אל תתנו להם חוקים

יש עסק אחד שאני אוהב במיוחד ומבקר בו אחת לחודש. הוא הזול ביותר באזור במה שהוא עושה, נותן את השירות שאני רוצה, ובארבע השנים שאני מכיר אותו לא העלה אפילו פעם אחת את המחיר הזול ממילא שלו. החנות ברחוב ראשי אך בבעלותו, אין לו צורך להתמודד עם שכר-דירה עולה, והוא מעדיף לקוחות פשוטים ועבודה נעימה על לקוחות עשירים ושירות מפונפן. המתחרים שלו מעולם לא אהבו אותו – הם לוקחים עשרות אחוזים יותר על אותו שירות.

אז מה עושים? כלקוחות היינו רוצים לראות אותם מורידים מחירים, או מספקים שרות שמצדיק את המחירים שלהם. אבל כמי שחיים בישראל, אתם הקוראים בוודאי מדמיינים מה הם עשו: הלכו לממשלה. כלומר, כמה בעלי עסקים קטנים מהעיר לא יכולים סתם ללכת לממשלה בשביל שתרביץ למתחרה. רק ההסתדרות והתאחדויות התעשיינים/חקלאים/פרוטקציונרים אחרים מאורגנים מספיק בשביל זה. לכנופיות עוסקים זעירים יש שיטות אחרות. 

אהבה חייבת במס

[לבקשת הקהל, מאמר תגובה ששלחתי לטוש ולא התפרסם]

העשירים הם לא כמוני וכמוכם, הם תחמנים בני תחמנים, יש להם אינסוף דרכים לרמות אותנו ולגנוב את כספנו. הנה, זה-עתה חשף דה-מרקר את הדרך הבלעדית לשימור מעמדם והגדלת הפערים: העשירים, הוא מגלה, מתחתנים ביניהם. איך זה משמר את מעמדם? ומה נשתנה מתמול שלשום שהפך את הכלי הזה לחשוב פתאום? ולמה בכלל אכפת לנו עם מי עשירים מתחתנים? התשובות לכל השאלות האלו הן פשוטות מאוד והן בהחלט חושפות שימוש בכלים לא הוגנים, אבל לא מצד "העשירים", אותם שדים משחת.

חוק הסופרים – סקר ספרות

אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.

הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו.

פעולה אנושית (14-15): הדינמיקה של השוק והמשק

אתמול היה לי את החלום הזה שמשהו מצפצף ואני לא מצליח לכבות אותו למרות שאני מנתק את כל המכשירים במעבדה מהחשמל. כשהתעוררתי גיליתי שזה השעון המעורר, ששעה אני מתעלם ממנו. החלום הזה חוזר כל חורף, מה שאומר שבאופן רשמי נגמרה העונה החמה ואפשר לחזור לקרוא ספרים "כבדים". בפרט, אפשר לחזור ליומן הקריאה של "פעולה אנושית".

למי שכבר הספיק לשכוח, בפרקים הקודמים דיברנו על החברה כתופעה הצומחת מפעולות בודדות של פרטים, ועל בעיית החישוב הכלכלי שהם עוסקים בה: הבעיה של הקצאת משאבים אופטימלית לסיפוק סולמות העדיפויות הפרטיים של כולם בצורה מיטבית. מכיוון שמדובר בקשר של רבים לרבים בין מטרות לאמצעים, יש לנו בעיה מרובת מטרות ומרובת משתנים. בפרקים 14 ו-15 אנחנו מדברים על התהליך האיטרטיבי המשמש לפתרון בעיית החישוב הכלכלי. שמו בישראל: השוק.

במהלך קריאת הפרקים האלו, שהם כשמינית מהספר, התחלתי להרגיש שהטיעון אינו מהודק כמו פעם. בקריאה נוספת אולי הטיעון השתפר עם ההבנה, אבל לפחות בניסוח עדיין נשארו לי בעיות. נכון שכבר בפוסט הקודם ראינו שטבע הבעיה (אופטימיזציה לא קמורה) הוא שאין פתרון אחד מושלם, אבל במקום מסוים מיזס טוען שגם אי אפשר לשלב אותו עם פתרונות אחרים – שאין כלכלה מעורבת. את השאלה הזו אנחנו הולכים להכריע באמצעות דיון בתכונות של השוק כפי שעלו בפרקים אלו. קודם לכן, יש תכונה אחת של השוק שהיא יותר בסיסית: מי מניע אותו ולאן. לשאלה זו אקדיש את החלק הראשון של הפוסט.

אל-על והניסיון ההונגרי

בפברואר 2012 נפל דבר בהונגריה: חברת התעופה הלאומית מאלֶב פשטה רגל. את האירוע הזה אני זוכר היום בעיקר מפני שעובדי אל-על, במאבקם הנואש על קיר הפייסבוק של שר התחבורה ישראל כץ, מעלים את המקרה הזה חזור ושנה כדוגמה לקטסטרופה הנוראית שתיפול עלינו בעקבות הסכם השמים הפתוחים ישראל-אירופה, שנדחה לפני הבחירות ויידון שוב בשבוע הבא.

כמובן, ככל מאבק בין וועד עובדים מבוצר מגובה בהנהלה שדי אוהבת את ההגבלות על התחרות עמה, יש לא מעט פופוליזם באוויר במהלך הדיון. אבל אני הולך להתעלם כאן מכל זה, ואפילו מהחוצפה של עובדים שמעזים לדרוש לעצמם את זכות הדיבור ואת הקשבתנו, בעוד שעלינו הם מפעילים את כוח השאלטר ומבהירים שצידנו בדיון לא יישמע בשום אופן. אני הולך לשאול רק שאלה אחת: האם קריסתה של מאלב הייתה קטסטרופה? למצב שוק התעופה יש השפעה על כמות היעדים, המחירים אליהם ומהם, כמות הנוסעים והתיירות. נראה מה קרה לכל אחד מהם.

