הֵן כָּל מָה שְבִּקְשוּהוּ עָשָׂה
אֶת הַטֹּפֶס מִילֶא כָּנִדְרָשׁ
וְהַקְּנָס שֶׁנִּשְׁלָח – לְטוֹבַת הַמְּדִינָה
יִגָבֶה, וַהֲרֵי הוּא מֻתָּשׁ.
הוּא הִקְרִיב וְיָמְשִיך לְהַקְרִיב גַּם מָחָר,
מֵהַבֹּקֶר עַד אַרְבַּע (מִלְבַד אֲרוּחוֹת),
וְלָכֵן יְשָׁלַח לִתְקוּפַת מַאֲסָר
אֶת אוֹתוֹ הֶחָצוּף שֶׁהֵעִיז פֹּה לִמְחוֹת.
כָּךְ אוֹמֶר הַפָּקִיד מֵעָלֵינוּ,
לַנִבְזוּת הוּא יָשִׂים כָּכָה סוֹף;
וְנִהְיֶה חָפְשִׁיִים בְּאַרְצֵנוּ –
חָפְשִׁיִים אֶת גַּבֵּנוּ לָכוֹף.
השיר הזה, Ein Mann מאת אוייגן רות, מודבק בחזית דלפק הקבלה במחלקת פה, לסת ופנים בבית החולים של מינכן. הרבה זמן אני מתכנן לתרגם אותו, ולבקשת מי שביקש אני סוף-סוף מבצע.
אדם אשר כספו בלי הרף
קופת חולים לקחה ברצף
מגיש מסמך, אישור, חותמת,
לראות השקעתו חוזרתעד התשובה חולף הזמן
אך תחת כסף מזומן
מוסבר: לפי סעיף נסתר
אינו זכאי לשום דבר
אכן, לפי הרכב הסל
טיפול כזה מזמן בוטל
כך שלפי התקנות
אין מה לבוא בטענותכנגד זאת החוק קבע
אם כן או לא היה מודע
גם לקופות השוק קשוח
לכן עולים דמי הביטוח
אותם צריך לפי הלוח
כעת לתת ללא ויכוחמאז בכל דוי או צרבת
יזכור: קופת חולים אוייבת.
האנשים שאתם רואים בתמונה הם לא מחנאים עליזים. הם חולים. המאהל שלהם ממוקם בהרצליה, מול ביתה של שרת הבריאות, יעל גרמן (ממפלגת "יש עתיד", אוף השם הזה מבקש כאפה). הם לא מבקשים תמיכה כספית מהמדינה או הרחבת התקציב לסל התרופות. כל מה שהם רוצים זה שירשו להם לקחת את התרופה שלהם.
איתרע מזלם שהתרופה שמקלה על כאביהם היא קנאביס. מריחואנה, בשפת עכו"מ. סם אסור במדינה שלנו. כדי לקבל אותו לצרכים רפואיים, צריך אישור מיוחד מוועדה מרכזית במשרד הבריאות. עד לא מזמן, העניין התנהל כרגיל. אי אפשר לומר שזה היה נוח לחולים, או שתהליך האישור היה פשוט, אבל היה. מהביקור במאהל השובתים למדתי למשל, שילדים במחלקות אונקולוגיות הורשו לקבל עוגיות מריחואנה. במאהל אפשר לפגוש את מי שהכינה להם את העוגיות.
אבל כשכל העניין נתון לחסדי פקידים, זה רק עניין של זמן עד שלאיזה פקיד ייכנס ג'וק לראש. אצלי במשפחה אומרים, "איינרעדע נישט איז אערדער ווי א קרענק" (וסליחה על היידיש). בעברית – ג'וק בראש זה גרוע ממחלה. אבל לפקידים אין מה לפחד: הג'וק בראש שלהם פוגע בחולים אחרים, לא בהם.
