מבעבר, כשכל מטר רבוע מספק מזון להרבה יותר אנשים ממה שאפילו לפני 50 שנה היה אפשרי בעולם המפותח. כל זה, ביחד עם הירידה העולמית בילודה, מביא לתחזיות הצופות את בוא תהליך הייעור-מחדש לכל העולם בעשורים הקרובים.
הפיתוח הטכנולוגי שמביאה חברה חופשית עוזר לנו להפחית את התלות שלנו במערכת האקולוגית ולהוריד ממנה את הלחץ האנושי; אך בה בשעה, לחצים אנושיים אחרים כמו זיהום ופליטת גזי חממה ממשיכים להדאיג אותנו ומביאים אותנו לשאול אם יש צורך בתגובה מאורגנת ומרוכזת ללחצים אלו. אם נבין את ההצלחה שלנו בהתמודדות עם האתגרים הסביבתיים עד כה, נוכל לבחור את התגובה שלנו גם בעתיד. להמשיך לקרוא
בתמונה למעלה מופיעים שני נרות נשמה. האחד ישראלי, השני אירופאי. הישראלי הוא צנוע: פחית ובתוכה נר. האירופאי מהודר יותר: קופסה חצי-שקופה עם מעין כיסוי חלקי בראשה, מוזהב ומעוטר. אבל ההבדל ביניהם הוא לא רק חיצוני, אלא גם פונקציונלי. הנר הישראלי חשוף לרוח, וסובל בחורף האירופאי או גם במזג האוויר הישראלי. הגרסה האירופאית מוגנת מרוח באמצעות המכסה המעוטר. לכאורה נראה שהנרות הישראליים נחותים, אבל למעשה הם מדגימים שתי צורות שונות לפתור בעיה הנדסית, ומראים לנו למה המדע הישראלי הוא חזק כל כך בעולם, למרות אמצעינו המועטים. להמשיך לקרוא
בזמן שאני תקוע במינכן בין ניתוחים, אני מנצל את המצב להזכר בימים טובים יותר בגרמניה – לפני שבועיים, למעשה. הייתי אז בעיירה ציורית בתורינגיה (שזה שפה מכובסת לאמצע שום-מקום במזרח גרמניה), שהיתה יעד מועדף לביקוריו של המשורר יוהן וולפגנג פון גתה ("ייסורי וורטר הצעיר", "פאוסט"). בין הגבעות הירוקות, על שפת הנחל אילם, שוכנת העיירה אילמנאו, ולידה האוניברסיטה הטכנית של אילמנאו. ושם, אנשים המעמידים פני מבוגרים בונים מכונות ייעודיות להפרחת בועות סבון, אותן הם משחררים בבריכה ענקית, ולתוכה הם יורים לייזר. למה הם עושים זאת, מלבד האושר הילדותי שבדבר? ובכן, כחוקרים בתחום מכניקת הזורמים, הם למעשה עושים ניסויים חשובים מאוד, שיעזרו לנו להבין תופעות שקשורות להתפשטות זיהום אוויר, ליעילות של מטוסים וסירות, למשאפי וונטולין ועוד. אז בואו נכיר את החבית של אילמנאו. להמשיך לקרוא
אתמול היה לי את החלום הזה שמשהו מצפצף ואני לא מצליח לכבות אותו למרות שאני מנתק את כל המכשירים במעבדה מהחשמל. כשהתעוררתי גיליתי שזה השעון המעורר, ששעה אני מתעלם ממנו. החלום הזה חוזר כל חורף, מה שאומר שבאופן רשמי נגמרה העונה החמה ואפשר לחזור לקרוא ספרים "כבדים". בפרט, אפשר לחזור ליומן הקריאה של "פעולה אנושית".
למי שכבר הספיק לשכוח, בפרקים הקודמים דיברנו על החברה כתופעה הצומחת מפעולות בודדות של פרטים, ועל בעיית החישוב הכלכלי שהם עוסקים בה: הבעיה של הקצאת משאבים אופטימלית לסיפוק סולמות העדיפויות הפרטיים של כולם בצורה מיטבית. מכיוון שמדובר בקשר של רבים לרבים בין מטרות לאמצעים, יש לנו בעיה מרובת מטרות ומרובת משתנים. בפרקים 14 ו-15 אנחנו מדברים על התהליך האיטרטיבי המשמש לפתרון בעיית החישוב הכלכלי. שמו בישראל: השוק.
