האם הייתם מצביעים לפוטין אם הייתם רוסים בשנת 2000? למה לא בעצם? הכלכלה הרוסית היתה בשפל ופוטין הבטיח להרים אותה – וגם קיים. בגרף שבראש הפוסט הזה ניתן לראות את התמ"ג לנפש ברוסיה (הגרף קצת אחר מתוקן לכוח קניה אבל לא באופן איכותי). אבל אפשר לראות בגרף הזה עוד שני דברים שצריכים לעניין אותנו עכשיו, במיוחד כאשר הדיון הציבורי נסב השבוע על מה הסכנה האמיתית להייטק מרפורמת הכפפת בג"צ לממשלה. בואו נבחן לעומק.
להמשיך לקרוא
הבניין בתמונה הוא מועדון החתירה מרכז דניאל, בשפך הירקון. אני חותר בקבוצת הקיאקים שלו. כלומר, כבר זמן מה שאני לא חותר. רוב הזמן הזה, הקורונה היתה התרוץ. אבל עכשיו זה כבר לא זה. בשדות ים חותרים, בהרצליה חותרים, ביפו חותרים, בחוף הילטון חותרים. קבוצת הקיאקים היחידה שנשארה יבשה היא הקבוצה שלנו. ההבדל: מכל המועדונים, מרכז דניאל הוא היחיד ששייך לעיריה. כל מי שלמד אזרחות בישראל צריך להיות מופתע.
להמשיך לקרוא
סתיו שפיר שמה עצמה מגינת מעמד הביניים בדיון מתוקשר עם נחמיה שטרסלר על חוק השכירות. "אנחנו המורים שמלמדים את הילדים שלכם בבית הספר. המלצרים שמגישים לכם את המנות במסעדה … לא יקרה כלום, ממש שום אסון, אם החוק יגן גם עלינו", היא כותבת. ובכן, גם אני מעמד הביניים. דוקטורנט להנדסה שחי ממלגה שעומדת להגמר ומהדרכת חוג דיבייט תיכונים שגם עומד להגמר. כבן מעמד הביניים, סתיו שפיר ממש לא מייצגת את טובתי, וכמדריך דיבייט אני מרגיש שחובתי להסביר למה ואיפה חה"כ שפיר טועה ומטעה. להמשיך לקרוא
יש עסק אחד שאני אוהב במיוחד ומבקר בו אחת לחודש. הוא הזול ביותר באזור במה שהוא עושה, נותן את השירות שאני רוצה, ובארבע השנים שאני מכיר אותו לא העלה אפילו פעם אחת את המחיר הזול ממילא שלו. החנות ברחוב ראשי אך בבעלותו, אין לו צורך להתמודד עם שכר-דירה עולה, והוא מעדיף לקוחות פשוטים ועבודה נעימה על לקוחות עשירים ושירות מפונפן. המתחרים שלו מעולם לא אהבו אותו – הם לוקחים עשרות אחוזים יותר על אותו שירות.
אז מה עושים? כלקוחות היינו רוצים לראות אותם מורידים מחירים, או מספקים שרות שמצדיק את המחירים שלהם. אבל כמי שחיים בישראל, אתם הקוראים בוודאי מדמיינים מה הם עשו: הלכו לממשלה. כלומר, כמה בעלי עסקים קטנים מהעיר לא יכולים סתם ללכת לממשלה בשביל שתרביץ למתחרה. רק ההסתדרות והתאחדויות התעשיינים/חקלאים/פרוטקציונרים אחרים מאורגנים מספיק בשביל זה. לכנופיות עוסקים זעירים יש שיטות אחרות. להמשיך לקרוא
בתמונה למעלה מופיעים שני נרות נשמה. האחד ישראלי, השני אירופאי. הישראלי הוא צנוע: פחית ובתוכה נר. האירופאי מהודר יותר: קופסה חצי-שקופה עם מעין כיסוי חלקי בראשה, מוזהב ומעוטר. אבל ההבדל ביניהם הוא לא רק חיצוני, אלא גם פונקציונלי. הנר הישראלי חשוף לרוח, וסובל בחורף האירופאי או גם במזג האוויר הישראלי. הגרסה האירופאית מוגנת מרוח באמצעות המכסה המעוטר. לכאורה נראה שהנרות הישראליים נחותים, אבל למעשה הם מדגימים שתי צורות שונות לפתור בעיה הנדסית, ומראים לנו למה המדע הישראלי הוא חזק כל כך בעולם, למרות אמצעינו המועטים. להמשיך לקרוא
[לבקשת הקהל, מאמר תגובה ששלחתי לטוש ולא התפרסם]
העשירים הם לא כמוני וכמוכם, הם תחמנים בני תחמנים, יש להם אינסוף דרכים לרמות אותנו ולגנוב את כספנו. הנה, זה-עתה חשף דה-מרקר את הדרך הבלעדית לשימור מעמדם והגדלת הפערים: העשירים, הוא מגלה, מתחתנים ביניהם. איך זה משמר את מעמדם? ומה נשתנה מתמול שלשום שהפך את הכלי הזה לחשוב פתאום? ולמה בכלל אכפת לנו עם מי עשירים מתחתנים? התשובות לכל השאלות האלו הן פשוטות מאוד והן בהחלט חושפות שימוש בכלים לא הוגנים, אבל לא מצד "העשירים", אותם שדים משחת. להמשיך לקרוא
אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.
הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו. להמשיך לקרוא
בפרק 16 אנחנו חוזרים לניתוח הזהיר שהיה לנו בהתחלה. אם בפרק הקודם התחלתי להרגיש שהניתוח לא מהודק כבעבר ושהניסוחים לא מספיק זהירים, ואת הניתוח של הפרקים על החישוב הכלכלי יכולתי ללוות בביקורת, עכשיו מיזס מקדיש כמעט פרק שלם לתופעה שהיא חביבת מתנגדי השוק החופשי, מונופולים. אף שהוא מיטיב להסביר שהתופעה אינה נוראה כמו שחושבים, הוא גם מצליח להראות את המקומות בהן נוצרת בעיה אמיתית. איך ואם בכלל יש לפתור את הבעיה – את זה אנחנו שומרים לאחר כך. להמשיך לקרוא
אתמול היה לי את החלום הזה שמשהו מצפצף ואני לא מצליח לכבות אותו למרות שאני מנתק את כל המכשירים במעבדה מהחשמל. כשהתעוררתי גיליתי שזה השעון המעורר, ששעה אני מתעלם ממנו. החלום הזה חוזר כל חורף, מה שאומר שבאופן רשמי נגמרה העונה החמה ואפשר לחזור לקרוא ספרים "כבדים". בפרט, אפשר לחזור ליומן הקריאה של "פעולה אנושית".
למי שכבר הספיק לשכוח, בפרקים הקודמים דיברנו על החברה כתופעה הצומחת מפעולות בודדות של פרטים, ועל בעיית החישוב הכלכלי שהם עוסקים בה: הבעיה של הקצאת משאבים אופטימלית לסיפוק סולמות העדיפויות הפרטיים של כולם בצורה מיטבית. מכיוון שמדובר בקשר של רבים לרבים בין מטרות לאמצעים, יש לנו בעיה מרובת מטרות ומרובת משתנים. בפרקים 14 ו-15 אנחנו מדברים על התהליך האיטרטיבי המשמש לפתרון בעיית החישוב הכלכלי. שמו בישראל: השוק.
במהלך קריאת הפרקים האלו, שהם כשמינית מהספר, התחלתי להרגיש שהטיעון אינו מהודק כמו פעם. בקריאה נוספת אולי הטיעון השתפר עם ההבנה, אבל לפחות בניסוח עדיין נשארו לי בעיות. נכון שכבר בפוסט הקודם ראינו שטבע הבעיה (אופטימיזציה לא קמורה) הוא שאין פתרון אחד מושלם, אבל במקום מסוים מיזס טוען שגם אי אפשר לשלב אותו עם פתרונות אחרים – שאין כלכלה מעורבת. את השאלה הזו אנחנו הולכים להכריע באמצעות דיון בתכונות של השוק כפי שעלו בפרקים אלו. קודם לכן, יש תכונה אחת של השוק שהיא יותר בסיסית: מי מניע אותו ולאן. לשאלה זו אקדיש את החלק הראשון של הפוסט. להמשיך לקרוא
היה בארץ מס ירושה פעם, והוא בוטל כשהתגלה שעלות אכיפתו גבוהה יותר מכמה שהוא מכניס (כמובן, בארץ לא מבטלים מסים משיקולים ערכיים). אבל זה ידוע שאין דבר בטוח ממסים ומוות, והדבר הטבעי הוא לשלב ביניהם ולמסות את המוות. לכן עכשיו המדינה מצאה דרך בכל זאת לגבות משהו ממותו של אזרח. המדינה רוצה את איברי הנפטר. ההצעה הזו, מסתבר, די פופולרית בקרב מצביעי "יש עתיד", ולכן צריך להסביר למה מדובר במס ירושה, ועוד מס מיוחד עם השפעות מוסריות ספציפיות שהופכות אותו לגרוע יותר ממסים אחרים.
לפני שנמשיך, צריך להודות שההצעה של יעל גרמן לא הולכת כל כך רחוק: היא רק הולכת לעקר מתוכן את כרטיס אדי. ההחלטה הסופית תשאר בידי המשפחות. אבל זה לא הדיון שאני שומע סביבי. הדיון האמיתי הוא על הטענה שהמדינה צריכה לקחת את איברי נפטרים בלי לשאול את המשפחה. ובכל מקרה, אם לא נעשה את הדיון הזה עכשיו, הצעות החוק יזחלו לכיוון הזה, כי הפוליטיקאים לא עוצרים איפה שאין התנגדות. להמשיך לקרוא
תפרים 