אופציית השגשוג של ס'ותלאם

tufvoyaging

הרבה לפני שג'ורג' ר.ר. מרטין הרג דמויות על המשקל בסדרת "שיר של אש וקרח", הוא היה סופר מדע בדיוני עם חיבה לשמות שאף אחד לא יודע איך לבטא. אחד מספריו, מסעות טאף, הוא אוסף סיפורים שגיבורם* טאף הצליח להשתלט על ספינת-חלל נטושה שיועדה למלחמה ביולוגית נגד הה'רואונים ולהביא אותה לתיקונים בס'ותלאם. "התיבה", כפי שנקראת הספינה, מצויידת ביכולות הנדסה גנטית מתקדמות. טאף, המכריז על עצמו "מהנדס אקולוגיה", משתמש בה כדי להתערב בבעיות של ס'ותלאם באופן הרסני, על גבול הג'נוסייד.

הבעיות של ס'ותלאם הן מהסוג שכתבתי עליו כמה פעמים בבלוג ובמקומות אחרים (דה-מרקר): מלכודת מאלתוסיאנית. הס'ותלאמיים מתרבים ללא הגבלה, הכוכב שלהם סופי, והטכנולוגיה לא מתפתחת מספיק מהר כדי לאפשר לסות'לאמים למנוע רעב המוני בתוך שנים ספורות. אפילו השם ס'ותלאם הוא אנאגראמה של מאלתוס.

בספר יש רק שני פתרונות אפשריים: לדחות את הקץ עוד קצת ע"י שורה של פתרונות עם תועלת שולית פוחתת; ולהגביל את קצב ההתרבות באופן כפוי, האופציה שנבחרת בסוף אחרי שכמעט ומוצו הפתרונות הטכנולוגיים. למרבה הצער לא נשקלה בכלל אופצייה שלישית: ס'ותלאם משגשגת החיה בשלום עם עצמה ושכניה, הבוחרת באופן חופשי את קצב ההתרבות ומאפשרת לטכנולוגיה להתקדם בהתאם. בפוסט הזה ברצוני להראות שהיא אפשרית, ולהמשיך בכך קו שהתחלתי בדיון על הספר אתמול במועדון הקריאה של האגודה למד"ב ופנטזיה.   להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מזל בר-השגה לכולם

horse_shoe_forge

בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעומק דיון שערכתי לאחרונה ולא היה לי זמן להקדיש לו באותה עת, אבל המשכתי לחשוב על אחת השאלות שעלו בו, ועכשיו התוצאות. השאלה נוסחה כך:

גם בכלכלה החופשית, אליה ראנד שואפת, אדם אחד יוולד במדבר ואחר באזור עשיר במשאבי טבע. אחד יוולד עם מחלה קשה ומגבילה ואחר בריא ועם תורשה מוצלחת. השאלה העיקרית, כמו שראנד טוענת, לאחר שהבנו מי אנחנו ואיפה אנחנו, היא – מה אנו אמורים לעשות? האם אנו אמורים להסתדר עם המזל שקיבלנו, תוך כדי התעלמות מהמזל הטוב יותר או הרע יותר של אחרים.

ברשותכם נעזוב לרגע את מה שראנד טוענת או לא. השאלה כאן היא שאלת המזל: בהנתן שאנשים נולדים עם תנאי פתיחה שונים, האם זה צודק לצפות שיעמדו מול אותה מערכת, ללא עזרה לאלו שנולדו עם תנאים גרועים יותר? כלומר, עם מזל גרוע יותר? השאלה מסובכת במיוחד בגלל שאנחנו יודעים שאולי יש קורלציה כלשהי בין נתוני פתיחה להצלחה, אבל בשום אופן לא יחס של אחד לאחד. הקורלציה הגרועה בין נתוני פתיחה להצלחה בחיים נקראת "מוביליות חברתית גבוהה". ואם נתוני הפתיחה אומרים משהו, מה בכלל הם אומרים? האם תורשה מוצלחת היא סיווג נכון למזל? ומה יגידו על כך סטיבן הוקינג, שהגיע למעמד של פיזיקאי תאורטי מוביל עולמי כשרוב חייו היה מרותק לכסא גלגלים, או שחר בוצר, לשעבר ראש אגודת הסטודנטים של ת"א, כנ"ל? כדי לענות על השאלה, ראשית יש להבין את המושג "מזל". ולכן, זה הולך להיות פוסט עם גרפים. להמשיך לקרוא