במהלך קריאת הפרקים האלו, שהם כשמינית מהספר, התחלתי להרגיש שהטיעון אינו מהודק כמו פעם. בקריאה נוספת אולי הטיעון השתפר עם ההבנה, אבל לפחות בניסוח עדיין נשארו לי בעיות. נכון שכבר בפוסט הקודם ראינו שטבע הבעיה (אופטימיזציה לא קמורה) הוא שאין פתרון אחד מושלם, אבל במקום מסוים מיזס טוען שגם אי אפשר לשלב אותו עם פתרונות אחרים – שאין כלכלה מעורבת. את השאלה הזו אנחנו הולכים להכריע באמצעות דיון בתכונות של השוק כפי שעלו בפרקים אלו. קודם לכן, יש תכונה אחת של השוק שהיא יותר בסיסית: מי מניע אותו ולאן. לשאלה זו אקדיש את החלק הראשון של הפוסט. להמשיך לקרוא
במהלך הכתיבה של מאמר או תזה, הרבה דברים נשארים על רצפת חדר העריכה. בין השאר, המנחה שלי דואג לסנן ניסוחים לא מתאימים מסיבות שונות. למשל, כתיבה מדעית צריכה להיות עניינית, אז אין מקום למשחקי מילים שבדרך כלל יש בכתבות עיתונאיות. אז בכלל לא התלוננתי כשהמנחה שלי חתך לי ממאמר את משפט הפתיחה Solar energy is seeing its day in the sun. גם למדתי במשך הזמן שאפשר, בשיטה הסובייטית, להכניס קצת חיוך לכתיבה מדעית – בזהירות רבה. בתזה שאני הולך להגיש בקרוב, למשל, חוזר על עצמו המונח "דרקון ההומוגניות", שכנראה הצלחתי להכניס בטענה שהגרף הרלוונטי דומה לדרקון סיני. וכולם מכירים את שיטת ראשי התיבות שנתפרים במיוחד כדי לאיית מילה מיוחדת (כמו ראשי תיבות רקורסיביים או סתם משהו כמו LiMoNAED כשם לקולט שמש).
עם דבר אחד שנחתך תדיר עוד לא השלמתי, והוא השימוש בגוף ראשון. לכתוב צרופים כמו "אני בדקתי, אני עשיתי, אנחנו ממליצים" – זה כנראה פשוט לא מקובל. אבל אם הייתי רוצה לעשות מה שמקובל, הייתי הולך לעבוד בתעשיית האופנה או המוזיקה. אני נמצא במדע כדי לעשות לא את מה שמקובל, אלא את מה שנכון. אז יצאתי לבדוק מה מקור הנוהג הזה של ביטול העצמי: למה אוסבורן ריינולדס, מהאבות המייסדים של מכניקת הזורמים, השתמש בגוף ראשון בכל המאמרים שלו, אבל לי אסור? להמשיך לקרוא
אתמול חזרתי משלשה ימים במדרשת שדה בוקר. המיקום לבד הוא רמז לשיפור במצב הרוח שלי: המרחבים, נחל צין מאחוריך, השקט, הנחלים המשורטטים בירוק על רקע חום ולבן וצהוב, היעלים שעומדות על המצוק – מה עוד אפשר לבקש? (אולי אפשר לבקש לעשות פה פוסט-דוק. נראה.)
טוב, אפשר לבקש גם שמישהו סוף סוף יזכיר לי שתחום המחקר שלי חם ורלוונטי כתמיד, שיש התקדמות ושאולי גם לעבודה האישית שלי יש חשיבות. ובשביל זה בעצם נסעתי את כל הדרך הארוכה הזו – כנס שדה בוקר ה-17 לייצור חשמל מאנרגיית השמש. לא התאכזבתי. להמשיך לקרוא
הסיפור של ראפא-נוי הוא סיפור עצוב. או אולי מוטב לומר – הסיפורים שלו הם סיפורים עצובים. יש שני סיפורים על ראפא נוי, שסותרים אחד את השני, ושלכל אחד מהם מסקנות שונות בשבילנו. המשותף לשניהם הוא זה: האי ראפא-נוי, הידוע גם בכינויו "אי הפסחא", היה פעם ביתה של תרבות עשירה יחסית, שבנתה פסלים ענקיים שאותם אנו רואים עד היום; היום זהו אי עני שרוב אוכלוסייתו המקורית נעלמה, ובוודאי שגם בנאי הפסלים למיניהם. סיפור אחד, המוכר יותר, נקרא Ecocide, "הריגה אקולוגית"; הסיפור השני, שמוכר דווקא ממקומות אחרים, מאשים את הגעת הארופאים לאי.
