אופטימיזם ופסימיזם הם אחת הדרכים שבהם אנשים אינם רציונליים לגמרי. בשני המקרים מדובר בסגנון הסברי – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם כדי לנסות להבין אותו, ולא בהכרח ניתוח רציונלי של מציאות כלשהי. אבל אם שני הצדדים של הרצף האופטימיסטי-פסימיסטי אינם רציונליים, בכל זאת צד אחד מוכיח במחקרים שהוא עדיף, ונותר רק להבין למה.
להמשיך לקרוא
נכון שהעולם היה נחמד יותר אם אנשים היו נותנים יותר מחמאות אחד לשני? תמיד חשבתי שכן, אבל לעתים קרובות היה לי קשה לבצע את מה שאני מאמין בו בתאוריה. וכשניסיתי ללמוד למה, גיליתי משהו מעניין: לפי המחקר הפסיכולוגי, זה ממש לא נכון. מחמאות יכולות לגרום לתוצאות שליליות, והבנת האפקט הלא-אינטואיטיבי הזה – "פרדוקס השבח" – גם יכולה להסביר למה כל כך קשה לחלק אותן.
להמשיך לקרוא
כשאתה פצוע אתה מגלה את החשיבות הרבה של שרירים שאף פעם לא שמת לב אליהם במיוחד. אחרי ניתוח תוספתן בכתה י"א גיליתי שכל שרירי הבטן שלי משתתפים כשאני צוחק, כולל אלו שמתחת לתפרים. כשלאחרונה טיפול אפשר לי לחזור לשרוק, התחלתי להתאמן וגיליתי שחוץ מהשפתיים והלשון שזכרתי מהילדות, גם בסיס הצוואר ובעצם גם החזה חייבים להשתתף במאמץ, וחבל שהזנחתי אותם עד היום.
כמו שנסיון לפעולה פיזית יכול להזכיר שרירים אטרופיים, כך גם בנפש. למשל, נסיון להביא פקיד במוסד ציבורי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שמעבר לתכנות הבסיסי שלו יכול להזכיר לנו עד כמה יצירתיות, אפילו מועטה מאוד, חשובה כמעט לכל עבודה שקיימת היום. אף שלרוב אנחנו לא שמים לב ליצירתיות בהחלטות שלנו, במקום אטרופי כמו מוסד ציבורי קל להרגיש זאת. אני זוכר למשל את הפקידה בביה"ח שיבא שבמהלך דיון ארוך לא הסכימה להוסיף לתיק האישי שלי טלפון סלולרי, כי לא היתה לה במחשב רובריקה של טלפון סלולרי. הפתרון, שאני הצעתי ולא הפקידה, היה לומר לה "תרשמי טלפון בעבודה" ואז להכתיב את מספר הטלפון הסלולרי, החל מהקידומת, ללא שום וויכוח מצידה. להמשיך לקרוא
התחלתי לראות את Love, הסדרה החדשה מנטפליקס. הפרומו היה לא מעודד: נראה כמו עוד חנון שאיכשהו מצליח לזכות במלכת הכתה, במיטב המסורת של סרטי מוטיבציה אמריקאיים חסרי כל ביסוס במציאות. ובכל זאת, מדובר בג'אד אפטאו ובנטפליקס, ולשניהם יש קרדיט רב, אז ראיתי ונהניתי. אבל הבנתי שמערכת היחסים בסדרה היא במבט ראשון אפילו יותר לא מובנת ממה שחשבתי. במבט שני אולי הוא דוגמא שניה לטיפוס של סיפור שהולך ומתפשט בתרבות הפופולרית, ומעניין אותי אם זה נכון ולמה. להמשיך לקרוא
דיבייט הוא אמנות הדיון התחרותי, שאמורה להפוך את הדיון לרציונלי יותר, וכך לחשוף את האמת ולתת לה לצוץ מבעד לדעות הקדומות שלנו והתעמולה של שכנינו. ניתן לצפות שמי שטוב בדיבייט יהיה יחסית נקי מדעות קדומות וחסין לתעמולה. אבל כבר ראיתי דיבייטורים טובים שמפיצים את התעמולה הטפשית והשקופה ביותר, ושמקבלים טיעונים על סמך דעות קדומות כמו כולם. זה מעורר מחשבות כפירה על חשיבות הדיבייט לדיון הציבורי, אבל אז אני לוקח את הכלים של דיון תחרותי ומביט בהם על העניין, ותחת המסקנה הפסימיסטית, אני רואה עולם מורכב יותר. התמונה המורכבת יותר היא גם שימושית יותר. להמשיך לקרוא
ראש פתוח מזמין כאבי ראש: אתה מקשיב להרבה אנשים, והרבה מהם לא יודעים על מה הם מדברים, לא משקיעים בלחשוב על הדברים כמו שצריך או שעוד לא פגשו את פיסת הידע הקריטית שדרושה כדי להפיל את התאוריה השגויה שלהם. אתה, כמי שמשקיע זמן בלחשוב ולשמוע, כנראה שכן פגשת אותה, וזה בדיוק היתרון העיקרי של כאב הראש הזה. יתרון אחר, שהוא לפעמים יותר חשוב, הוא שעם ראש פתוח אתה זוכה לשמוע דעות מנוגדות, ומהניגוד עצמו אתה לומד משהו שלא היית לומד בדרך אחרת.