הג'וק הנוכחי הוא של פקיד שהחליט לחתוך בעשרות אחוזים את מספר האישורים הניתנים, כולל לחולים שכבר היה להם אישור, ולסבך את טופס הבקשה כך שיחייב פגיעה בסודיות הרפואית והשפלה אישית לחולים. מהדרישה האחרונה כבר נסוגו בלחץ החולים, אבל צמצום המכסות נשאר.
כדי לנסות להבין את הפקיד אפשר להסתכל במכתב ההנחיה שיצא בנושא, ומופיע בתמונה למטה. קודם כל, הפקיד מבין, וכותב כך, שחולים ייפגעו, ושהוא מונע מהם שיפור רפואי. מריחואנה נמנעת בין השאר מחולי פרקינסון. אז אם אנחנו פוגעים באנשים ממש וביודעין, יש משהו שמצדיק זאת, נכון?
הרמז היחיד לכך שמופיע במכתב הוא המשפט המסכם: "אבקש שתבחנו את התהליך שהתרחש בקליפורניה בעניין זה ושהוביל לשימוש רפואי רחב (מדי)". מה פירוש שימוש רפואי רחב מדי? האם זה עוזר ליותר מדי אנשים? האם זה מונע הכנסות מחברות תרופות אחרות? עלתה בדעתי גם האפשרות שמדובר בשימוש לא ראוי שגורם לפגיעה רפואית, אך כיצד הדבר ייתכן במצב שבו נדרש אישור של רופא מומחה כפי שהיה עד כה בישראל?
אין זאת אלא שגם כשכתב "שימוש רפואי רחב (מדי)", התכוון הפקיד לשימוש הלא רפואי. כלומר, לזליגה של מריחואנה רפואית לשוק הכללי. אז נשאר רק לשאול – כמה זליגה כזו היא יותר מדי? מהו הקריטריון לפיו מחליטים ש-7,000 משתמשים למשל הם "מספיק", ואילו 7,100 הם יותר מדי? האם עבור שלושה צדיקים תוחרב סדום? האם עבור אחד?
ממש כמו שאלוהים לא צריך קריטריון כדי להחריב את סדום, כך גם הפקידות לא צריכה קריטריון כדי לפגוע בחולים. הם רואים עצמם כמי שהופקדו על הציבור ומתייחסים אליו כילדים. אם בעיניהם זליגה של מריחואנה למבוגרים אחראיים היא בעיה חברתית, הם יעצרו אותה בכל מחיר. כי נהוג בחוגי התכנון הריכוזי לומר ש"כשחוטבים עצים עפים שבבים".
השבבים האלו פוגעים בחולים. הם פוגעים במיוחד בילדים שהזכרתי קודם. הם פוגעים במערכת אכיפת החוק שעוסקת במרדף אינסופי אחרי מבוגרים אחראים שמחפשים קצת בידור, ומשאירה את הגליל לטיפולן של מיליציות אזרחיות כדוגמת השומר החדש. הם פוגעים בעולם המדעי, שלא יכול לחקור באופן חופשי את תכונות הקנביס והחומרים הקנבינואידיים. והם עושים זאת ללא פיקוח, עם סמכויות בלתי מוגבלות, ובלי התחשבות במימד האנושי. משרודנות תמיד תהיה משרודנות.
בטווח הארוך הפתרון היחיד הוא להעיף את הפקידים החוצה, וזאת נעשה ע"י כך שניקח מהממשלה סמכויות ונחזיר אותן לעם – כלומר, לכל אחד מאיתנו. ועד אז, למה שלא תקפצו לבקר במאהל המחאה?
דפני היקרה – ואני אומר "יקרה" במלוא מובן המילה, כי אני מעריך אומץ, יזמה ועבודה קשה, ואני חושב שמכל "מנהיגי המחאה", את היחידה שנותרת עם הכוונות הטובות מצד אחד, ועם ההשלכות מצד שני. ובכן, דפני היקרה – מכיוון ששנינו מעריכים יזמה ועבודה קשה, כפי שכתבת הבוקר בטוש, הייתי רוצה לברר איתך לרגע למה בעצם אין לנו שיטה שמעריכה זאת כמונו.