פעולה אנושית (11-13): כסף וחישוב כלכלי

money

אחרי שדיברנו לא מעט פרקים על פעולה אנושית באופן כללי, ועל איך מפעולה אנושית צומחת חברה ואיך היא עשויה להראות, עכשיו אנחנו מתחילים להתכנס לבשר של העניין, ולהבין את אחד הדברים החשובים שיש בחברה כזו: כסף, והסיבה שהכסף הוא בסיסי כל כך לחברה אנושית, וששום מאמץ או רעיון עוד לא הצליח לדחוק אותו מהעולם ללא תוצאות הרסניות.

מיזס עושה הפרדה ברורה בין "חישוב טכנולוגי", לבין "חישוב כלכלי". אבל כמי שעסק פה ושם בבעיות אופטימיזציה, אני חושב שאפשר להגיע לנושא של חישוב כלכלי מתוך נושא החישוב הטכנולוגי, או כהרחבה שלו, אם נציג את העניין בזהירות. נתחיל מהדבר הכי פשוט שמיזס מגדיר כחישוב טכנולוגי: הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה נתונה. להמשיך לקרוא

אוכלוסין זה פצצות לגבות

לפסימיזם הזה כבר יש מעמד של סלבריטי: האנושות מתרבה. אנשים צורכים משאבים, ויותר אנשים צורכים יותר משאבים. המשאבים מתכלים, ועם יותר אנשים הם מתכלים מהר יותר. "אם נמשיך ככה," אומרים לנו (תנו לי בבקשה מוזיקה של חושך) – "בקרוב לא יישאר לנו כלום!"

התחזית העגומה הזו צפויה להתקיים בקרוב הרבה יותר זמן משההיתוך הגרעיני צפוי להתקיים בקרוב. ההיתוך הגרעיני יהיה כאן "בעוד 20 שנה" בערך מאז שנות ה-50; פצצת האוכלוסין נמצאת כאן עוד מהמאה ה-19 שבה תומאס מאלתוס טען שהאוכלוסייה גדלה למלא את אמצעי הקיום, ושגודל האוכלוסייה נשמר שווה לאמצעי הקיום ע"י ייסורים ורוע. וכמו ההיתוך הגרעיני, גם פצצת האוכלוסין מסרבת לבוא. להמשיך לקרוא

נותנים לשמש לעלות בשדה בוקר

מגדל השמש ביוליך, גרמניה, מואר ע"י שדה מראות

אתמול חזרתי משלשה ימים במדרשת שדה בוקר. המיקום לבד הוא רמז לשיפור במצב הרוח שלי: המרחבים, נחל צין מאחוריך, השקט, הנחלים המשורטטים בירוק על רקע חום ולבן וצהוב, היעלים שעומדות על המצוק – מה עוד אפשר לבקש? (אולי אפשר לבקש לעשות פה פוסט-דוק. נראה.)

טוב, אפשר לבקש גם שמישהו סוף סוף יזכיר לי שתחום המחקר שלי חם ורלוונטי כתמיד, שיש התקדמות ושאולי גם לעבודה האישית שלי יש חשיבות. ובשביל זה בעצם נסעתי את כל הדרך הארוכה הזו – כנס שדה בוקר ה-17 לייצור חשמל מאנרגיית השמש. לא התאכזבתי. להמשיך לקרוא

מי הרג את ראפא-נוּי?

הסיפור של ראפא-נוי הוא סיפור עצוב. או אולי מוטב לומר – הסיפורים שלו הם סיפורים עצובים. יש שני סיפורים על ראפא נוי, שסותרים אחד את השני, ושלכל אחד מהם מסקנות שונות בשבילנו. המשותף לשניהם הוא זה: האי ראפא-נוי, הידוע גם בכינויו "אי הפסחא", היה פעם ביתה של תרבות עשירה יחסית, שבנתה פסלים ענקיים שאותם אנו רואים עד היום; היום זהו אי עני שרוב אוכלוסייתו המקורית נעלמה, ובוודאי שגם בנאי הפסלים למיניהם. סיפור אחד, המוכר יותר, נקרא Ecocide, "הריגה אקולוגית"; הסיפור השני, שמוכר דווקא ממקומות אחרים, מאשים את הגעת הארופאים לאי.