הדוגמא הכי טריה היא מה שקורה למושג הגבריות בפיד שלי בפייסבוק. באופן בלתי תלוי לחלוטין, חברים עם השקפות מנוגדות לגמרי פנו לנושא הזה לאחרונה. כל אחד חושף תפישה אחרת של גבריות, וההבדלים ביניהן מלמדים אותנו על פסיכולוגיה חיובית, פוליטיקה וכלכלה. להמשיך לקרוא
כמה זמן לא שלפתי מהארון את אחד מאותם ספרים שחורים עם פס אדום דק ואותיות לבנות על צדם. כרטיסי הביקור, דיסק הגיבוי ושטויות אחרות כבר חוסמים את הדרך לספרים האלו על קדמת המדף. אך סופה של תקופת בחירות מכוערת השיבה אותי אל אחד מהם. בארוחה משפחתית לפני שבוע הבחירות אמרתי שלפחות אחרי יום שלישי אולי הפייסבוק יחזור להיות תרבותי, ולהפתעתי הרבה התברר לי שאני בערך היחיד ליד השולחן שהרגיש את מטחי הגועל נפש של קמפיינים שליליים צולבים. בנסיון להבין למה דווקא אני, הושטתי יד אל "הדרך לשעבוד". להמשיך לקרוא
אין כמו יום סגריר שבו כולם נשארים בבית, כדי לדבר על האנשים ברחוב. פעם הייתי מסתכל עליהם כל הזמן, מנסה לנחש מה הם חושבים, במה הם עוסקים, מה אפשר לדעת על האופי שלהם. בינתיים בא הצבא, וקשיי החיים, והמנהג הזה קצת נשכח בין כל הדברים שצריך לדאוג להם. אבל בשנה האחרונה חזרתי אליו. המניע הוא הקריאה החוזרת של הספר "כמעיין המתגבר". מי שעוקב אחרי תפרים יודע שאני אוהב את איין ראנד, אבל הפוסט הזה הוא דווקא על משהו שנתקלתי בו בקריאה החוזרת ולא הסתדר לי: הפנים של אנשים ברחוב, היא טוענת, משקפים את השנאה והפחד שבליבם כלפי ומפני אנשים מצליחים. אני לא מצאתי את זה בתצפיות שלי. אז בפוסט הזה בחרתי כמה תמונות מהארכיון שלי, דרכם אנסה לענות על השאלה – מה באמת רואים על הפנים של אנשים? להמשיך לקרוא
אם יש משהו שאני מתקשה להבין זה מחשבים בלי ססמה. התחלתי לחשוב על זה במעבדה, כשמישהו שאל אותי אם אני יודע מה הססמה של המחשב שלידי. זה קורה כל הזמן, ובמקרה ידעתי, כי הססמה רשומה על פתק מעל המחשב. כך כולם יכולים לגשת למחשב הזה במהלך העבודה במעבדה.
זה טוב שיש במעבדה מחשב אחד נגיש, אבל אותה ציפייה לססמה פתוחה מבוטאת גם כלפי שאר המחשבים במעבדה. ויותר מכך, כלפי מחשבים בעולם בכלל. גם כאלו פרטיים, ואפילו על סמארטפונים יש לא מעט אנשים שלא שמים ססמה. והרי הדברים האלו הן נקודת קצה לכל המידע הכי רגיש שלנו: ססמאות לאתרים, קבצים שהדפסנו מאתר הבנק, סרטים שאנחנו לא אמורים להחזיק בעבודה/בכלל, "המגירה" המטאפורית שכולם כותבים אליה. אז איך אפשר להשאיר דבר כזה פרוץ? להמשיך לקרוא
אחרי שגמרתי עם הקפיטל, הגיע תורו של הספר "פעולה אנושית", מאת לודוויג פון-מיזס. לכאורה, הספר הזה אמור להיות יותר לרוחי. כבר אמרתי על הקפיטל שהרלוונטיות שלו נובעת לא מהניתוח שלו, אלא מהמסקנה הסופית. עד כמה שידוע לי, המסקנה הסופית של "פעולה אנושית" צריכה להיות משהו שאני מסכים לו לגמרי: חירות, ממשלה קטנה ככל האפשר, כלכלה חופשית. הספר הזה הוא ספר יסוד של הכלכלה האוסטרית, שאלו הן המלצותיה העיקריות.
בכל זאת, יש צורך לבדוק את הניתוח כמו שעשינו עם הקפיטל, מפני שגם בניסיון להצדקת החירות אפשר ללכת למחוזות רחוקים מדי. למשל, למרות שלבי עם האנרכיסטים, עוד לא שוכנעתי שאפשר לבטל את הממשלה לגמרי, וחלק מהטיעונים המוסריים למען החירות הם מהסוג שדורש את ביטול הממשלה לגמרי. אני לא בטוח שאני יכול לשים את האצבע לגמרי על איפה נעשית הפניה השגויה, אבל לפעמים אני מבקר באתר של מכון פון-מיזס ויוצא משם עם תחושה של סהרוריות כלשהי. אז הגיע הזמן לתת הזדמנות אמיתית לכלכלה האוסטרית, ובסדרת הפוסטים הבאה אחלוק את רשמי מהספר "פעולה אנושית". להמשיך לקרוא
תפרים 