סונטה פוליטית לפסנתר וכינור

לא היה לי זמן לכתוב את הפוסט הזה כשהעסק עוד היה חם, אבל הגיע הזמן. המוחים מול בית הכנסת של היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט, עשו פדיחה רצינית כשהפריעו לתפילתם של חפים מפשע רק כדי לבטא את הזעם שלהם. דעת הקהל נסובה נגדם, אחרי שממילא שורה של צילומים לא מחמיאים (גיליוטינה למשל) הראתה את האלימות השזורה במחאה הזו. המחאה הולכת ומאבדת קהל, בין השאר בגלל השיטות הדוחות האלו.

כבר יצא לי לדבר על הצורך המוזר של מוחים מקצועיים בפרובוקציות מכעיסות. דיברתי גם על המקור לתופעת הפרא הקדוש, שחושב שבגלל שהוא בטוח בצדקתו, מותר לו הכל. אבל מה שלא עשיתי היה לפרט עבור כל אותם זועמים את החלופות, ברובן טובות יותר, שהם שכחו. דומה שהרגשות היחידים שהמחאות של השנים האחרונות מצליחות (ובכלל מנסות) לבטא הם של זעם וזלזול. המוחים יודעים לנגן אך ורק בגיטרה חשמלית, מלאה אנרגיה ודיסטורשן. ולכן מה שיוצא להם זה מוזיקת פּאנק. תכל'ס, אף אחד לא אוהב פאנקיסטים. במקום זה, השאלה שלי היא איך אפשר להביע רגשות אחרים בצורה שתהיה אפקטיבית ולא תרחיק מעל המוחים תומכים אפשריים. מהם כלי הנגינה שאפשר להביא לתזמורת במקום הגיטרה החשמלית?

דניאל שואל: מה ההבדל? זה של טייקון, זה של מחבל!

אני לא יודע אם הספקתם לראות את הפרוייקט להוצאת הספר דניאל שואל: מה ההבדל? זהו אחד מהספרים ששייכים למגזר המעונה ביותר על ידי חוק סטימצקי: שוק ספרי הילדים. מאז שהחוק עבר שמעתי בעיקר מהורים על הסבל שהוא גורם ועל איך הם מצמצמים את קניית ספרי הילדים שלהם. עכשיו יש לזה אישור רשמי: בכתבה בגלובס מצטטים "גורם בכיר בענף" שמספר:

"גם ספרי ילדים שנמצאים תחת הגנת החוק החדש נמכרים הרבה פחות. אין ירידה בכלל המכירות של ספרי ילדים, אלא של ספרים חדשים בז'אנר. הורים היו מוכנים לקחת סיכון ולקנות במסגרת 4 ב-100 ספרי ילדים חדשים, אבל הם לא ישלמו 76 שקל על ספר ילדים חדש. יש נפילה גדולה. לא קונים ספרי ילדים חדשים. ספר שפעם היה מוכר אלפים, היום ימכור עשרות בודדות".

אז עכשיו כמו בעולם ספרי הביכורים למבוגרים, גם בספרי הילדים בא אשר יגורנו: הדרך היחידה להוצאה לאור היא בהוצאה עצמית. ואם לא תתמכו בדניאל (ובידידי דני ומאיה, שכתב ואיירה), הוא לא יצא לאור. וזה חבל, כי הסיפור שמאחוריו נכתב ע"י אדם עם נסיון בתאוריה חינוכית ונועד ללמד הכללה והבדלה. עכשיו, אם אתם שואלים אותי, ברור שצריך ללמד דברים כאלה, אבל אצלנו במדינה אולי כדאי לשים הרבה הרבה דגש על ההכללה, ופחות על ההבדלה. הדיונים האחרונים שקיימתי על חוק "ישראל היום" וחוק וועדת החקירה למקורות המימון של עמותות השמאל (חוק הטריבונל) מראים זאת בחדות של סכין.

תקציר אירועי ההתנגדות החמושה בחוות בנדי

בדרך כלל כשאני רואה פוסט עם הכותרת "מה שלא מספרים לך", אני מגחך בשקט ועובר הלאה. אבל אירועי חוות בנדי היו אמורים להיות משהו שכן סיפרו לנו. הם זכו לסיקור בכל ערוצי החדשות הראשיים בארה"ב, והמשמעות הטמונה בהם חשובה לכל העולם החופשי. לכן החלטתי לכתוב תקציר קטן של הנושא, שיהיה גם לקורא הישראלי מאיפה להתחיל לקרוא למרות התעלמות מוחלטת של העיתונות הנפלאה שלנו.