לסיפור ההריגה האקולוגית יש חשיבות רבה לדיון האקולוגי שמתנהל היום: בפעם האחרונה שמעתי אותו בהרצאה על פיתוח בר-קיימא בכנס הסטודנטים לאנרגיה סולרית ב-2010. לפי הסיפור הזה, אנשי ראפא-נוי חיו באי מכוסה יער, שממנו הפיקו אוכל, בנו סירות דיג, והשתמשו בו למגוון דרכים אחרות. אבל הם התחילו להשתמש בו יותר מדי, כשהם גם קיימו תחרות ביניהם על מי בונה את הפסל הכי גדול, וכרתו עצים כדי להניע עליהם את הפסלים. ככל שהם כרתו את היער יותר, ככה היה להם פחות, ובכל זאת הם לא הפסיקו עד שלא נשאר כלום, והחברה התדרדרה לרעב, קניבליזם ואומללות – וכך מצאו אותם האירופאים.

כששמעתי את הסיפור באותה הרצאה, קמתי בשלב השאלות וערערתי עליו, מכיוון שכבר ב-2006 קראתי ב-NewScientist שייתכן שהסיפור הזה מבוסס בעיקר על ספקולציה של מלח אירופאי שביקר ליום אחד באי ב-1786. כמובן שבמסגרת ההיא לא יכלנו ליישב את העניין, אבל בזמן האחרון קראתי קצת על העניין, וזכיתי להכיר גם את הסיפור השני.

לפי הסיפור השני, היער אמנם נעלם, חלקו מפעילות אנושית (כריתה ושריפה) וחלקו בשל פלישת עכברושים שאכלו את זרעיו (שחלקם והשפעתם שנויים במחלוקת ביותר), אבל הוא נעלם במתכונת הברזילאית: הוא הוחלף בחקלאות שהחזיקה את התושבים טוב יותר, אפילו שנעשתה על אדמה ענייה – וממילא מספר התושבים שהאי היה צריך לקיים היה נמוך יותר – 4,000 לכל היותר מול 15,000 בסיפור ההרג האקולוגי. גם זמן היישוב של האי מאוחר יותר. הסיבה שהחקלאות החליפה ביעילות את היער היא שהיער, לדברי מדענים מהצד הזה,  מראש לא סיפק חלק גדול מהתזונה של תושבי האי, וגם לא ממש היה אפשר לבנות מהעצים סירות לדיג משמעותי, אלא כל הדיג שנעשה היה דיג חופי. גם לגרירת פסלים במשקל כמה טון העצים לא היו מוצלחים כל כך. אז מה קרה לא הפסחא? כרגיל: הגיעו האירופאים והפיצו מחלות, שעבדו חלק מהאוכלוסייה והעבירו אותה למקומות אחרים – כמו באמריקה, כמו באוסטרליה, כמו בחלק מאפריקה.

בין הסיפורים מנסים להכריע ע"י ראיות ארכאולוגיות מהפרהיסטוריה של האי (שנמשכת עד מאוחר בהיסטוריה של העולם, מכיוון שלא היה להם כתב עד אחרי הגעת האירופאים, או לא הרבה לפני). משתמשים במאגרי אשפה שמלמדים מה אנשים אכלו ומה הם שרפו, בשאריות של מדורות, גזעים כרותים עתיקים, כלי אובסידיאן, וכן הלאה.

אני מצאתי שני מאמרי סיכום מהזמן האחרון: אחד של ג'ראד דיאמונד (מחבר "רובים, חיידקים ופלדה") המגן על סיפור ההרג האקולוגי, ואחד מאת ליפו וסקשן (סתם, ליפו והאנט) התומך בסיפור אשמת האירופים. שווה לקרוא את שניהם ולו רק כדי ליהנות מהתהליך המדעי של הגנה על תאוריה ותקיפתה באמצעות שילוב של ראיות והגיון.

