שרות הביטחון הכללי, כמו כל ארגון חשאי, הוא מפלצת מוזרה: הוא סודי ומפחיד מצד אחד, הוא אמור לשמור עלינו מצד שני. המרחק בין ארגון בטחון חשאי לבין משטרה חשאית, כנהוג במדינות דיקטטוריות, הוא תמיד קטן ותלוי בכך שיהיה מי שישמור את המרחק הזה. היום כשהדיון הציבורי נסב על מדינות כטורקיה, רוסיה וונצואלה שאיבדו את שלטון החוק שלהן, אין לנו צורך להרחיק כל כך על הגלובוס, ומוטב שנזכר בפרשה שקרתה אצלנו בישראל, ושהשאירה אותנו, בינתיים, בצד הנכון של הפער הזה.
באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס ישראלי, קו 300. סיירת מטכ"ל השתלטה על האוטובוס בחזרה והרגה את המחבלים, מלבד שניים שנלקחו לחקירה. אלו מצאו את מותם בידי חוקרי השב"כ ששברו להם את הראש. אבל את הידע הזה קיבלנו רק כמה שנים אחר כך, כשחילחל אלינו דרך ההתעקשות של היועץ המשפטי לממשלה דאז, ושופט עליון בדימוס היום, יצחק זמיר. עד שהמידע הגיע אלינו, הוא הוסתר, בין השאר ע"י האשמת שווא של אל"מ יצחק מרדכי (קצין צנחנים ראשי דאז וממנהיגי "מפלגת המרכז" מאוחר יותר) ברצח – הוא זוכה לאחר הליכים לא פשוטים.
להמשיך לקרוא
תפרים 