הוואקום האפור בנשמת הפקידות

grey_vacuumכשאתה פצוע אתה מגלה את החשיבות הרבה של שרירים שאף פעם לא שמת לב אליהם במיוחד. אחרי ניתוח תוספתן בכתה י"א גיליתי שכל שרירי הבטן שלי משתתפים כשאני צוחק, כולל אלו שמתחת לתפרים. כשלאחרונה טיפול אפשר לי לחזור לשרוק, התחלתי להתאמן וגיליתי שחוץ מהשפתיים והלשון שזכרתי מהילדות, גם בסיס הצוואר ובעצם גם החזה חייבים להשתתף במאמץ, וחבל שהזנחתי אותם עד היום.

כמו שנסיון לפעולה פיזית יכול להזכיר שרירים אטרופיים, כך גם בנפש. למשל, נסיון להביא פקיד במוסד ציבורי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שמעבר לתכנות הבסיסי שלו יכול להזכיר לנו עד כמה יצירתיות, אפילו מועטה מאוד, חשובה כמעט לכל עבודה שקיימת היום. אף שלרוב אנחנו לא שמים לב ליצירתיות בהחלטות שלנו, במקום אטרופי כמו מוסד ציבורי קל להרגיש זאת. אני זוכר למשל את הפקידה בביה"ח שיבא שבמהלך דיון ארוך לא הסכימה להוסיף לתיק האישי שלי טלפון סלולרי, כי לא היתה לה במחשב רובריקה של טלפון סלולרי. הפתרון, שאני הצעתי ולא הפקידה, היה לומר לה "תרשמי טלפון בעבודה" ואז להכתיב את מספר הטלפון הסלולרי, החל מהקידומת, ללא שום וויכוח מצידה. להמשיך לקרוא

אבק פיות גברי

geek

התחלתי לראות את Love, הסדרה החדשה מנטפליקס. הפרומו היה לא מעודד: נראה כמו עוד חנון שאיכשהו מצליח לזכות במלכת הכתה, במיטב המסורת של סרטי מוטיבציה אמריקאיים חסרי כל ביסוס במציאות. ובכל זאת, מדובר בג'אד אפטאו ובנטפליקס, ולשניהם יש קרדיט רב, אז ראיתי ונהניתי. אבל הבנתי שמערכת היחסים בסדרה היא במבט ראשון אפילו יותר לא מובנת ממה שחשבתי. במבט שני אולי הוא דוגמא שניה לטיפוס של סיפור שהולך ומתפשט בתרבות הפופולרית, ומעניין אותי אם זה נכון ולמה. להמשיך לקרוא

לשכנע את המשכנעים

podium_cut

דיבייט הוא אמנות הדיון התחרותי, שאמורה להפוך את הדיון לרציונלי יותר, וכך לחשוף את האמת ולתת לה לצוץ מבעד לדעות הקדומות שלנו והתעמולה של שכנינו. ניתן לצפות שמי שטוב בדיבייט יהיה יחסית נקי מדעות קדומות וחסין לתעמולה. אבל כבר ראיתי דיבייטורים טובים שמפיצים את התעמולה הטפשית והשקופה ביותר, ושמקבלים טיעונים על סמך דעות קדומות כמו כולם. זה מעורר מחשבות כפירה על חשיבות הדיבייט לדיון הציבורי, אבל אז אני לוקח את הכלים של דיון תחרותי ומביט בהם על העניין, ותחת המסקנה הפסימיסטית, אני רואה עולם מורכב יותר. התמונה המורכבת יותר היא גם שימושית יותר.  להמשיך לקרוא

גברים ממאדים, גברים מנוגה

ראש פתוח מזמין כאבי ראש: אתה מקשיב להרבה אנשים, והרבה מהם לא יודעים על מה הם מדברים, לא משקיעים בלחשוב על הדברים כמו שצריך או שעוד לא פגשו את פיסת הידע הקריטית שדרושה כדי להפיל את התאוריה השגויה שלהם. אתה, כמי שמשקיע זמן בלחשוב ולשמוע, כנראה שכן פגשת אותה, וזה בדיוק היתרון העיקרי של כאב הראש הזה. יתרון אחר, שהוא לפעמים יותר חשוב, הוא שעם ראש פתוח אתה זוכה לשמוע דעות מנוגדות, ומהניגוד עצמו אתה לומד משהו שלא היית לומד בדרך אחרת.