ב-17 באפריל התחילו נציגי המשרד הפדרלי לניהול קרקע (ה-BLM) לאסוף בקר של חוואי בשם קלייבן באנדי מבאנקרוויל, נוואדה. הבקר רעה לא רק על אדמת החווה של בנדי, אלא גם על אדמה פדרלית. בשנת 1993 הוחלט להגביל את הרעייה על קרקעות פדרליות, כדי להגן על אזור המחיה של הצב המדברי (נשבע לכם). בנדי לא מכיר בסמכות הממשלה הפדרלית לעשות זאת, ולכן הפסיק בשנה זו לשלם היטלי רעיה והתעלם מכל צו בית משפט העניין.

שתי ציפורים בכוס קפה אחת

כידוע, השם של הבלוג הזה משקף את האהדה שלי לחיבור של נושאים שונים בחוט מקשר. אז השבוע עלה על הרדאר שלי בדיוק נושא כזה, שמחבר את הנושא של מזל בר-השגה שהתחלתי בפוסט קודם עם הנושא של רשת ביטחון חברתית בקהילה ליברלית – דבר שרבים מאלו שגדלו לתוך מדינת רווחה אינם מסוגלים לדמיין. החוט המקשר הוא עמותת על"ם, העוסקת בנוער בסיכון ומנסה לגייס כסף לפתוח את "קפה הפוך על הפוך" בתל אביב, מרכז סיוע ואוזן קשבת לנוער. בפוסט זה אנסה להסביר מדוע תמיכה במאמץ הזה היא דוגמה מושלמת לחזון הליברלי של תמיכה חברתית – וזה לא רק בגלל שאין פה כפייה ממשלתית.

די לרדיפת שותי הנס

ביום חמישי בצהריים אכלתי עם קבוצת המחקר בה אני חבר ארוחת צהריים במסעדה מחוץ לאוניברסיטה. לקינוח הזמנתי נס קפה. קיבלתי כוס עם קפה בצד אחד וחלב וסוכר בכלי נפרד. הרגשתי בר מזל: בדרך כלל אני מקבל את הקפה שלי הרבה פחות מחובר. במסעדות אחרות כבר קיבלתי כוס מים חמים עם שקיק אבקה בצד. הגדילו לעשות בעלי העניין עצמם: בסניף של קפה עלית בשבוע שעבר שילמתי על נס קפה, ואז הונחה לפני כוס קרטון, והופניתי אחר כבוד אל המיחם שעמד בצד עם אבקת קפה וסוכר. ונגמר החלב.

פלאשמוב בפארק

בדיון על הרצח בפארק של אדם שירד לבקש קצת שקט מחבורת נערים שיכורים, כבר שמענו את כל התאוריות לגבי מי אשם: המשטרה, מערכת החינוך, הממשלה, הכיבוש. וכל מי שמאשים, גם מציע פתרון לשאלה הנפרדת על מה לעשות: לתקן את הגוף האשם.

מתוך כל המאשימים בולט הפוסט רצח על רקע תכנוני של יואב לרמן (בהערת אגב, יש וויכוח אם קטע דומה ב"הארץ" הוא פלגיאט, לא נכריע בוויכוח הזה כרגע). התאוריה שלו היא שהפארקים המדוברים הם חלק משכונה שמתוכננת גרוע: אין בה עירוב שימושים או מגוון תנאי מגורים, ולכן האוכלוסייה בה הומוגנית מאד והפעילות בשכונה היא באופן גורף רק בשעות של יציאה לעבודה או חזרה ממנה – באוטו, ישירות לחניון. אין פעילות בשכונה, ולכן אין השגחה פסיבית על הרחוב.

אמנם צריך לתקן את הממסד התכנוני כך שלא יתוכננו עוד שכונות רבות כאלה, אבל הפעם בתיקון הגוף האשם אין פתרון למצוקה הקיימת. השכונות הקיימות ישארו כמו שהן: פרברי שינה מתים. אז מה בכל זאת עושים?

כאן אפשר לעשות את התרגיל הנשכח והנידח של חיפוש פתרון מחוץ למערכת הממשלתית. במקום לשאול איזה מנגנון צריך לתקן, אפשר לשאול מה התושבים יכולים לעשות כדי לעזור לעצמם. והתשובה פה היא די פשוטה: אם הבעיה היא בחוסר השגחה פסיבית על הפארק, אפשר לייצר כזו. או ליתר דיוק: כשמישהו יורד להשקיט את השיכורים, הוא צריך פשוט לרדת עם עוד עשרה שכנים.

נכון, צריך לארגן את זה. בשכונות שהמאפיין המרכזי שלהן הוא ניכור, לאף אחד אין עשרה שכנים מן המוכן לגייס. מישהו צריך לתלות הודעה במבואות של הבתים הגובלים בפארק, לכנס את המעוניינים, לאסוף מספרי טלפון, לקבוע כללים, אולי לפתוח דף בפייסבוק. צריך יזם אחד שיארגן את המנגנון. אבל זה הכל בעצם. והפתרון הזה הוא הזול ביותר לכולם, וגם אינו דורש חקיקה. הוא רק דורש השתחררות מהתלות המנטלית באמא מדינה.

חרם הספר העברי

מאז הקיץ האחרון דומה שיותר ויותר אנשים סוף סוף מבינים שברית טמאה של עסקים קרובים-לצלחת וחברי-כנסת (רשעים או טיפשים, אתם תחליטו) עושה עלינו סיבוב ומעלה לנו את המחירים על ידי מכסים, חסמי כניסה למתחרים ורגולציה חונקת מכל סוג ומין. אבל בזמן שהציבור מתחיל להפליא זעמו בחטיפי שוקולד למיניהם, מתכננים כבר זמן-מה לעשות עלינו סיבוב בתחום חשוב בהרבה.

היום מופיעה ב"הארץ" הצעת חוק חדשה של שרת התרבות לימור לבנת. לפי ההצעה, מחירם של ספרים חדשים יקובע לשנה וחצי, ייאסר להציע אותם במבצע, ייקבע חלקו של הסופר בתמלוגים וייאסר על החנויות להעדיף מו"ל מסוים על המדפים. החוק הזה התחיל כניסיון סחיטה של סטימצקי, והיום גם היא לא תומכת בו – אבל הפוליטיקאים טובי הלב שלנו בשלהם.

עוד לא מאוחר מדי להטביע את האלטלנה

בהתחלה הייתי מופתע מביבי: התמיכה שלו בהחלטה למשות את האלטלנה מהמצולות נבעה, לדבריו, מהצורך לכבד את ההחלטה שמנעה מלחמת אחים. ההפתעה שלי היתה בגלל שהמחשבה הראשונה שלי היתה שזה באמת יפה, שנתניהו נותן קרדיט לבן-גוריון על כך שמנע את התחמשותה של מיליציה בדלנית שהיתה סותמת את הגולל על ישראל המודרנית עוד בטרם זו נולדה. כשניסיתי לברר עם עצמי איך קרתה הטרנספורמציה המופלאה, והאם ייעשה פה מעשה-שרון ונתניהו יראה את האור, נזכרתי לפתע באמת המרה: שאנשים מסוגו של נתניהו קונים את הספין של בגין, לפיו ההחלטה שלו לא להגיב על ההטבעה היא זו שמנעה מלחמת אחים.

חכו עם המכונית החשמלית

על לוחיות הרישוי של ניו-המפשייר מופיע הסלוגן Live free or die. המוטו של מדינת ניו-המפשייר נטבע ע"י גנרל שנלחם במלחמת העצמאות האמריקאית, ומבטא יפה את הפילוסופיה המדינית האמריקאית. בישראל, לעומת זאת, עדיף שנמשיך לשים על לוחיות הרישוי שלנו את שם המקום בו אנו עושים טסט: אחרת הרושם פשוט יהיה אירוני מדי. בנובמבר האחרון, החליט משרד התשתיות לקחת לנו את החרות דווקא דרך המכונית.

מכוניות חשמליות הן הבטחה גדולה. קודם כל, הן אולי לא מפחיתות את הפליטות המזהמות, אבל הן ידחקו אותן החוצה מהערים וישפרו בכך את הבריאות שלנו. שנית, הן גם שקטות בהרבה ממכוניות רגילות (למרות שגם זה כבר תחת מתקפה רגולטורית בחו"ל), מה שיתרום עוד לאיכות החיים בערים. למרבה הצער, למשרד התשתיות יש תכניות אחרות בשבילנו.