כתבת בטוש: "אנחנו חיים במקום שלא מעודד יזמה, שלא מעריך עבודה קשה … ועוד רגע והמחירים שוב יעלו, ויהיה קשה יותר, והמינוס יגדל, והילדים במדינה יראו עוד פחות את הוריהם שעובדים גם ככה כל היום וכל הלילה, והסטודנטים יצטרכו לקחת עבודה רביעית…" להמשיך לקרוא
אדם הצית את עצמו, ובחוץ ל"ג בעומר. הסוציאליזם חוגג את הסמל החדש שלו, מוחמד בועזיזי הישראלי, שנרמס תחת רגלי הבנקים והמדינה עושת-דברם. הליברלים, כנגדם, הניפו את דגל המלחמה בביטוח הלאומי, שלכאורה הפיל עליו חוב שהתחיל את ההתדרדרות שלו מבעל עסק עצמאי וגאה לנכה נתמך סעד. איזה יופי שמישהו שופך מדי פעם דלק למדורת התעמולה הפוליטית. אבל שני הצדדים טועים ומטעים, גם אם הם צודקים.
הם טועים כי מקרה התאבדות אחד הוא אנקדוטה – אין שום מסקנה מדעית שאפשר להסיק ממקרה בודד. אבל גם הסיפורים שהם מפתחים כדי להסביר את האנקדוטה חסרים לפחות חצי מהסיפור. שני הצדדים מניחים שאדם מתאבד כאשר התנאים נהיים קשים מדי. אבל יש עוד לא מעט אנשים במצבו של סלימן דשלשום, והם בדרך-כלל לא מתאבדים. וזה מפני שיש שני צדדים למשוואה: יש את הקושי, ויש את ערכת הכלים הפסיכולוגית שלך להתמודדות עם הקושי. אדם מתאבד אם הקושי גדול מהיכולת של הכלים שלו להתמודד. להמשיך לקרוא
זה לא מפתיע שפוליטיקאים בוחרים את הדעות שלהם לפי מה שיעזור להם להבחר, אבל הקול הצף צריך לשאול את עצמו: מה בדיוק הבעיה בכך שיאיר לפיד התקבל ללימודי דוקטורט? אמרו לנו שהוא לא סיים תואר ראשון, שבשביל כולנו הוא תנאי קבלה לתואר שני, שלא לומר דוקטורט. ובכן, אז מה?
הקריטריון האמיתי האחד והיחיד לקבלה לדוקטורט הוא בדיוק זה: האם המועמד צפוי לתרום תרומה משמעותית למחקר בתחום שיעסוק בו. הבעיה עם הקריטריון הזה היא שהוא דורש שיפוט אישי של המועמד והיכרות עמו, מה שבדרך-כלל לא אפשרי לגבי מועמד מהשורה. בוודאי שהמנחה שלו מראיין אותו, אבל בראיון כזה אי אפשר ממש להכיר אדם. אז איפה שאין יכולת לשיפוט אישי, היכולת הזו מוחלפת במערכת משרודנית של חוקים ותקנות שמנסים למצוא קרוב לשיפוט אישי. הפוסט הכי פופולרי שלי (בטווח הארוך) דיבר בדיוק על זה. להמשיך לקרוא
כשהבטחתי למ. לכתוב פוסט על נדיה קומנצ'י, לא ידעתי עליה הרבה. רק שני דברים: שכשהיא עלתה על הקורה או המקבילים מקהלת מלאכים נתנה קולה בשיר; ושאת ציון ה-10 המושלם שקיבלה כמה פעמים, כבר כמעט בלתי אפשרי להשיג היום. להמשיך לקרוא
תפרים 