הדוגמא הכי טריה היא מה שקורה למושג הגבריות בפיד שלי בפייסבוק. באופן בלתי תלוי לחלוטין, חברים עם השקפות מנוגדות לגמרי פנו לנושא הזה לאחרונה. כל אחד חושף תפישה אחרת של גבריות, וההבדלים ביניהן מלמדים אותנו על פסיכולוגיה חיובית, פוליטיקה וכלכלה. להמשיך לקרוא

נרקיס, מלך הדמוקרטיה

daffodils

כמה זמן לא שלפתי מהארון את אחד מאותם ספרים שחורים עם פס אדום דק ואותיות לבנות על צדם. כרטיסי הביקור, דיסק הגיבוי ושטויות אחרות כבר חוסמים את הדרך לספרים האלו על קדמת המדף. אך סופה של תקופת בחירות מכוערת השיבה אותי אל אחד מהם. בארוחה משפחתית לפני שבוע הבחירות אמרתי שלפחות אחרי יום שלישי אולי הפייסבוק יחזור להיות תרבותי, ולהפתעתי הרבה התברר לי שאני בערך היחיד ליד השולחן שהרגיש את מטחי הגועל נפש של קמפיינים שליליים צולבים. בנסיון להבין למה דווקא אני, הושטתי יד אל "הדרך לשעבוד". להמשיך לקרוא

פנים של אנשים ברחוב

zvi_galilאין כמו יום סגריר שבו כולם נשארים בבית, כדי לדבר על האנשים ברחוב. פעם הייתי מסתכל עליהם כל הזמן, מנסה לנחש מה הם חושבים, במה הם עוסקים, מה אפשר לדעת על האופי שלהם. בינתיים בא הצבא, וקשיי החיים, והמנהג הזה קצת נשכח בין כל הדברים שצריך לדאוג להם. אבל בשנה האחרונה חזרתי אליו. המניע הוא הקריאה החוזרת של הספר "כמעיין המתגבר". מי שעוקב אחרי תפרים יודע שאני אוהב את איין ראנד, אבל הפוסט הזה הוא דווקא על משהו שנתקלתי בו בקריאה החוזרת ולא הסתדר לי: הפנים של אנשים ברחוב, היא טוענת, משקפים את השנאה והפחד שבליבם כלפי ומפני אנשים מצליחים. אני לא מצאתי את זה בתצפיות שלי. אז בפוסט הזה בחרתי כמה תמונות מהארכיון שלי, דרכם אנסה לענות על השאלה – מה באמת רואים על הפנים של אנשים? להמשיך לקרוא

המחשב כקומונה

public_computer

אם יש משהו שאני מתקשה להבין זה מחשבים בלי ססמה. התחלתי לחשוב על זה במעבדה, כשמישהו שאל אותי אם אני יודע מה הססמה של המחשב שלידי. זה קורה כל הזמן, ובמקרה ידעתי, כי הססמה רשומה על פתק מעל המחשב. כך כולם יכולים לגשת למחשב הזה במהלך העבודה במעבדה.

זה טוב שיש במעבדה מחשב אחד נגיש, אבל אותה ציפייה לססמה פתוחה מבוטאת גם כלפי שאר המחשבים במעבדה. ויותר מכך, כלפי מחשבים בעולם בכלל. גם כאלו פרטיים, ואפילו על סמארטפונים יש לא מעט אנשים שלא שמים ססמה. והרי הדברים האלו הן נקודת קצה לכל המידע הכי רגיש שלנו: ססמאות לאתרים, קבצים שהדפסנו מאתר הבנק, סרטים שאנחנו לא אמורים להחזיק בעבודה/בכלל, "המגירה" המטאפורית שכולם כותבים אליה. אז איך אפשר להשאיר דבר כזה פרוץ? להמשיך לקרוא

פעולה אנושית (1): האור שמגדיר את החושך

human_action_1

אחרי שגמרתי עם הקפיטל, הגיע תורו של הספר "פעולה אנושית", מאת לודוויג פון-מיזס. לכאורה, הספר הזה אמור להיות יותר לרוחי. כבר אמרתי על הקפיטל שהרלוונטיות שלו נובעת לא מהניתוח שלו, אלא מהמסקנה הסופית. עד כמה שידוע לי, המסקנה הסופית של "פעולה אנושית" צריכה להיות משהו שאני מסכים לו לגמרי: חירות, ממשלה קטנה ככל האפשר, כלכלה חופשית. הספר הזה הוא ספר יסוד של הכלכלה האוסטרית, שאלו הן המלצותיה העיקריות.

