הנחשול של שבט בן-יהודה

kayak_surfישבנו במעגל על רצפת בית ילדים בקיבוץ גלעד שבו התארחנו למן סדנה משותפת של השכבות הבוגרות (שכב"ג) שנקראת בצופים "סמינר קיץ". התחלנו לבסוף להרים אצבעות, ואז נחתמה ההחלטה שהסתמנה במהלך היום הארוך של דיונים שנגמר אז: שבט הצופים של אבן יהודה ישחרר את חניכיו ויתמקד בפעולות לכיתות ט'-י"ב. במילים אחרות, השכב"ג סגר את השבט. סיפורה של ההחלטה הזו מתחבר לי עם ספר שסיימתי לקרוא כרגע, ושניהם ביחד מפיקים לקחים חשובים ליום השואה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הלם וייראת כבוד

tin can phone

ביום השנה השני לרצח רבין, ירדנו מהאוטובוס עם שלט גדול ומאיר עיניים: "שכב"ג* בן יהודה מתנגד לאופי הפוליטי של העצרת". אחרי פחות מעשר דקות גלגלנו יפה את השלט והצנענו את קיומו. לא שפחדנו שיעשו לנו משהו, בכל זאת עצרת שמאל, אבל התגובות מסביב ניקבו בנו חורים בלי לגעת בנו. אני זוכר את האב שאמר לבנו "עכשיו אני שמח שאתה לא בצופים". כך למדנו לקח חשוב: לכל דבר זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. ויותר מזה: יש דרכים שונות לומר את דעתך, ולא תמיד הדרך הכי "לפנים" היא זו שתשכנע הכי הרבה אנשים.

זה לא היה הלקח האחרון. בתור נער סגנון הוויכוח שלי היה הסגנון הידוע של לנסות להעביר לצד השני כמה הוא טיפש (כן, אני יודע ממי למדתי את זה, אבל זה לא לעכשיו). נגמלתי מכך רק כשבשבועות הראשונים של שנת השירות שלי הצלחתי להעליב אחת מחברותי לקומונה עד עמקי נשמתה, והפעם לא היה לי לאן ללכת כדי לא לראות את זה, והיה לי אכפת מדי. השבוע האחרון סיפק לי הזדמנות נוספת לחשוב על סגנונות הדיון ועל המזל הגדול שלי, שאת הטעויות שלי עשיתי מוקדם. להמשיך לקרוא

למה לצאת לשנת שירות

בהתחלה לא הרגשתי נוח לכתוב את הפוסט הזה: אני פונה למי שיכולה להיות אמא שלי (בבחינת "לא תלמד ביצה את התרנגולת עצה"), בעניינים שאני לא באמת יכול להוכיח עם מחקרים וסטטיסטיקה ואפילו הלוגיקה עמומה במקצת. אני מרשה לעצמי לדבר בגלל שני דברים: אחד, גם אם הניסיון שלי באופן כללי לא גדול כמו של קהל היעד, בדיוק בנושא הזה יש לי ניסיון שלא להרבה יש: עשיתי שנת-שירות. ושני, אני חושב שלנקודת המבט שלי יש סיכוי לעשות טוב למישהי. אז הנה הדעה שלי. טוב – טוב, לא טוב – לא כסף.

ג' – אמרת לי ליד המנגל ביום העצמאות שאת לא מוכנה שהבת שלך תצא לשנת שירות, כי את תצטרכי לתמוך בה במהלך השנה, וכל זה בשביל שהיא תתן למדינה יותר משהיא ממילא תצטרך לתת בצבא ותמורת התעלמות מצד המדינה בהמשך. אני לא הולך להתווכח עם זה אפילו לשניה. גם אם המניע הראשון שלי לצאת לש"ש היה אלטרואיסטי, היום אני כבר לא מאמין בזה. אני לא חושב שאף אחד צריך להקריב את עצמו היום בשביל כולם ללא תמורה, ואני בכלל תומך בצבא מקצועי.

המשוואה היחידה שמעניינת אותנו, נראה לי, היא זו: האם הילדה תקבל מהשנה הזו, מבחינה אישית, משהו שמספיק להצדיק את ההשקעה. הרי משקיעים בה: חוגים, צופים, חסכון לאוניברסיטה, וכו' – והכל כדי לתת לה את הבסיס לחיים מוצלחים ומאושרים. הטענה שלי כאן היא שאת ההחזר הטוב ביותר על ההשקעה אפשר לקבל דווקא בשנת שירות. להמשיך לקרוא

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַמְשִ‏יכָה

ְ

השנה היתה 1999, קצת לפני האפוקליפסה, כשישבתי במקלט ההוא בבית שמש וחיכיתי לנוער שבא לשם לקבל עזרה בשיעורי בית – ולא היו קליינטים באותו היום. אני הייתי בכתה י"ב, ובאתי לראות מה עושים בשנת שירות. איתי היו מישהו מגרעין "תמורה" של הצופים שאיתו באתי, ומישהו מגרעין של המחנות העולים. בגלל שלא היו קליינטים, התפתחה במקום זה שיחה, שאני זוכר עד היום.

ההוא מהמחנות העולים (שמעתה נקרא לו המחנאי) העיר ביהירות אפיינית (לבן 18? לחניך התנועות הכחולות? כל התשובות נכונות?) שבעיניו הצופים היא תנועה ללא מטרה שיכולה להסגר בשקט. לו, כמחנאי, הצורה של חייו הבוגרים ברורה: קודם כל "הגשמה", חיים בקיבוץ, קבוצה או קומונה אחרת; בטווח הרחוק – מהפיכה סוציאליסטית. וחניך צופים? אחרי שהוא גמר כתה י"ב, ואין לו יותר סנדות וחבלים לשחק איתם, מה מזה נשאר לו כבוגר?

אני לא מאשים את המחנאי בכך שהוא חשב שכלום. הרי תכנית ברורה ופשוטה כמו שהתנועה שלו נתנה לו – אותה אין למצוא בצופים. אבל כשאני חושב על הבחירות שאני עושה בחיי הבוגרים די ברור לי שהרבה ממה שלמדתי בצופים נשאר איתי עד היום.

אם אתה שואל צופה מה הערכים שלו, הרשימה שלו לא מוגבלת לשני פריטים – הגשמה ומהפיכה. המינימום הוא עשר – "מידות הצופה" – ולצופה יש מידות די מגוונות. הוא חסכן, הוא נאמן לעמו, מדינתו ושפתו, הוא אוהב את החי והצומח, הוא לא נופל ברוחו, וכן הלאה. אם מחפשים משהו משותף לכל המידות האלו, מגלים שכולן כאחת נוגעות לצופה עצמו וליחסיו עם הסביבה הקרובה; אין בהן שום יחס לפוליטיקה או לכלכלה במישור הלאומי (למעט דרישה לפטריוטיות, אבל בלי הגדרה חזקה במיוחד).

הגישה הצופית היא שאם כל אחד ישפר את עצמו ואת איך שהוא מתנהג לאחרים, הסכום הכולל יהיה חברה טובה יותר – וככל שיש יותר אנשים בתכנית כן ייטב, אבל לא חייבים את כולם. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה דברו אמת" – תהיה לנו חברה אמינה יותר. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה חבר מועיל בחברה, אוהב עבודה ועוזר לזולת" (3 באחד) אז יהיו לנו פחות זולתנו הדורשים עזרה. וכן הלאה: הגישה הצופית היא לשפר את העולם חניך אחרי חניך, ולא להחריב ולבנות מחדש. הגישה של להחריב ולבנות מחדש, עד היום, השיגה רק את החורבן, לא כל כך את הבנייה.

הגישה הזו גם קשה יותר לבוגר, כי חייבים לבחור בה כל הזמן. מי שעבר לגור בקומונה כבר לא צריך לעשות שום בחירה לגבי ההגשמה שלו – רק להמשיך במסלול. עזרה לזולת, חסכנות, אדיבות וכיו"ב – את זה צריך לתרגל כל יום מחדש. ומצד שני – מי שמְתָרגל מִתְרָגל: אחרי שנים של בניית מבנים מרשימים בגובה 6 מ' ושלוש קומות מסנדות וחבלים, אתה אוהב עבודה אם תרצה ואם לא, ואתה עובד בצוות כאילו נולדת לכך. ואולי לכן מסתובבים בינינו דווקא די הרבה אנשים טובים.

אז למה אני אומר את כל זה? כי אולי במקום לשלוח את הילדים לשמוע ולדבר עד בלי קץ על מהפיכות וקיבוצים ושיטות שנכשלו, כדאי לשלוח אותם לתנועה היחידה שבאמת עושה בחניכיה שינוי בר-קיימא: הצופים.

* * *

אני קופץ למינכן לזמן-מה ולא יודע כמה אוכל לכתוב. מי שרוצה להתעדכן בנוגע לפוסט הבא, יש כפתור RSS כתום למעלה, או עדכונים בדואר שנרשמים אליהם בצד שמאל של העמוד.