ווייצמן ידע, טבנקין ידע, משה שרת ידע

האירוע לזכר מעפילי קלאדובו-שאבאץ שחזרתי ממנו זה עתה היה מושקע ומרגש. שמענו את הסיפור (שוב, לבוגרים מבינינו, ולראשונה, לדור הנינים), הקשבנו לרב ישראל לאו, שגרירי אוסטריה וסרביה, מזכיר הממשלה צבי האוזר ואחרים, ונחשפנו לתכנית ההנצחה של המועצה לשימור מבנים, שרוצה לשקם מבנה במחנה עתלית להנצחת מעפילים שלא הגיעו ארצה. נוסף על מעפילי הסטרומה והפטריה שזכורות לנו מהבגרות בהיסטוריה, גם מעפילי קלאדובו שאבאץ לא הגיעו.

הקוץ באליה היה נאומה של דליה עופר, שכתבה ספר על הפרשה. כשעלתה לנאום נשאלה ע"י המנחה מדוע הפרשה לא נכנסה לתודעה כמו הסטרומה והפטריה. במקום לענות בשני משפטים ולהמשיך הלאה לסיבות שלה לחקור את הפרשה, עופר מרחה על פני נאום שלם (שהתארך יותר מהזמן שהוקצה לה) על כך שעומס הפרשות הקשורות לשואה לא מאפשר לנו לזכור את כולן, ושקלאדובו-שאבאץ לא שונה בהרבה מאחרות. כמובן, זה חוסר טאקט עצום להתמקד במסר הזה בערב לזכרם. אבל אני הולך להתעלם מכך, ובשם אותה אובייקטיביות אקדמית מזוייפת אני רוצה לענות פשוט: קלאדובו-שאבאץ כן חשובה, וכדאי להבין למה לא זוכרים אותה. והסיבה היא זו ולא אחרת: האניה דאריין. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת