מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

לקראת האירוע שהתנדבתי להנחות בכנס "עולמות" הבא עלינו לטובה, חזרתי אל "לקראת המוסד" מאת אייזק אסימוב. בפעמים הראשונות שקראתי אותו, הספר ריגש אותי במיוחד – בעיקר בשיאו, כשסלדון "העורב" נשאר ללא מימון, ללא אהדת הקהל, ללא משפחתו וללא בריאותו, ומנסה תוך ייאוש גובר להגשים את תוכניתו לבנות את "המוסד" שימשיך את הציוויליזציה אחרי התפרקות האימפריה הגלקטית, ואת "המוסד האחר", משטרת מחשבות שמטרתה לאכוף את התכנון הריכוזי של הפסיכוהיסטוריה, תורת חיזוי העתיד שסלדון פיתח.

בקריאה החוזרת גיליתי שכל זה כבר לא מרגש אותי כל כך. חלק מזה בוודאי נובע מכך שהפעם האחרונה שקראתי את הספר היתה בתיכון. חלק מזה, במיוחד ברגעי השיא, בוודאי קשור להכרה המאוחרת שהארי סלדון, גיבור הספר (וקודמו, "בטרם המוסד"), הוא בעצם עוד אחד מהמניאקים שמרוב דאגה לאנושות לא נרתעים מפגיעה באנשים. אבל משהו בקריאה הציק לי עוד מהתחלה – וזה עצם הקביעה שהאימפריה היא כוח חיובי ביקום ושצריך להלחם בהתפוררותה כדי למנוע התדרדרות לעידן חושך גלקטי. אבל התהליך שאסימוב מציע הוא לא מופרך מעיקרו: כל סדרת המוסד מבוססת על "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית", מאת גיבון. אז התחלתי לשאול את עצמי אם האימפריה הרומית עצמה היתה דבר טוב, במיוחד בהתחשב במה שבא אחריה. להמשיך לקרוא

יוכרז מאדים כאזור סחר חופשי לאלתר!

לכבוד השיגור של Curiosity למאדים, מאט רידלי מהרהר על מה נמצא שם, ובדרך מזכיר את ההתארגנות המוסדית העולמית לקראת פגישה עם חייזרים. מסתבר, למשל, שיש פרוטוקול לעניין מענה למסר חייזרי, ושהוא דורש הסכמה כלל-עולמית רחבה על התשובה. להמשיך לקרוא