יזמה ועבודה קשה – מכתב לדפני

דפני היקרה – ואני אומר "יקרה" במלוא מובן המילה, כי אני מעריך אומץ, יזמה ועבודה קשה, ואני חושב שמכל "מנהיגי המחאה", את היחידה שנותרת עם הכוונות הטובות מצד אחד, ועם ההשלכות מצד שני. ובכן, דפני היקרה – מכיוון ששנינו מעריכים יזמה ועבודה קשה, כפי שכתבת הבוקר בטוש, הייתי רוצה לברר איתך לרגע למה בעצם אין לנו שיטה שמעריכה זאת כמונו.

כתבת בטוש: "אנחנו חיים במקום שלא מעודד יזמה, שלא מעריך עבודה קשה … ועוד רגע והמחירים שוב יעלו, ויהיה קשה יותר, והמינוס יגדל, והילדים במדינה יראו עוד פחות את הוריהם שעובדים גם ככה כל היום וכל הלילה, והסטודנטים יצטרכו לקחת עבודה רביעית…"

דרגת החופש החסרה

מתישהו הקיץ נכחתי בהרצאה על המשבר הכלכלי העולמי, שניתנה למועדון הדיבייט של אוניברסיטת ת"א ע"י מי שבעבר הדריך את המועדון, גיא יריב. גיא הוא דיבייטור מוכשר וידוע במיוחד בידענותו, ואכן ההרצאה היתה מלאה פרטים ועובדות, וגם הניתוח היה מעניין, אף שלמרבה הצער נראה שרובו הורם מהבלוג של פול קרוגמן. בנוסף, ההרצאה הכילה תובנה אחת מעניינת, והנחת יסוד אחת שלדעתי היא מוטעית.

התובנה המעניינת היא ששוק במשבר חייב לעבור התאמה קשה למצב החדש, ושכל מה שקורה קשור ליכולת לבצע את ההתאמה הזו. שוק במשבר, שאינו תחרותי ולא יכול לייצר מה שהעולם קונה צריך לעבור תהליך: משכורות צריכות לרדת, מודלים עסקיים צריכים להשתנות, שווקי יעד צריכים להשתנות, וכן הלאה. התאמה זו, לדברי המרצה, יכולה לקרות בשתי דרכים. אחת היא אבדן ערך המטבע המקומי, מה שיגדיל את הביקוש לייצור מקומי ויקטין את יכולת הקנייה המקומית, כלומר מעשית ישחק את המשכורות של כולם בלי שאף אחד יצטרך לקבל את ההחלטות הקשות. הדרך השניה היא שכל עסק ואדם בגזרתו יקבלו את ההחלטות הדרושות, יורידו משכורות, ישנו את ניהול העסק וכו'.

הקטנים של שבוע הספר

(איזה קטע, יואב לרמן צילם, מצאתי במקרה)

את הביקור השנתי באירוע שבוע הספר בתל אביב ליוו רגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהב ספרים ומתקשה להתאפק מלקנות כשאני בחנות ספרים, אפילו כשרשימת הקריאה שלי מפוצצת. מצד שני, כל פעם שהרמתי את הראש לשלט עם שם ההוצאה, הרגשתי שהאויב שלי צופה בי. כמעט כל ההוצאות שראיתי מעורבות איכשהו בחוק לקרטליזציה של שוק הספרים, ועם התמיכה של ראש הממשלה (שקורא לעצמו ליברל, משום מה) נדמה שבקרוב אאלץ לעמוד בהבטחתי להפסיק לקנות ספרים עבריים. אבל בכל זאת השתלם לי לבוא, כי מתברר שלא הכל רע.

בין ההוצאות הגדולות יש גם דוכנים קטנים שמחזירים את התקווה. יזמים קטנים שבאו בעצמם למכור את המוצר שלהם, לא ע"י מלאך ולא על-ידי שליח. זה קצת מביך, האמת: אני אינטרוורט, ואני מעדיף לעבור ולהסתכל בשקט על הספרים ולבחור מה שנראה לי. היזמים הקטנים להוטים למכור, והם פותחים איתך בשיחה, יוצרים קשר, רוצים לספר לך ולהראות לך, וגם מקפידים להזכיר שיש להם אתר ויש להם דף פייסבוק ואחרי שתשתמש במוצר הם ישמחו לשמוע מה דעתך.

חרם הספר העברי

מאז הקיץ האחרון דומה שיותר ויותר אנשים סוף סוף מבינים שברית טמאה של עסקים קרובים-לצלחת וחברי-כנסת (רשעים או טיפשים, אתם תחליטו) עושה עלינו סיבוב ומעלה לנו את המחירים על ידי מכסים, חסמי כניסה למתחרים ורגולציה חונקת מכל סוג ומין. אבל בזמן שהציבור מתחיל להפליא זעמו בחטיפי שוקולד למיניהם, מתכננים כבר זמן-מה לעשות עלינו סיבוב בתחום חשוב בהרבה.

היום מופיעה ב"הארץ" הצעת חוק חדשה של שרת התרבות לימור לבנת. לפי ההצעה, מחירם של ספרים חדשים יקובע לשנה וחצי, ייאסר להציע אותם במבצע, ייקבע חלקו של הסופר בתמלוגים וייאסר על החנויות להעדיף מו"ל מסוים על המדפים. החוק הזה התחיל כניסיון סחיטה של סטימצקי, והיום גם היא לא תומכת בו – אבל הפוליטיקאים טובי הלב שלנו בשלהם.