לסיפור ההריגה האקולוגית יש חשיבות רבה לדיון האקולוגי שמתנהל היום: בפעם האחרונה שמעתי אותו בהרצאה על פיתוח בר-קיימא בכנס הסטודנטים לאנרגיה סולרית ב-2010. לפי הסיפור הזה, אנשי ראפא-נוי חיו באי מכוסה יער, שממנו הפיקו אוכל, בנו סירות דיג, והשתמשו בו למגוון דרכים אחרות. אבל הם התחילו להשתמש בו יותר מדי, כשהם גם קיימו תחרות ביניהם על מי בונה את הפסל הכי גדול, וכרתו עצים כדי להניע עליהם את הפסלים. ככל שהם כרתו את היער יותר, ככה היה להם פחות, ובכל זאת הם לא הפסיקו עד שלא נשאר כלום, והחברה התדרדרה לרעב, קניבליזם ואומללות – וכך מצאו אותם האירופאים.
כששמעתי את הסיפור באותה הרצאה, קמתי בשלב השאלות וערערתי עליו, מכיוון שכבר ב-2006 קראתי ב-NewScientist שייתכן שהסיפור הזה מבוסס בעיקר על ספקולציה של מלח אירופאי שביקר ליום אחד באי ב-1786. כמובן שבמסגרת ההיא לא יכלנו ליישב את העניין, אבל בזמן האחרון קראתי קצת על העניין, וזכיתי להכיר גם את הסיפור השני.
לפי הסיפור השני, היער אמנם נעלם, חלקו מפעילות אנושית (כריתה ושריפה) וחלקו בשל פלישת עכברושים שאכלו את זרעיו (שחלקם והשפעתם שנויים במחלוקת ביותר), אבל הוא נעלם במתכונת הברזילאית: הוא הוחלף בחקלאות שהחזיקה את התושבים טוב יותר, אפילו שנעשתה על אדמה ענייה – וממילא מספר התושבים שהאי היה צריך לקיים היה נמוך יותר – 4,000 לכל היותר מול 15,000 בסיפור ההרג האקולוגי. גם זמן היישוב של האי מאוחר יותר. הסיבה שהחקלאות החליפה ביעילות את היער היא שהיער, לדברי מדענים מהצד הזה, מראש לא סיפק חלק גדול מהתזונה של תושבי האי, וגם לא ממש היה אפשר לבנות מהעצים סירות לדיג משמעותי, אלא כל הדיג שנעשה היה דיג חופי. גם לגרירת פסלים במשקל כמה טון העצים לא היו מוצלחים כל כך. אז מה קרה לא הפסחא? כרגיל: הגיעו האירופאים והפיצו מחלות, שעבדו חלק מהאוכלוסייה והעבירו אותה למקומות אחרים – כמו באמריקה, כמו באוסטרליה, כמו בחלק מאפריקה.
בין הסיפורים מנסים להכריע ע"י ראיות ארכאולוגיות מהפרהיסטוריה של האי (שנמשכת עד מאוחר בהיסטוריה של העולם, מכיוון שלא היה להם כתב עד אחרי הגעת האירופאים, או לא הרבה לפני). משתמשים במאגרי אשפה שמלמדים מה אנשים אכלו ומה הם שרפו, בשאריות של מדורות, גזעים כרותים עתיקים, כלי אובסידיאן, וכן הלאה.
אני מצאתי שני מאמרי סיכום מהזמן האחרון: אחד של ג'ראד דיאמונד (מחבר "רובים, חיידקים ופלדה") המגן על סיפור ההרג האקולוגי, ואחד מאת ליפו וסקשן (סתם, ליפו והאנט) התומך בסיפור אשמת האירופים. שווה לקרוא את שניהם ולו רק כדי ליהנות מהתהליך המדעי של הגנה על תאוריה ותקיפתה באמצעות שילוב של ראיות והגיון.