בכל זאת, יש צורך לבדוק את הניתוח כמו שעשינו עם הקפיטל, מפני שגם בניסיון להצדקת החירות אפשר ללכת למחוזות רחוקים מדי. למשל, למרות שלבי עם האנרכיסטים, עוד לא שוכנעתי שאפשר לבטל את הממשלה לגמרי, וחלק מהטיעונים המוסריים למען החירות הם מהסוג שדורש את ביטול הממשלה לגמרי. אני לא בטוח שאני יכול לשים את האצבע לגמרי על איפה נעשית הפניה השגויה, אבל לפעמים אני מבקר באתר של מכון פון-מיזס ויוצא משם עם תחושה של סהרוריות כלשהי. אז הגיע הזמן לתת הזדמנות אמיתית לכלכלה האוסטרית, ובסדרת הפוסטים הבאה אחלוק את רשמי מהספר "פעולה אנושית". להמשיך לקרוא

ישראל – ניתוח אופטימי

moon_shot

במשך כל השנה מפגיזים אותי בנקודת המבט הפסימית על ישראל. לישראל יש כידוע הרבה אתגרים להתמודד איתם, והנרטיב שנתפר מכך בארוחות ערב שבת שלי הוא באופן גורף כזה של קריסה, כנראה שבקרוב. למרבה הצער, הסיפור הזה נוטה לנתח את העובדות המוצעות בצורה פסימיסטית, גם כשיש ניתוח אחר, וזה אולי רק מפני שראשי העוסקים במלאכת הניתוח הם פסימיסטים עד לשד עצמותם.

 כבר כתבתי בעבר הרחוק שפסימיסטים הם חצי עיוורים. הצרה עם פסימיזם היא שהוא הופך אותנו לפסיביים, מפני שלא מדובר בהבנה שיש בעיות לפתור (את זה כולם יודעים, בלי קשר לנטיה הפסימיסטית או אופטימיסטית), אלא בהרגשה שיש אלמנטים שהופכים את הבעיות האלו לבלתי פתירות. ועכשיו אני רוצה להציע את העין השניה. כדי שכולנו נרוויח מהתרגיל קצת יותר מחיוך בר-חלוף, אעשה זאת באמצעות אופטימיזם מתודי: ניתוח שיטתי שעוזר למצוא את ההזדמנויות והצדדים הטובים בעולם, בלי לשקר לעצמנו, רק עם העובדות.

את השיטה מציג הפסיכולוג פרופ' מרטין זליגמן (לשעבר ראש האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ומפורצי הדרך של הפסיכולוגיה החיובית) בספריו, ביניהם Authentic Happiness שקראתי לאחרונה, אבל כנראה שיותר בהרחבה בספר Learned Optimism (טרם הספיקותי). אך לפני שנציג את השיטה, נתחיל מהיסודות: איך מזהים פסימיזם? להמשיך לקרוא

הקפיטל (22): אחד בפה ואחד בבנק

אחרי שעסקנו ספר שלם בתנועות ההון, בפרק 22 אנחנו עוברים לעסוק בבעל ההון עצמו. מתחילים משאלה טכנית: מה עושה בעל ההון עם הרווח שלו? התשובה לשאלה הזו פשוטה: חלק הוא צורך בעצמו, וחלק הוא חוזר ומשקיע. אבל איזה חלק? החלוקה בין הצריכה העצמית להשקעה חוזרת נתונה לבחירת בעל ההון, מה שמביא אותנו לעסוק גם בפסיכולוגיה של בעל ההון וגם בתפקידו החברתי.

בראשית, אומר לנו מרקס, בעל ההון כפוי על ידי התחרות "להגדיל את הונו כדי לקיימו בידו". ולכן, "הרי צריכתו שלו-עצמו דומה עליו כגזל  שהוא גוזל את הצבר הונו" [עמ' 487] והוא גוזר על עצמו פרישות כדי שיישאר בידו מספיק הון כדי להשקיעו שוב ולעמוד בתחרות. אבל ככל שעובר הזמן, העניינים מתקלקלים: להמשיך לקרוא