אותי אישית שכנע יותר הסיפור של ליפו והאנט. הוא גם יותר מסתדר לי עם תצפיות על האנושות בימינו. אמת, רוסיה הקומוניסטית מוכיחה שחברה יכולה להתמוטט; אבל היא גם מראה את ההתאוששות: מכיוון שההתמוטטות יכולה להגיע רק אם יש משטר ריכוזי שהוא מספיק מנותק ואכזרי כדי להביא אותה, גם ימיו של משטר זה מוגבלים לזמן שהוא עוד יכול לממן את עצמו בעזרת המשאבים ההולכים ומתדלדלים של מדינתו – כל עוד הוא יכול לשלם לשוטרים. אחרי זה הוא מוחלף במשהו אחר. במשטר יותר חופשי, אנשים רואים את המשאבים סביבם ויודעים לשמור עליהם אם הם חשובים (בעיקר בעזרת מנגנון העלייה במחירם) או להחליף אותם אם אפשר. סיפור ההרג האקולוגי מבטא פסימיזם עמוק לגבי האנושות, הסיפור השני פחות פסימי. הסיפור הראשון תומך בצעדים דרקוניים לצמצום הצריכה שלנו, השני לא.

למיטב הבנתי עוד אין הכרעה בין המדענים על מי הרג את אי הפסחא – אבל אם יש ספק, גם אנחנו צריכים לשאול שאלות, ולא לפעול בעוורון לפי סיפור שלא בטוח שיש לו תמיכה.

* * *

אני שוב בדרך למינכן ושוב לא יודע מה יהיה עם הפוסט הבא. מי שרוצה להתעדכן יכול להרשם לעדכונים בדואר או ברסס.

שיכון לדגים צעירים

מה הדבר הבא בפוליטיקה הבינלאומית? העליה של סין ומזרח אסיה מול שקיעת ארה"ב? לא, זה כבר קורה. גל דמוקרטיזציה או רדיקליזציה במזרח התיכון? נו, זה רק עוד טוויסט בסיפורים הרגילים של הנפט והטרור. השלמה מפתיעה של אפריקה עם עצמה? מוצר חדש של אפל? מספיק עם הניחושים, כולם בכיוון הלא נכון. עכברי יבשה שכמותכם, הסתכלו מערבה: הסיפור הבא הוא יישוב האוקיינוסים! להמשיך לקרוא

זה לא צודק!

כל מי שעושה מסלול קרבי בצה"ל לומד במוקדם או במאוחר את המשפט הזה, שדבר קיומו בלבד מסוגל לשחרר מאיתנו קיתונות של כעס, בוז או ייאוש. בטוח ראיתם את זה בתא שרותים צה"לי כלשהו: "מי שמשקיע שוקע, מי שטוב טובע, ומי שחרא צף". התהליך שמאחורי זה ברור: אם המפקדים רואים שאתה בעל יכולת, הם ירצו לנצל את היכולת הזו. אם החניךתורן יראה שיש בך רוח התנדבות הוא תמיד ייקח אותך לשמירות. אם יראו שאתה מתאמץ כדי להגיע להישגים, יהיו כאלו שישמחו להשאיר לך את המאמץ וליהנות מהזוהר שלך בלי להתאמץ. אם יראו שאתה יוזם תמיד ידרשו ממך גם ביצוע מושלם. ואת רובנו בכל אופן, את הטובים והמשקיעים זה מכעיס; אנחנו מרגישים שנעשה עמנו חוסר צדק. והתוצאה, על פני שלש שנים, היא אחת: לומדים להוריד ראש, לחשוב פעמיים אם והיכן כדאי להשקיע, ובדרך כלל פשוט מצטרפים לשאר, מחכים שיגידו לנו מה לעשות ושתגיע החופשה. אחד הדברים המשמחים בשחרור מצה"ל הוא השחרור מחוסר הצדק והמעבר למערכת שבה אותו משפט מקומם לא קיים יותר. אבל עכשיו יש מי שרוצה לשנות זאת.

לפני שנבחן את השינוי, בואו נבין למה המשפט הנ"ל מקומם אותנו, או במלים אחרות: מה זה צדק? כולם יודעים ש"החיים לא צודקים", ואנחנו אומרים את המשפט הזה כל פעם שאנחנו רואים מישהו שאנחנו מעריכים את התנהגותו סובל, או מישהו שאנחנו לא מעריכים את התנהגותו נהנה. במלים אחרות, צדק הוא התאמה בין הציפיה מאדם להתנהגות מסויימת לבין מצבו של אותו אדם. חברה צודקת היא מערכת שמקדמת את המתנהגים לפי הערכים הרצויים ומענישה את אלו שמתנהגים בניגוד לכך.