אותי אישית שכנע יותר הסיפור של ליפו והאנט. הוא גם יותר מסתדר לי עם תצפיות על האנושות בימינו. אמת, רוסיה הקומוניסטית מוכיחה שחברה יכולה להתמוטט; אבל היא גם מראה את ההתאוששות: מכיוון שההתמוטטות יכולה להגיע רק אם יש משטר ריכוזי שהוא מספיק מנותק ואכזרי כדי להביא אותה, גם ימיו של משטר זה מוגבלים לזמן שהוא עוד יכול לממן את עצמו בעזרת המשאבים ההולכים ומתדלדלים של מדינתו – כל עוד הוא יכול לשלם לשוטרים. אחרי זה הוא מוחלף במשהו אחר. במשטר יותר חופשי, אנשים רואים את המשאבים סביבם ויודעים לשמור עליהם אם הם חשובים (בעיקר בעזרת מנגנון העלייה במחירם) או להחליף אותם אם אפשר. סיפור ההרג האקולוגי מבטא פסימיזם עמוק לגבי האנושות, הסיפור השני פחות פסימי. הסיפור הראשון תומך בצעדים דרקוניים לצמצום הצריכה שלנו, השני לא.
למיטב הבנתי עוד אין הכרעה בין המדענים על מי הרג את אי הפסחא – אבל אם יש ספק, גם אנחנו צריכים לשאול שאלות, ולא לפעול בעוורון לפי סיפור שלא בטוח שיש לו תמיכה.
* * *
אני שוב בדרך למינכן ושוב לא יודע מה יהיה עם הפוסט הבא. מי שרוצה להתעדכן יכול להרשם לעדכונים בדואר או ברסס.
לפני הרבה זמן בגלקסיה רחוקה רחוקה, חיו הרבה אנשים שמדע בדיוני בשבילם היה חלליות שיורות קרני לייזר אחת על השנייה, חייזרים שדומים להפליא לבני אדם ושדות-כוח. אבל מי שבאמת אוהב מדע בדיוני יודע שזה בסך הכל כלי עלילתי: בואו נשנה משהו קטן ונראה מה זה עושה. כך למשל מצאנו מדע בדיוני במקום הכי לא צפוי: הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד, שבכלל עוסק ביחס שבין החברה לממציאים והיזמים שבה. אחד האלמנטים החשובים בעלילה הוא "מתכת רירדן", מתכת שמעולם לא התקיימה. להמשיך לקרוא
אחד הסימנים המובהקים למשבר היצירתיות בהנהגה שלנו הוא שברור שהם חושבים שכסף זה הכל בחיים. טוב, זה לא מפתיע לראות את התפיסה הזו אצל חבורת קולקטיביסטים, אבל בכל זאת זה מציק: אין רופאים? כסף. אי שוויון לנשים? עוד כסף. תאונות דרכים? כנראה חסר כסף. כל בעיה שנותנים להם לפתור (או אפילו שהיינו מעדיפים שיעזבו בשקט) מצומצמת מייד למימד של מי ישלם כמה למי, מתי, ואיך נחביא ממנו את זה שלא ישים לב (אינפלציה היא שיטה פופולרית). והעניין שהכי מציק לי כרגע: בריחת המוחות.
עצם השם שניתן לתופעה בישראל מלמד הרבה. בארצות עכו"מ אתה שומע אנשים מדברים על Brain drain, כלומר ריקון, זליגה, דליפה של מוחות. אצלנו בארץ הם לא סתם זולגים, הם ממש בורחים. ואם כבר, אז היה זה אולי טבעי לשאול ממה הם בורחים בדיוק, ואולי לטפל בכך. אבל אצלנו אין שום דיון בכך; כולם מניחים שהבעיה היא שאין מספיק תקנים או שלא משלמים מספיק. אין מספיק תקנים? אז למה חדר הדוקטורנטים שמול החדר שלי באוניברסיטה כמעט ריק? מילא, אולי לפוסט-דוק ומעלה זה נכון. זה שלא משלמים מספיק אולי נכון, אבל זה לא הסיפור השלם: הרבה מדענים נשארים בישראל או חוזרים אליה למרות זאת. ובכל זאת – המוחות בורחים. להמשיך לקרוא
תפרים 