מה הם הערכים הרצויים? אני מציע את הרשימה הבאה: יצרנות, כשרון, חריצות, יזמות, דמיון ואומץ. למה זה נכון? אני מבקש כאן סליחה מראש מאלו שבעיניהם עצם העובדה שרשימה זו אינה מובנת מאליה היא עלבון לרוח האנושית (אני אתכם) ומסביר: כל אדם רוצה להתקדם בחיים ולשפר את מצבו גם באופן מוחלט וגם ביחס לאחרים; תבכו, תתווכחו, תחשבו שזה לא יפה, אבל לא תוכלו להכחיש שזה המצב. אדם שמממש את הרצון הזה בעזרת הערכים שמניתי עושה זאת בצורה שמקדמת אותו וגם את אלו שסביבו הם נהנים מהיכולות שלו, והוא נהנה מהיכולות שלהם, בתהליך שמגביר את היכולות של כולם. אם אני חרוץ וחכם, ואתה אמיץ, נקים ביחד חברת סטארטאפ (או דוכן מיצים באבן גבירול), מה שלא יכלנו לעשות לבד.

ואם לא? אם לא הערכים האלו? ובכן, הרצון לקידום עצמי לא נעלם אצל מי שלא מחזיק בהם. ולכן, שיטות הקידום העצמי מתחלפות בכל מה שהוא הפוך מהרשימה שהצעתי: אלימות, שחיתות, נפילה למעמסה על אחרים בכוונה, שנוררות ועצלנות. אבל יש בעיה בניגוד לרשימה הקודמת, שממנה כולם נהנו, הרשימה הזו עובדת באופן הפוך, שכן בשיטות אלו אפשר להצליח רק ע"י יניקה מהמוכשרים, מהאמיצים, מהחכמים. ואז נוצרת חברה שבה מי שמשקיע שוקע תחת עולם של הטפילים, מי שטוב טובע בים של ניצול, ומי שחרא הוא כמובן צף, גם אם לא עף.

לא היינו רוצים שזה יקרה, אבל הנה זה קורה: קבוצת יזמים ומשקיעים גדולים וקטנים, שלא בקשו כלום מהמדינה, ועוד שילמו לה כסף טוב על העונג, זרקו הרבה כסף לים. הם עשו זאת מתוך תקווה שאולי ימצאו משאבים, ותוך ידיעת הסיכון שאולי לא. מעשה אמיץ. גם הביאו גאולוגים, מנהלים, אנשי תעשיית הגז וכו', כדי לדעת איפה לחפש ומה ואם מצאו משהו. חכם מצידם. בינתיים, ישבו על החוף מעל 7 מיליון ישראלים, ובכו על כך שמשה רבנו הלך 40 שנה במדבר ולא הביא אותנו למקום עם נפט. עצלנות? חוסר דמיון? פחדנות? אתם תחליטו. עכשיו, חלק מאותם בכיינים עצלנים רוצה להטיל מס נוסף (תקראו לזה "תמלוגים", "דמי זכיון", "הכסף לסנדוויץ' של שלי" או איך שתרצו, זה מס נוסף) על האמיצים והיזמים. הם לוקחים מהם מה שהשיגו בעמל רוחם ומענישים אותם על ערכיהם הטובים.

מי שחושב שהנזק במערכת לא צודקת הוא שולי, שרק יסתכל על הצבא המפסידן והמאובן שלנו. הזכרו בשחיקה שעברתם בצבא ובתקופה הארוכה של ניקוי ראש בחו"ל עד שחזרתם לעצמכם. לא רוצים? הסתכלו על השירות הציבורי. מי שמעניש היום את יצחק תשובה יקבל במקומו את האחים עופר. מי שמעניש את המשקיעים (קטנים וגדולים) יקבל במקומם את המאכערים ואת הפעילים בסניפי המפלגות. עכשיו הוא זמן ההכרעה: אם אתם רוצים לעצור זאת, צאו לכל כיכר ושירו שיר נגד וועדת ששינסקי בצעקה גדולה.